Chasidut על תהילים 5:10

והנה העיקר מכאן ולהלן, לשמור מהבל וכזב לשמור הפה והלשון. והנה פירשתי כבר מסורה אחת (תהלים קמט ו) וזה הוא תארה, רוממות אל בגרונם. (תהלים קטו ז) לא יהגו בגרונם. (תהלים ה י) קבר פתוח גרונם. וגם לפרש הפסוק (שם י"ב) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, (תהלים יב ה) אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. דיש בזה דקדוק עצום, דלמה אמר ללשונינו בשני למדין, היה די לומר לשונינו בלמד אחד, והלא דבר הוא. ועוד למה קראן שפתי חלקות, והדר קראן לשון מדברת גדולות, דאינו אלא כפל ענין אחד במלות שונות דלמה זה. והנ"ל בזה, דהנה האלשיך הקדוש פירש בפסוק (דברים כג ג) ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר, דהאי לאמר אין לו מובן, דאינו לומר לזולתו. ותורף דבריו כי הנה אשר דיעה קנה, גם כי צדיק תמים יהיה לא יבצר ממנו השערת גדולתו ית', ואם לפני מלך בשר ודם יעמוד אנוש כערכו, יראה ורעד יבא בו פלצות יאחזוהו ואימתו יבעתוהו, ומה יעשה כי יקום ויתפלל לפני אלקי האלקים ואדוני האדונים כי יוצר הכל הוא ב"ה וכל העולמות כאין נגדו, ומה הוא היתוש הנטוש הלז, אם מוח לו בקדקדו הלא יאחזנו פלצות, כי יכיר שפלות וקוטן ערכו, ומי בשחק מכל שרפי קדש יערוך לאלקים תפלה נאותה לפי גדולתו ית', ומה גם אתה איש האדמה, וקל וחומר אם מלאכי השרת שאין אומרים לפניו יתברך רק ג' תיבות קדוש קדוש קדוש, מרוב יראה ורעד וחלחלה ניתך אש זיעתן עד דנהר דינור נגיד ונפיק מהן, בן אדם על אחת כמה וכמה דראוי להיות חל מלפניו, עד בלתי יעצור כח להתפלל באמרו כי אימתו יבעתנו, ומה גם כי אדברה דברי עמו, וצריך לבקש ממנו ית' מענה לשון שיוכל להתפלל. והיינו ואתחנן וכו' שיוכל לאמר, ומהאי טעמא יסדו אנשי כנסת הגדולה בפתח שער התפלה אדני שפתי תפתח (תהלים נא יז), שהשם אדנית הוא פתח השער התפלות, ממנו נבקש פתוח תפתח שפתותינו, עד כאן דבריו בשינוי הלשון וקיצור מפרושו. והנה הגאון מהר"י ז"ל בספר יערות דבש חלק א' דרוש א' בביאור השמונה עשרה כתב, כי השפתים שומרים לפה, ואינם ראוים לפותחן אלא ברצון ה' לתורתו ולכל חפצי שמים, ואדני במילי אותיותיו אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, גימטריא תרע"א, כי אז השערים נפתחים להתפלל. ועל זה נאמר (תהלים קיח יט) פתחו לי שערי צדק, כי השפתים הם שערים, אם הם לעבודת ה' הם שערי צדק, עד כאן דבריו. נמצא השם אדני הוא ממונה על פתיחת שפתים. וכתב עוד וז"ל: אם כן מי הוא האיש אשר לא יתן על לבו, אם להתפלל ולהודות לה' אני צריך תפלה מה' שיפתח שפתי, ואיך אני פותח שפתי כל היום בדברים בטלים, ניבול פה, לצנות, שקרנות, גנות חבירו, לשון הרע, רכילות, מסירות, ובוטה לחבריו כמדקרות חרב, וי מה יענה איש כזה, הלא יצחקו לו מלאכי השרת ויאמרו להתפלל מבקש מה' שיפתח שפתיו, וכל היום שפתיו חומה פרוצה שפתי חלקות בדברי רמיה, עד כאן דבריו. והנה בברכת אהבה רבה להודות לך, כתבו לכוין שהפה והלשון נבראו רק להודות ולהלל לשמו ית' ולשאר חפצי שמים. ועל פי זה יתבא המסורה הנ"ל, על אלו שכל היום יהגה פיהם הבל וריק ולשון תרמית, וכשהגיע להתפלל אומר ה' שפתי תפתח, כאלו לא יכול לדבר וצריך שיפתח ה' שפתיו, וזה אמרו קבר פתוח גרונם כל היום בלשון הרע ורכילות, ובעת שרוממות אל בגרונם שצריכין להתפלל ולהודות להשי"ת, אז לא יהגו בגרונם אינם יכולים לדבר וצריכין שיפתח שפתותיהן כנ"ל. ועל פי זה יתפרש הפסוק הנ"ל, יכרת ה' כל שפתי חלקות, כי נחלקים המה ואינם על קוטב אחד, כי בדברים אשר למרות את עיני כבודו, אין פיו סגור ושפתיו ברשותו ואין צריך לשם אדני לפתוח שפתיו. ולדברים אשר הוא לכבודו יתעלה, פיו סגור וצריך לפתיחת שפתים. ובאמת חפצי שמים הם ראוי ללשונינו כי נברא לכך, מה שאין כן בדברים בטלים, ואם לזה שראוי ללשונינו צריך פתיחת שפתים, על אחת כמה וכמה שיהיה פיו סגור במה שאינו ראוי ללשונינו ולשפתותינו. וזה אמרו יכרת ה' כל שפתי חלקות כי נחלקין המה, ומפרש במה נחלקות, אמר לשון מדברת גדולות כמו שפירשו המפרשים דהיינו לשון הרע ורכילות ואין פיו סגור, אשר אמרו ללשונינו, ר"ל בדבר הראוי ללשונינו דהיינו תפלה והודיה לשמו יתברך, נגביר ר"ל שצריכין להתחזק בעל כרחם ולבקש פתיחת שפתים כאילו אינם יכולים לדבר, ולכך אמר ללשונינו, והבן. אבל שפתינו, ר"ל מה שהוא רק דבר שפתים והוא לנו ולא לשמו ית', אתנו ברשותינו ככל חפצינו מי אדון לנו, ר"ל אינם צריכין לזה לשם אדני המורה שהוא אדון לכל, כמבואר בשו"ע או"ח סימן ה' (סעיף א') לפתוח שפתים, כנ"ל נכון בס"ד, מזה תבינו כמה ראוי לשמור הפה והלשון.

ויהי ביום כלות משה להקים וגו' (במדבר ז א). במדרש רבה (במ"ר פי"ב א') א"ר יהודא ב"ר סימון בשעה שהוקם את המשכן, נכנס משה בתוכו ושמע קול הדר, קול נאה, קול משובח, ואמר אשמעה מה ידבר האל ד' (תהלים פה ט-י), ולמה מפני שעד שלא הוקם המשכן, היה תחרות בין הקב"ה לבין ישראל מפני העגל, ואמר לו הקב"ה משה שלום אני מדבר, שנאמר כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה, באותו שעה שמח משה ואמר (תהלים פה י) אך קרוב ליריאיו ישעו לשכון כבוד בארצנו, אמר ר' יהושע בן לוי מה לנו לספר תהילים, שהרי אין הפרשה חסר כלום, מה כתיב למעלה מן הענין (במדבר ו כו) ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום, עד כאן המדרש (הובא בעקידה סדר זה). ויש לדקדק במדרש הנ"ל מה כונת השאלה ששואל המדרש ולמה, הלא ודאי כיון שאמר משה אשמעה מה ידבר האל ד', שמע מינה שהיה לו איזה ידיעה נכונה שהוא קולו של הקב"ה, והיה משתוקק לשמוע דבורו ית"ש, אם כן מה זו שאלה ולמה. ואי כונת המדרש ששואל ולמה, רצונו לומר למה אמר כך אשמעה מה ידבר האל, פירוש מנין ידע שקולו של הקב"ה שיערב לבו ולומר האל ד', אם כן במה יתיישב במה דאמר מפני שעד שלא הוקם המשכן וכו'. ועוד יש לדקדק במה דאמר משה אך קרוב ליראיו ישעו, דמה שייכות לאלו הדברים לכאן, רק סיפא דקרא לשכון כבוד בארצינו שייך לכאן. והנ"ל בזה על פי אמרם כתיב הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו (דברי הימים א ט״ז:כ״ז), וכתיב המשל ופחד עמו (איוב כה ב). ומשני לא קשיא, כאן בבתי בראי, כאן בבתי גוואי (עיין חגיגה ה':) הוד והדר לפניו דייקא, והמשל ופחד עמו דייקא, עד כאן. וביארתי בדרושים דהמשכן דוגמת בתי גוואי, וחצר המשכן דוגמת בתי בראי, וכן בבית עולמים לפני ולפנים דוגמת בתי גוואי, וחוצה לו דוגמת בתי בראי. ועל פי זה ביארתי (בפרשת תשא) הפסוק (שמות לב ז) לך רד כי שחת עמך וגו', עיין שם. ובהקדים עוד דנ"ל לפרש הפסוק (תהלים כב ד) ואתה קדוש יושב תהלות. על פי מ"ש לפרש המדרש (ריש פרשת וירא, ב"ר פמ"ח א') הדא הוא דכתיב (תהלים יח לו) ותתן לי מגן ישעך. והמורם מן פירוש המדרש הנ"ל, דמה שנתכנה למעלה ישיבה, אינו רק למלך מלכי המלכים, והיינו בבתי גוואי דשם שכינת עזו ובחינת עמידה, כמו שנאמר (ישעיה ו ב) שרפים עומדים, ואין ישיבה רק למלך מלכי המלכים ית"ש יש ישיבה, דהיינו תואר רוחני שנקרא למעלה ישיבה, ודוגמתו למטה אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד (יומא כ"ה ע"א), ואף דעזרה הוי רק כמו חצר המשכן כנודע, מכל מקום נעשה דוגמא זו כאן, דלפני ולפנים אין רשות לכנס רק לכהן גדול ביום הכפורים, ורק בשעת עבודה. ועל פי זה יש לפרש הפסוק (דברי הימים א י״ז:ט״ז) ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר וגו', (דברי הימים א' יז יז) וראיתני כתור אדם המעלה. כי נתבאר דאף בנאצלים כביכול אין ישיבה לבד מאדם קדמון, שהוא אדם דקדושה שהוא למעלה מכל שאר הנאצלים, דכמו שנאמר בו ית"ש יושב על כסא רם ונשא (ישעיה ו א), כך נאמר (יחזקאל א כו) ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, הרי שתוארו כיושב על הכסא. ומה שטעה אחר בחגיגה (דף ט"ו ע"א), היינו מפני שהיה ידוע לו דהוא מט"ט ולא אדם קדמון, דמה שאמרו אין ישיבה למעלה, היינו למטה מעולם אדם קדמון, ואחר היה למטה גם כן מאותו עולם, על כן טעה לומר ח"ו שתי רשויות יש. וראיה לדבר מהא דאיתא במסכת ברכות (דף ז' ע"א) ברבי ישמעאל בן אלישע ראיתי אכתריאל וכו' יושב על כסא רם ונשא. וכתב זקני מהרש"א ז"ל אכתריאל רומז לכתר עליון, (לידוע) [וידוע] דכתר עליון הוא כתר דאדם קדמון, והבן זה. והיינו וראיתני כתור אדם המעלה, אדם המעלה דייקא ר"ל אדם דלעילא כביכול, והשם טוב יכפר בעדי. והנה כל הנבראים אינם אומרים בבתי גוואי שירות ותשבחות מרוב הפחד כי המשל ופחד עמו, אך בתהלות ישראל שסנדלפון עושה ממנו כתר ומשביעו ועולה מעצמו, אם כן כשעולה מעצמו גם שם יכול לעלות, והבן כי היא סברא נכונה מאד. ועל פי זה יתפרש הפסוק הנ"ל ואתה קדוש יושב, ר"ל שם שאתה קדוש יושב ולא זולתך יושב, והיינו בבתי גוואי כי שם שכינת עזו, שם מגיע תהילות ישראל, והבן כי נכון הוא מאד בס"ד.

והנה פירשתי אני המסורה (תהלים קמט ו) רוממות אל בגרונם, (תהלים ה י) קבר פתוח גרונם. (תהלים קטו ז) לא יהגו בגרונם. על פי דאיתא בכוזרי מאמר א' סי' א' בדברי הפלסוף ימ"ש שהכחיש השגחת הבורא וידיעת הבורא על דרך זה, באמרו כי אין אצל הבורא לא רצון ולא שנאה, כי הוא נעלה מכל החפצים ומכל הכונות, כי הכונה מורה על חסרון המכוין, וכי השלמת כונתו שלמות לו, ובעוד שלא תשלם הוא חסר, וכן הוא נעלה אצל הפלסופיא מידיעת חלקי הדברים, מפני שהם משתנים ואין בידיעת הבורא שנוי והוא אינו יודע אותך, כל שכן שידע כונתך ומעשיך, וכל שכן שישמע תפילתך ויראה תנועותיך, ואם יאמרו הפלסופים שהוא בראך, הם יאמרו זה על דרך העברה מפני שהוא עילת העילות (בריא) (סבת) כל נברא, לא מפני שהוא בכונה מאתו ולא ברא מעולם אדם, כי העולם קדמון ולא סר האדם נולד מאדם שקדמו מתרכבות בו צורות ומזגים ומדות מאביו ומאמו ומשאר קרוביו, ואיכות מן האוירים והארצות והמזונות והמימות, עם כחות הגלגלים והחיילים בערכים ההוים מהם, והכל שב אל הסיבה הראשונה לא בעבור כונה ממנה, אבל הוא אצילות נאצלת ממנה סיבה שנית ואחר כך שלישית ורביעית, והדבקו הסבות והמסובבות והשתלשלו כאשר אתה רואה אותם, והדבקות קדמון כאשר הסבה הראשונה קדמונית אין לה תחלה, עד כאן לשונו הסרוח תיפח רוחו ועצמותיו של המחרף מערכות אלקים חיים הזה, עיין בשערי ציון תקוני תפלות שער ג' ליום ששי, וז"ל: אף כי אחרי צאתי מצאתי אנשים רבים וחכמים הם בעיניהם וכו', וכפרו בעיקר כו', כי לא ידע אל בני אדם, ולמה לך עשות מצותיו, והוא לא יראך ולא ישמע את תפילתך, עד כאן לשונו בשערי ציון, עיין שם. הנך רואה דעתו שהוא מרומם להסיבה ראשונה בזה שאי לו כונה ורצון, והעולם לא נברא ברצון רק הוא קדמון, והסיבה ראשונה הוא עילת העולם בחיוב ולא ברצון, ולכן העולם קדמון כמוהו, זה דעת האפיקורסים הנ"ל. ומופת על סתירת דבריו, גם ישוב מספיק על קושיותיו ועל חלומותיו ועל דבריו, ביארתי בדרושים במקום אחר בס"ד (בהפטורת נצבים). אך חדשות אני מגיד כאן, גם כן מופת אחד מן המופתים על חדוש העולם לדעתי, כי הלשונות של כל עם ועם, ודאי דאין ראוי לומר שהוא ענין טבעי חיובי לעם ההוא, דהא בחוש אנחנו רואים שנצטרכו אל לימוד והרגל, ומי שנולד חרש גמור, אינו יכול לדבר בשום לשון, ואיך יתכן שיהיה שום לשון קדום מעצמו, אלא ודאי דכולם מחודשים. ואם כן קודם שנתחדשו הלשונות, ודאי צריך לומר המאמין בקדמות, שיהיה העולם מתנהג בלא לשון מעולם עד בלי תכלית, אם כן כיון שהיה מעולם בלי תכלית בלא לשון, מהיכי תיתי שיתחדש באיזה זמן לשונות, כיון שאין מחודש רק הכל קדמות עד בלי הפסק. ועוד דלא יצוייר הנהגת עולם בלא לשון אף זמן מועט, ומכל שכן עד זמן בלי תכלית, והוא מופת ברור לכל הרגיל לדרוך על מופת דרכי המחקרים כנ"ל. וגם בכוזרי מאמר הראשון סימן ס"ג ונ"ד מבואר ראיה ברורה שכלי שהלשונות אינם קדומים, וזה לשונו שם: אמר החבר האתה רואה שהלשונות קדומות אין להם תחילה. אמר הכוזרי אבל הם חדשות מוסכם עליהם, מורה על זה חבורם מן השמות והפעלים והמלות, והם מן האותיות הלקוחות ממוצאי הדבור, עכ"ל. והוא אמת ומופת חותך על שהלשונות מחודשים, ואם כן מזה יוקח ראיה שהעולם מחודש, וכיון שהוא מחודש הוא ברצון, דאם היה בחיוב היה קדמון כמוהו, רק דהוא יתברך חדשו ובראו ברצונו הקדוש, וברא את האדם ברצונו ויפח באפו נשמת חיים והיה לנפש חיה (בראשית ב ז), ותרגומו לרוח ממללא, שברצונו הקדוש נתן בו כח הדבור ושכל ובינה ודעת לדבר בלשון הקודש, ובניו למדו ממנו, וכל שאר לשונות נפלו בהשגחה כמבואר בתורה הק', וכשם שנברא העולם בכונה ורצון וידיעה והשגחה, ככה יתנהג בידיעה ובהשגחה וכונה ורצון.