Chasidut על בראשית 9:5

ועכשיו נחזור לענינינו ליישב הסוגיא הנ"ל דיבמות, ומקודם נישב קושיא הב' איך מישך שייכי הני ב' שבועות להדדי, דהא קשה מאד על שאול דהיה מאבד עצמו לדעת ח"ו במה שנפל על חרבו, כמבואר בשמואל א' (סימן ל"א פסוק ד') (שמואל א' לא ד). אבל ח"ו לא יאונה לצדיק וגו', דהרי היה יודע ממה שאמר לו שמואל שבודאי ימות מחר, וכיון שבין כך ובין כך ימות, עשה כן שלא יתעללו בו הערלים שלא יתחלל שם שמים כנ"ל, (אחר אומרי תירץ זה הנ"ל, מצאתי כן ברד"ק שם סימן ל"א, וכתב וכן אמרו רז"ל (ב"ר ל"ד י"ג) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט ה), יכול כשאול, תלמוד לומר אך, עכ"ל הרד"ק שם והנאני). ומיהו קשה דאף אם נאמר לו על ידי שמואל שימות מחר, מכל מקום לרעה איכא חזרה אף מה שנאמר על ידי נביא, כמבואר ברמב"ם (פרק יו"ד מהלכות יסודי התורה הלכה ד') דאין לך דבר שעומד בפני התשובה ואם ישוב וניחם, אם כן לפי זה הדר הוה ליה שאול מאבד עצמו לדעת ח"ו. מיהו לא קשה מידי, דהא מבואר בגמרא דיבמות דמחמת שהרג להמספקים מים ומזון להגבעונים שהם גרים, היה חילול השם גדול בפני האומות שאמרו אין אומה זו ראוי לדבק בה, כמבואר שם ביבמות (דף ע"ט ע"א) דמקשה והא כתיב (דברים כד טז) לא יומתו אבות על בנים וגו', אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מהתורה, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, פירש רש"י (ד"ה ואל) שהיו אומרים אין אומה זו ראוי לדבק בה, שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם, עיין שם. נמצא לפי זה היה ביד שאול עון חילול השם, ואם כן לא קשה מידי, דהא טעמא דהא מילתא דיש חזרה לרעה, הוא משום דיכול לעשות תשובה, והרי בחילול השם אינו מועיל כמפורש בגמרא מסכת יומא (פרק יום הכיפורים דף פ"ו ע"א) בארבע חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש שם, אבל מי שיש בידו חילול השם, אין כח בתשובה וביום הכיפורים וביסורין, אלא מיתה שנאמר (ישעיה כב יד) ונגלה באזני ה' צבאות וגו' עיין שם, אם כן לזה העונש שמעון חילול השם אין חזרה, והיינו כי אחזני השבץ (שמואל ב' א ט), שדרשו (תנחומא מצורע סי' ב') עון מלובשי תשבץ, והיינו משום חילול השם הותר להמיתנו והבן, אם כן שוב לא הוי מאבד עצמו לדעת. והנה מבואר בשו"ע יו"ד (סימן שמ"ה סעיף א') והיא ברייתא (מסכת שמחות פ"ב), דהמאבד עצמו לדעת אין מספידין אותו. והשתא מבואר השייכות להדדי דאמר אל שאול שלא נספד כהלכה, ושמא תאמר דהוי מאבד עצמו לדעת ולא היה ראוי להספד אף דאמר לו שמואל ביום אתמול מחר ימות, הלא לרעה איכא חזרה, לזה אמר על אשר המית את הגבעונים, דקטל לנוב וכו' שהיו מספקין מים ומזון להגבעונים, ואם כן היה בידו חטא חילול השם וליכא חזרה ולא הוי מאבד עצמו לדעת, ושפיר ראוי להספד ומגיע עונש על שלא נספד, ואם כן מיושב קושיא השניה, וגם קושיא הראשונה דלמה נקט על אשר המית את הגבעונים, הלא הריגת כהני ה' חמור יותר, ולפי מ"ש לא קשה מידי, דעיקר חילול השם היה משום הגבעונים, דעל הריגת הכהנים היו סבורין דמורדין במלכות הוי, רק חילול השם היה באומות העולם מפני הגרים, וכונת הפ' הוא רק על עון חילול השם, כדי שלא יהיה מאבד עצמו לדעת, כנ"ל נכון בס"ד.

דישוד דמא דאינשא בסהדין וכפירוש רש"י, דאם לא כן הוא מיותר, כי כבר נאמר למעלה (בראשית ט ה) אדרוש את נפש האדם:

במדרש פרשת וישב (ב"ר פפ"ד ח') לכו חזו מפעלות אלקים וכו' (תהלים סו ה), וסמיך ליה (תהלים סו ו) הפך ים ליבשה, למה וישנאו אותו (בראשית לז ד), כדי שיקרע הים לפניהם, עכ"ל. והענין מתמיה דמשום הכי שנאו השבטים את יוסף כדי שיקרע הים לפניהם. והנה נעלה במסילה אשר דרך בה גבר חכם בעוז הרב בעל פרשת דרכים אשר דיבר בקדשו במדרש הלזה, וכאשר דלה לן חספא אשכחנא תותיה מרגניתא לפרש באופן אחר על פי הקדמותיו, והוא להיות יוסף הוציא דיבה על אחיו שאוכלין אבר מן החי (ירושלמי פאה פ"א ה"א), והאיך יתכן זה. וכתבו המפרשים שראה אותם שחותכים בשר ממפרכסת מבית השחיטה קודם שתצא נפשה, ודבר זה אסור לבני נח ולישראל מותר אחר שכבר ניתר בשחיטה, והיה מחולק יוסף עם אחיו בדין זה, שהשבטים היו סוברים כיון שכבר קיבלו עליהם כל התורה עד שלא ניתנה מאברהם ואילך, כבר יצאו מכלל בני נח בין להקל בין להחמיר, ויוסף היה סובר דלהקל אין כח בידם רק להחמיר, על כן היה אומר שזה אבר מן החי. והנה אברהם אבינו אמר להש"י ראיתי באצטגנינן אברם אינו מוליד, והשיב לו הש"י צא מאיצטגנינן שלך אין מזל לישראל (שבת קנ"ו ע"א). והנה הרב הנ"ל גם כן תמה על דבר אברהם, וכי לא ידע שהש"י בורא כל באומר יכול לשדד מערכת השמים כרצונו. והשיב על זה שאברהם ידע שהש"י אינו משדד המערכה רק עבור ישראל המקבלים התורה, (וטעמא רבא אית ביה כיון שהכל נברא על ידי התורה כנודע, על כן מקבלי התורה ישודד להם בריאת המערכה באופן אחר, מה שאין כן לשאר האומות). והשיב לו הש"י אין מזל לישראל, שאתה כבר נכנסת בגדר ישראל כיון שקבלת עליך התורה מרצונך ויצאת מכלל בני נח. והנה יוסף והשבטים ידעו כל זה והיו מחולקים בזה, שיוסף היה סובר שרק לאברהם לבדו ניתנה המתנה הזאת, והשבטים היו סוברין שנמשך זה הדבר גם לזרעו אחריו המקבלים התורה ברצונם. וטעמא רבא לכל אחד מהם, סברת השבטים כיון שנאמר באברהם (בראשית יח יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך י"י וכו', אם כן דין הבנים כדין האב. ויוסף היה סובר דשאני אברהם דהרי מסר את עצמו על קידוש השם, והוא שלא כתורה לבן נח דאינו מצווה על קידוש השם, ואדרבא מתחייב באך את דמכם לנפשותיכם וכו' (בראשית ט ה), אך אברהם בעבור קדושת שמו ית' מסר את עצמו בעולם הזה ובעולם הבא, כי היה חושב שיענש בעולם הבא על מסירות נפשו, ואף על פי כן השליך את נפשו מנגד עבור אהבתו ית"ש כאשר כתבנו במקומו, ואם כן דין הוא שיצא מכלל בן נח לגמרי, מה שאין כן הבנים, והבן. והנה לסברת יוסף אין לשדד המערכה בשביל הבנים קודם קבלת התורה, והנה כל הניסים והשידוד שהיה במצרים זה היה מהבטחת אברהם וגם את הגוי וכו' דן אנכי ואחרי כן יצאו וכו' (בראשית טו יד), אבל אחר היציאה זה לא היה מהבטחת אברהם רק בשביל הבנים לבד, ולסברת יוסף אין להבנים שידוד כיון שלא יצאו מכלל בני נח קודם קבלת התורה, מה שאין כן לסברת השבטים שיצאו גם הם לגמרי מכלל בני נח ונחשבים כמקבלי התורה, ישודד המערכה גם בשבילם בזולת הבטחת אברהם. ובזה יובן המדרש למה וישנאו אותו, הרי כתורה אמר שלא יצאו לגמרי מכלל בני נח, לזה אמר כדי שיקרע הים לפניהם ולסברתו לא היה נקרע הים, כיון שהוא כבר אחר היציאה ואין זה בכלל הבטחת אברהם, מה שאין כן לסברתם שיצאו מכלל בני נח לגמרי נחשבים כישראל, והבן: