Chasidut על תהילים 130:7

יששום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת (ישעיהו ל״ה:א׳).
ביאר בזה כבוד אאמו"ר זללה"ה, אשר בזה היום מאיר השי"ת לאדם, שעל כל הפעולות שנדמה לפעמים שהיו מחוסרין אור, ובזה היום מאיר השי"ת להאדם שאין שייך שיהיו לגמרי נעתקין משורש החיים. וכמו שאנו רואין שזו העבודה, היא העבודה האחרונה מן החודש הזה, והעבודה הראשונה מן החודש הזה הוא תקיעת שופר, היינו קול פשוט. ואיתא בזוה"ק (פנחס רכ"ח:) ולית קול בלא דיבור, וקול הוא קלא פנימאה. היינו שישראל עומד לעורר הקלא פנימאה שלו, היינו הנקודה חדא דמטי תדיר שיש לו, ובזאת הנקודה עובד תמיד את השי"ת. וישראל רוצה לעורר את זאת הנקודה ועובד כל החודש עד העבודה הזאת, שזאת העבודה הוא ערבה. שזה מורה כמו דאיתא במדרש (רבה אמור ל') ערבה הוא בלא ריח ובלא טעם. ומחמת שישראל מברר עצמו שנמשך אחר השי"ת עד העבודה הזאת, ממילא מאיר השי"ת שאותן הפעולות שנדמה לו שמחוסרין אור, היו מקושרים עם שורש החיים של השי"ת. וזה היום הוא חלקו של דהע"ה, והיינו כי דוד המלך ע"ה נקרא חי וקיים. ולמי שייך לקרות חי וקיים, מי שמכיר היטב בלב שהשי"ת חי וקיים, והיינו שהיה מכיר שהשי"ת הוא שופע חיים בכל רגע ורגע. וכמו שאנו רואין שאחר כל עבודתו לא נטל לעצמו שום כח רק החזיר הכל להשי"ת, כדאיתא בש"ס (בבא קמא ס"א.) ולא אבה דוד לשתותם דלא אמרינהו משמייהו אמר כך מקובלני וכו' כל המוסר עצמו על ד"ת אין אומרים דבר הלכה בשמו. והיינו אחר כל המסירת נפש שהיה לו, לא נטל לעצמו שום כח. ולזה אמר עליו הכתוב (ישעיהו נ״ה:ג׳-ד׳) חסדי דוד הנאמנים, היינו שהשי"ת האיר לו איך שתפיסתו יש לו חיבור עם אור השי"ת, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה בעצמו (תהילים ק״ל:ז׳) כי עם ד' החסד והרבה עמו פדות. היינו מאחר שמכיר אדם כי עם ד' החסד, והיינו שכל כחו הוא מהשי"ת, אז מאיר השי"ת כי הרבה עמו פדות, שיכול להראות לו איך שכל דבר יש אצלו פדיון, ומראה לו איך תפיסתו של האדם יש לו חיבור עם אור השי"ת:

והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה לבלתי היות שם ערב וגו' ושמתי פדת וגו'. הנה השבע מכות שבפרשה הזאת הם נגד הפסוק (משלי ו',ט"ז) שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו כמבואר בחלק ראשון (פרשת וארא). ומכת הערוב הוא נגד לב חורש מחשבות און, שהשי"ת שלח להם מכת ערוב לערבב דעתם ויהיו טרודים בצערם, ולא יוכלו לחשוב רעה על ישראל. וכתיב (ישעיה נ"ג,א') מי האמין לשמועתינו, היינו מי האמין שהשי"ת הבטיח לנו והפליתי ביום ההוא. וכדאיתא בזה"ק (שלח קע"א.) בכל אתר ביום ההוא יומא בתראה הוא. וזה והפליתי ביום ההוא שלעתיד הקב"ה ילמד זכות על ישראל ויגלה מפורש שלא נמצא בלב ישראל שום מחשבות און. וזה הפלאת זכות יהיה ממקור הרחמים שנקרא פדיון, כדאיתא בזה"ק (וישלח קע"ד:) פתח ואמר (איוב ל״ג:כ״ג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וגו' פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר וכו' כדין קב"ה אמר פדעהו מרדת שחת, ועם כל דא לא אהדר בריקניא בגין דאתיהיב ליה אחרא לשלטאה עלוי' וליטול נשמתיה מניה וכו' הה"ד מצאתי כפר למפדי ליה. ונתבאר הענין בהאר"י ז"ל (לקוטי תורה ישעיה א') גאולה הם רחמים פשוטים וכו' אבל הפדיון לא נעשה אלא בכפר תחת דבר הפדוי כענין פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר וכו'. ובלקוטי תורה (ירמיה ל"א) נמצא כי גאולה גדולה מפדיה וכו', היינו שפדיה רומז שאפילו אם מצד משפט מגיע עונש, אכן השי"ת יש לו עצות כמו שכתיב (ישעיה מ"ג,ד') ואתן אדם תחתיך, וזה שכתיב (תהלים ק"ל,ז') והרבה עמו פדות והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו. וזה הפדיון הוא למעלה מכל סדר ההנהגה והמציאות, כי סדר א-ב הוא סדר המציאות. ועד דוד המלך ע"ה לא נמצא סדר א-ב רק דוד המלך ע"ה התחיל בסדר א-ב. ומזמור ל"ד שהוא לדוד בשנותו שהוא א-ב הראשון, כי מזמור כ"ה לדוד אליך ה' נפשי אשא אינו א-ב שלם כמו מזמור ל"ד. והאות ת' היא תמותת רשע רעה שרומז ע"פ סדר המציאות תמורת טוב טוב ותמורת רשע רע. ואח"כ כתיב פודה ה' נפש עבדיו, אף שמצד המשפט חלילה יגיע עונש מכל מקום מצד הפדות לא יאשמו כל החוסים בו, שזה הוא פדיון שאפילו נפסק ויצא גזר הדין יש להשי"ת עצות בכופר ופדיון, כענין ואתן אדם תחתיך, וגם במזמור כ"ה גם שם נכתב אחר כן פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו. וזה כוונת הכתיב והפליתי ביום ההוא, היינו שלעתיד יראה השי"ת שמקום אשר עמי עומד עליה לא היה שם ערוב כלל, ושמתי פדות בין עמי ובין עמך.

ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ד' אלהיהם (ויקרא כ״ו:מ״ד) לא מאסתים בימי יונים ולא געלתים בימי נבוכדנצר לכלותם בימי המן וכו'. הענין הוא כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, אשר יש לאדם לפעמים פעולות כאלה אשר אינו רואה הכבוד שמים מאלו הפעולות, עד היכן שנדמה לו שבאותן הפעולות עשה ההיפך לגמרי ח"ו מרצון השי"ת. ואח"כ כשאדם עושה תשובה מאהבה, ומתפלל וצועק מעומק לבו להשי"ת, אז מאיר לו השי"ת שמעולם לא נעתק ח"ו מרצון השי"ת אפילו כחוט השערה. ועל אלו הפעולות מאיר השי"ת לאדם הזה, שהיה מן אלו הדברים שאין אדם עומד עליהם אלא א"כ נכשל בהם, והיינו מחמת שהשי"ת רצה ליתן לו דברי תורה ולא היה ביכולת האדם לבוא על אלו הדברי תורה מחמת גודל עמקות שיש בהם, ומאיר השי"ת להאדם שלא היה יכול לעמוד עליהם רק על ידי כשלון, ומהצעקה של הכשלון אחר התשובה בא על אלו הדברי תורה. וכמו שאמר דהע"ה (תהילים ק״ל:ז׳-ח׳) כי עם ד' החסד והרבה עמו פדות והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו, והיינו מאחר שהשי"ת הוא רב חסד, ומראה השי"ת שהרבה עמו פדות, שאחר התשובה יש לו פדיון על כל עונות ישראל, ויכול להראות מראשית ההתחלה איך שהיו מקושרים עמו, וכמו שכתיב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים, שהשי"ת מראה אחר הישועה שמעולם לא זנח אותם. וכן הכא שבימי הפורים האלה היה ג"כ גודל הסתרה, וכמו שאיתא (מגילה יב:) שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל באותו הדור כליה ומסיים מפני שהשתחווו לצלם, והיה נדמה להם שח"ו נעתקו לגמרי מרצונו ית'. ואחר התשובה על ידי הצומות והזעקות, כמו שכתיב (אסתר ד׳:ג׳) שק ואפר יצע לרבים, האיר השי"ת את עיניהם מעולם היו מקושרים תמיד עם אורו ית', ומה שהשתחוו לצלם לא עשו אלא לפנים, ובעומק לבבם היו נמשכין אחר השי"ת. וזה ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגו' והיינו שהשי"ת יראה לעתיד, שמכל אלו הזמנים והסבלנות שישראל היו סובלים בעוה"ז, יראו את האור מכל אלו הזמנים. וכדאיתא בזוה"ק (בחקותי קטו:) ואף גם זאת לרבות כנסת ישראל דאקרי זאת דלא שבקת לון לעלמין וכו'. והיינו שהשי"ת יראה איך שהיו תמיד מחוברים ומקושרים עם אור רצונו ית'. ועד היכן יראה השי"ת שבאמת לא סבלו כלל בעוה"ז, ולא היה עליהם שום סבלנות, מה שאין זאת הישועה בתפיסת עוה"ז להבין זאת. כי זאת יכול האדם להבין, כי השי"ת יכול לפתוח הישועה ולהראות איך שמצידו היה תמיד מקושר בהשורש, ויכול להראות את האור מכל אלו הזמנים והפעולות אשר היה נדמה לאדם שמחוסרים אור. אבל לראות איך שהם בעצמם לא סבלו כלל, זאת אין בתפיסת שכל זה העולם להבין זאת. ואמר בזה כבוד אזמו"ר הרב הגה"ק זללה"ה, שיכולים להבין זאת ע"י משל, והמשל היותר גדול הוא מאחי יוסף, שמתחלה קודם שנתודע להם יוסף היו בגודל סבלנות, והיה נדמה להם שעומדים לפני מלך גוי ומתוכח עמהם, ונדמה להם שהם בסכנה גדולה, ואח"כ כששלח להם השי"ת הישועה ויוסף נתודע להם, ראו למפרע שלא היו בסכנה ורק היו עומדים לפני אחיהם הדורש טובתם. ואמר, שזה הוא מעין ישועה העתידה במהרה בימינו. שהשי"ת יראה שלא שלטה עליהם שום רשות חוץ ממשלת השי"ת, והיו עומדים תמיד לפני השי"ת פנים בפנים. וזה דאיתא בגמ' (מגילה יג:) אמר ריש לקיש אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להן רפואה תחלה, שנאמר כרפאי לישראל ואח"כ ונגלה עין אפרים ובאוה"ע אינו כן וכו'. והיינו שהשי"ת מראה אחר הישועה שהתחלת בנין הסבלנות הוא הכל לטובת ישראל, וזה נקרא בורא רפואה תחלה. וכעין דאיתא בש"ס (פסחים פז:) על הכתוב צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרן לבית האומות כדי שיתוספו עליהם גרים, והיינו שמכל הסבלנות שישראל סובלים, מראה השי"ת אח"כ הישועה שהכל לטובתם. וזה, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם, שהכל מרמז על גודל סבלנות שהיה להם מכל אותן הזמנים, וכמו שמחשב הגמ' כאן. ויראה השי"ת איך שהיו תמיד מקושרים ומחוברים עם אור רצונו ית', ויראה להם שלא סבלו כלל בלבבם ג"כ. ועל זה מסיים הכתוב כי אני ד' אלהיהם, היינו מהיכן יראה זאת השי"ת, מאחר שמכל אלו הזמנים הייתי אלהיהם אף שנדמה על אותן הזמנים שהיה גודל הסתרה, מ"מ בעומק נקודת לבבם המליכו את השי"ת עליהם, ומזה יראה השי"ת כל הישועות. וזה מרמז ואולך אתכם קוממיות (ויקרא כ״ו:י״ג) ואיתא בש"ס (סנהדרין ק.) כשתי קומות. וזה שאיתא (ילקוט שמעוני רמז תרע"ב) והובא (ברש"י ז"ל על מקומו) על הכתוב והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם בגן עדן, יכול לא תיראו מפני, ת"ל והייתי לכם לאלהים. והיינו כי אטייל עמכם בגן עדן רומז שהשי"ת יראה את גודל התקשרות שישראל מקושרים עמו תמיד. וזה יכול לא תיראו מפני ת"ל והייתי להם לאלהים, והיינו שמהיכן יראה עיקר זאת ההתקשרות, מזה שאפילו בגודל ההסתר הייתי לכם לאלהים, שבעומק לבבם המליכו תמיד השי"ת עליהם. מזה יהיה כל הישועה, שהשי"ת יראה שמעולם לא היה עליהם שום רשות, רק השי"ת כעין דכתיב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים: