אגרא דכלה
נקם נקמת בני ישראל וכו' ואחר תאסף וכו'. (במדבר לא ב) להבין על פי פשוטו למה תלה פטירת אדון הנביאים בנקמת מדין. נ"ל דהנה המקטרג הנולד מן העבירה, הוא עומד ומקטרג עד אשר יתבטל על ידי תשובת החוטא, או על כל פנים אם לא יתבטל, אזי על כל פנים איזה צדיק יגרום לסכור פיו שלא יקטרג. והנה הקליפה חרו"ן א"ף שהוא עולה לקטרג מעון פעור, כשהוא רואה קברו של משה חוזר לאחוריו כמו שאמרו רז"ל (פרקי דר"א פמ"ה), (על כן חושבן מש"ה כחושבן חרון א"ף, שהוא עומד לנגדו לבטלו), וכיון שקליפה זו לבטלה, הוצרך בדייקא משה לסכור פיו, הנה למלחמה זו בודאי היה מן הצורך שיהיה בחיים, שאז שבבואם למלחמה עם מדין שם היו אותן הזונות שנכשלו בהן (כמ"ש (במדבר לא טז) הן הנה וכו'), הנה בודאי לשם בא המקטרג להכשילם שנית ולקטרג עליהם במקום סכנה, הנה הוצרך משה להיות עומד בחיים נגדו. והנה בדבר המלחמה החשש הוא רק שהמקטרג ההוא ישלח גונדיא דיליה דהיינו הזונות להכשילם, ואנשי חיל שבמדין שהיו חיים בגוף לעמוד נגדם. כן היה צריך שיהיה אדונינו משה בחיים בגופו הקדוש, וישלח גונדא דיליה קדושי עליונין כולם מתאימות ושכולה אין בהם, ויעמדו לנגד גופות הטמאים להעבירם מן הארץ. ואמר הש"י אחר תאסף אל עמך, ותעמוד בעצמך נגד הצורר חרו"ן א"ף, ותסכור פי דוברי שקר, והבן: ועיין עוד לקמן:
אגרא דכלה
נקם נקמת וכו' (במדבר לא ב), עד וישלח אותם משה וכו' (במדבר לא ו). מה שיש לדקדק במקראי קודש הללו הם. א', מאמר הש"י נקם נקמת בני ישראל, ומשה אמר להם נקמת י"י (במדבר לא ג). ב', הש"י אמר מאת המדינים לשון רבים, ומשה אמר על מדי"ן לשון יחיד. ג', למה תלה פטירת משה בזה, הגם שהיה ידוע להש"י שאחר כך יגיע זמנו, עם כל זה למה לו ית' להודיעו כעת. ד', וידבר משה אל העם לאמ"ר (במדבר לא ג), אינו לאמ"ר לזולת. ה', החלצו מאתכם, מאתכם מיותר. ו' ויהי"ו על מדין, הוה ליה למימר ויצבא"ו או וילחמו, מהו ויהי"ו. ז', מהו לשון על. ח', הש"י אמר נקו"ם וכו', משמע שהוא בעצמו ינקום, והוא עשה המצוה על ידי אחרים. ואחשבה לדעת דידוע (עיין תנחומא בא סי' ד') בעת אשר יפקוד הש"י להנקם ממלכי האדמה על האדמה, מקודם יפקוד על צבא המרום מהשר בשמים (ישעיה כד כא), הנה נקמת השר הוא על ידי השי"ת, וזה נקרא נקמת י"י, ואחר כך ישראל למטה ינקמו מהאומה, זה נקרא נקמת בני ישראל. והנה כשהשי"ת מפיל השר, שוב אין כח לאומתו, ואין צורך לישראל חרב וחנית, רק הכנה למצוה וממילא נופלת האומה. ובעת אשר ילחמו ב' אומות אשר לא מבני ישראל המה, הנה המלחמה בשמים בין השרים גם כן, ומי שיתן לו הגוזר כח על שכנגדו, נתגבר אומתו למטה. מה שאין כן ישראל אין להם שר מיוחד, רק חלק י"י עמו (דברים לב ט), ואם כן הש"י לבדו כביכול מפיל את השר המנגדם. והנה בימי משה שהוא היה כביכול בעלה דמטרוניתא (זוהר ח"א רל"ו ע"ב), וכל גנזייא דמאריה בידיה כביכול, הוא היה בבחינה זו להפיל השר שלמעלה, ודוק ותשכח מה שכתוב בפסוק (שמות יט ג) ומשה עלה אל האלקים, עיין שם ותבין. ותבין מ"ש (במדבר י לה) ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה י"י ויפוצו אויביך וכו', על כן בימי משה היתה המלחמה בקלות נחרץ, כי על ידו הפיל הש"י את השר, וממילא לא נצטרכו ישראל רק להכין את עצמם ולי"י הישועה. והנה משה אדונינו ראה במאמרו ית' שאמר נקום נקמת בני ישראל, הוא מהאומה שלמטה, וכן נראה מאומרו ית' מאת המדיני"ם לשון רבים, שהוא פרטיית אישיי האומה, וסיים מאמרו ית' אחר תאסף וכו', ושפט משה בצדק למה לו ית' לתלות פטירתו בזה, על כרחך להורות שלאחר פטירתו לא יקל להם המלחמה הזו, ולמה כזאת הלא עם בני ישראל יהיו גם כן אחר פטירתו, על כרחך להורות מה שהש"י מצווהו לנקום נקמת בני ישראל, הכוונה שהוא יגרום נקמת בני ישראל, דהיינו שהוא יפיל השר בכוחו הגדול שהוא נקמת י"י, והם יעברו חלוצים לנקום מהאומה, וזה אי אפשר בקלות אחר פטירתו אם לא בזכות רב ובהתמלאות סאת האומה, וכאן נראה שלא נטהרו ישראל לגמרי מעון פעור, כמאמר פנחס לבני גד ובני ראובן המעט לנו עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו וכו' (יהושע כב יז), ואם כן כאשר יפטור משה, לא יהיה להם זכות כל כך להפיל תיכף השר, כי לא תגדל זכותם שיפיל הש"י השר, וכיון שהבין זה משה אדונינו לא הוצרך הוא ללכת, כי במקום שהוא משם יפעול מפלת השר, והחיוב על ישראל הוא רק לעבור חלוצים, ואין מן הצורך ליגיעה רק להויה, דהיינו שיעמדו בהווייתם בהכנה ובאמונה שהש"י לוחם עם מדי"ן הוא השר שהוא נקמת י"י, ואז על ידי הכנה ואמונה זו יפעול משה במקומו מפלת השר. וזהו וידבר משה אל העם לאמ"ר, ר"ל מה שראוי לומר להם כאשר יתבאר, דהיינו החלצו מאתכ"ם אנשים לצבא, ר"ל המבוקש מאתכם הוא רק החליצה והזירו"ז ויהי"ו על מדי"ן, ר"ל לא תצטרכו לשום מעשה ויגיעה רק להויה, שעל ידי זה תהיו ע"ל מדי"ן היינו השר לשון יחיד, לתת נקמת י"י במדין, זה אינו ממאמר משה לישראל, רק הוא סיפור התורה לנתינת טעם למה אמר להם משה כזאת שיהיה להם כוונה והכנה, כדי שעל ידי התעוררותם ואמונתם יתער עובדא לעילא לתת נקמת י"י במדין, היינו השר שנקרא מדין. ולזה הקדים תיבת לאמ"ר, להורות שאין כל הפסוק מכלל המאמר, רק מה שראוי לאמר להם והבן, והשם הטוב יאיר עינינו ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו, דוק ותשכח כי אי אפשר לכוין הכל במכתב:
כתונת פסים
ועל פי זה נבאר פסוק פ' שמיני (ויקרא ט, ז) ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וגו', עיין במקום אחר. ונבאר מדרש (ילקוט ח"א רמז תשפ"ה) כתבתי מזה במקום אחר, נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים (במדבר לא, ב) אמר משה, אתמול אמרת לי אל תצר את מואב וכו' (דברים ב, ט), לכך קראן מדינים, יעו"ש. וכעת נראה לי באופן אחר. וגם להבין מראה הסנה אינ[נ]ו אוכל (שמות ג, ב) שכתבתי ביאורו במקום אחר. וגם ביאור פסוקי משלי סימן ט"ז (ד) כל פעל ה' למענהו וגו', יעו"ש. וגם נבאר סדר בעל הגדה ואתא חוטרא והכה לכלבא וכו' עד ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המות דשחט לשוחט וכו', דקשה, למה אתא חוטרא והכה לכלבא, וכתב על דנשך לשונרא, הא כדין עשה מאחר דאכיל לגדיא, וכן כולם, וגם למה שחט למלאך המות שעשה שליחות ה' יתברך משל לזונה שכתב בזוהר תרומה (קסג.) וכו', יעו"ש.