Chasidut על ויקרא 18:3

כִּי לְעִנְיַן שִׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ שֶׁהוּא עִקַּר הַתַּכְלִית הָאֱמֶת שֶׁצְּרִיכִין לִזְכּוֹת עַל-יְדֵי זֶה לְחַיִּים נִצְחִיִּים לְעוֹלְמֵי עַד וּלְנֵצַח נְצָחִים וּלְהִנָּצֵל מִבְּאֵר שַׁחַת וּמִטִּיט הַיָּוֵן וְכוּ' וְכוּ'. לְעִנְיָן זֶה צְרִיכִין כָּל מִינֵי דִּבּוּרִים שֶׁבָּעוֹלָם תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְרִצּוּיִים וּפִיּוּסִים וְהַפְצָרוֹת וְרַחֲמָנוּת וַחֲנִינָה וּטְעָנוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הַרְבֵּה וְכָל עִנְיְנֵי דִּבּוּרִים אֵלֶּה וְכָאֵלֶּה הֵם כֻּלָּם כְּלוּלִים בִּבְחִינַת מְלִיצָה, כִּי כָּל זֶה נִמְשָׁךְ בְּשָׁרְשׁוֹ מִבְּחִינַת מְלִיצָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁמִּשָּׁם יִסֵּד דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, סֵפֶר תְּהִלִּים בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ שֶׁזָּכָה עַל-יְדֵי רוּחַ קָדְשׁוֹ לִמְלִיצָה דִּקְדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת עַד שֶׁזָּכָה שֶׁסִּפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ סֵפֶר תְּהִלִּים כָּלוּל מִכָּל לְשׁוֹנוֹת הַמְּלִיצָה הַקְּדוֹשָׁה, וְעַל-כֵּן בֶּאֱמֶת יֵשׁ לוֹ כֹּחַ גָּדוֹל לְעוֹרֵר לֵב הָאָדָם וּלְעוֹרֵר רַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים כְּשֶׁאוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּכַוָּנַת הַלֵּב וּלְקָרֵב אֶת הָאָדָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהִנֵּה מֵחֲמַת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה הַמְּלִיצָה יְקָרָה מְאֹד מִזֶּה נִמְשָׁךְ שֶׁאֵצֶל הַכַּת הַנַּ"ל נָפְלָה הַמְּלִיצָה עַד שֶׁהָפְכוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים וּבָחֲרוּ בִּמְלִיצָה לְרָעָתָם לְבַלּוֹת כָּל יְמֵיהֶם עַל דַּרְכֵי מְלִיצָה כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ לֵב יִשְׂרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם לְדַרְכֵי הַמְחַקְּרִים וְהַפִּלוֹסוֹפִים אֲשֶׁר כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים אֲשֶׁר עַל-יְדֵי זֶה עוֹקְרִין אֶת עַצְמָן וְאֶת בְּנֵיהֶם וְתַלְמִידֵיהֶם הַהוֹלְכִים בְּעִקְּבוֹתָם מִשְּׁנֵי עוֹלָמוֹת כַּיָּדוּעַ וּמְפֻרְסָם דַּרְכֵיהֶם הָרָעִים לְמַה שֶּׁבָּאִים עַל-יְדֵי מְלִיצֵיהֶם הַפּוֹשְׁעִים עַד שֶׁמְּחַלְּלִים שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא. וּמְדַבְּרִים סָרָה עַל ה' וְעַל תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה עַל תַּנָּאִים וַאֲמוֹרָאִים. וּמִתְלוֹצְצִים מֵאַגָּדַת רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁבַּגְּמָרָא וּמִדְרָשִׁים וְהוֹלְכִים בְּדַרְכֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּבְמִנְהֲגֵיהֶם וּמַכְרִיחִים אֶת עַצְמָם וּמַרְגִּילִים אֶת עַצְמָם בְּכָל עֵת לָלֶכֶת בְּדַרְכֵיהֶם וּבְמִנְהֲגֵיהֶם דַּיְקָא הֵן בְּעִנְיְנֵי הַדִּירוֹת וְכֵלִים וּבְמַלְבּוּשֵׁיהֶם וּבְכָל תְּנוּעוֹתֵיהֶם כַּמְפֻרְסָם אֲשֶׁר הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הִזְהִירָנוּ עַל זֶה (וַיִּקְרָא יח) וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ שֶׁאָסוּר לְהִתְדַּמּוֹת לָהֶם בְּשׁוּם דָּבָר, כַּמְבֹאָר בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ (יוֹרֶה דֵּעָה סִימָן קעח) וּלְבַלּוֹת יָמִים עַל מְלִיצָה כָּזוֹ שֶׁאֵינָהּ מְקָרֶבֶת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלַעֲבוֹדָתוֹ אַדְּרַבָּא מַרְחֶקֶת וְעוֹקֶרֶת אֶת הָאָדָם מִלְּגַמְרֵי רַחֲמָנָא לִצְּלַן בְּוַדַּאי אֵין שִׁגָּעוֹן יוֹתֵר מִזֶּה וְהוּא מַמָּשׁ עִנְיַן הַכַּת הַנַּ"ל, שֶׁבָּחֲרוּ בְּאִישׁ צָרְפַתִּי מְשֻׁגָּע לְמֶלֶךְ בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה מֵלִיץ נִפְלָא וְהָיָה יוֹדֵעַ כַּמָּה לְשׁוֹנוֹת וְהָיָה מְדַבֵּר תָּמִיד אֲפִלּוּ לְעַצְמוֹ וְאַף-עַל-פִּי שֶׁהֵם רוֹצִים לְכַסּוֹת הַשֶּׁקֶר וְהָאֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁלָּהֶם בֶּאֱמֶת, דְּהַיְנוּ שֶׁבַּתְּחִלָּה מַטְעִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים שֶׁרוֹצִים לְלַמְּדָם מִקְרָא הֵיטֵב בְּכָל דִּקְדּוּק הַלָּשׁוֹן, אֲבָל בֶּאֱמֶת כָּל כַּוָּנָתָם לְהָרַע וְזֶה עִקַּר הָאֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁלָּהֶם שֶׁכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה לְגַמְרֵי כְּמוֹ הַקָּרָאִים מַמָּשׁ וּכְשֶׁכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אֲזַי מִמֵּילָא הֵם כּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, כִּי אֵין יוֹדְעִים שׁוּם דָּבָר מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בְּלִי דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּגְּמָרָא וּמִדְרָשִׁים שֶׁהוּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְתִפַּח רוּחָם וְנִשְׁמָתָם שֶׁמַּכְרִיחִים עַצְמָם תָּמִיד לְפָרֵשׁ הַמִּקְרָא עַל-פִּי דֶּרֶךְ הַפָּשׁוּט דַּיְקָא בְּלִי שׁוּם דְּרָשָׁה מִדְרָשׁוֹת רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וּפְנִימִיּוּת כַּוָּנָתָם הָרָעָה נִכָּר לְעֵין כֹּל לְמִי שֶׁבָּקִי בָּהֶם קְצָת וּבְדַרְכֵיהֶם הָרָעִים שֶׁכָּל כַּוָּנָתָם לְפָרֵשׁ הַמִּקְרָא עַל-פִּי דַּרְכֵי הַמְּלִיצָה לְבַד כְּאִלּוּ אֵין בָּהּ שׁוּם פְּנִימִיּוּת חַס וְשָׁלוֹם וְהֵם מְשַׁבְּחִים אֶת משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מְאֹד וְאוֹמְרִים עָלָיו שֶׁהָיָה מֵלִיץ וּבַעַל לָשׁוֹן גָּדוֹל מְאֹד. וּקְצָת נְבִיאִים אֵין נִרְאֶה לָהֶם דִּבְרֵי מְלִיצָתָם אוֹי לָהֶם אוֹי לְנַפְשָׁם וְאִם יְדַלְּגוּ עַל הֶהָרִים וְאִם יְקַפְּצוּ עַל הַגְּבָעוֹת לֹא יוּכְלוּ לְפָרֵשׁ אֶת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁתִּהְיֶה מִתְיַשֶּׁבֶת עַל-פִּי דַּרְכֵי הַמְּלִיצָה, כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה מִקְרָאוֹת בַּתּוֹרָה בְּלִי שִׁעוּר שֶׁאֵין סוֹבְלִים פֵּרוּשׁ עַל-פִּי פָּשׁוּט כְּלָל, וּבִפְרָט שֶׁהֵם סוֹתְרִים הַדִּין כְּפִי הַמְקֻבָּל בְּיָדֵינוּ מִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּעַצְמוֹ, כְּגוֹן (דְּבָרִים טז) שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וְכוּ' וְכֵן (שָׁם) וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בְּפֶסַח שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא צְלִי וְכֵן (שָׁם כה) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ וְכוּ' וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הַרְבֵּה וּבִפְרָט כָּל הַסִּפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁכָּל אוֹת וְאוֹת וּבְכָל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה הַקְּדֻשָּׁה יֵשׁ רָזִין עִלָּאִין רָזִין גְּנִיזִין רָזִין וְרָזִין דְּרָזִין לְעֵלָּא וּלְעֵלָּא עַד אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית וּכְבָר מְבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ שֶׁמְּקַלֵּל הַרְבֵּה אֶת הַכּוֹפְרִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵין בְּהַתּוֹרָה כִּי אִם הַפְּשׁוּטוֹ וְעַל-כֵּן בֶּאֱמֶת אֵין צְרִיכִין לִלְמֹד מִקְרָא כִּי אִם עִם פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י לְבַד, שֶׁרַשִׁ"י הַקָּדוֹשׁ מַכְרִיחַ עַצְמוֹ מְאֹד לְפָרֵשׁ הַמִּקְרָא עַל-פִּי פְּשׁוּטוֹ אֲבָל בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְפָרְשׁוֹ עַל-פִּי פְּשׁוּטוֹ מֵחֲמַת קַבָּלַת רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוּא מְפָרְשׁוֹ עַל-פִּי דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. וְגַם בְּהַמְּקוֹמוֹת שֶׁמְּפָרֵשׁ הַמִּקְרָא עַל פִּי פָּשׁוּט מֵבִיא עַל-פִּי רֹב דִּבְרֵי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמִדְרָשִׁים וּגְמָרָא לֵידַע וּלְהוֹדִיעַ שֶׁיֵּשׁ עוֹד כַּמָּה דְּרָשׁוֹת בָּזֶה הַמִּקְרָא וְהַפּוֹרֵשׁ עַצְמוֹ מִפֵּרוּשׁ רַשִׁ"י לִלְמֹד בֵּאוּר שֶׁלָּהֶם הָרָע וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַפֵּרוּשִׁים הוּא פּוֹרֵשׁ מִן הַחַיִּים. וְעוֹקֵר אֶת עַצְמוֹ מֵחֵי הַחַיִּים וּמִתּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְאִי אֶפְשָׁר לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה כָּאן, כִּי יִקְצְרוּ הֲמוֹן יְרִיעוֹת לְסַפֵּר בְּגֹדֶל מְרִירוּת הַצָּרָה הַזֹּאת שֶׁנִּתְהַוֶּה עַכְשָׁיו בְּדוֹרוֹתֵינוּ שֶׁנִּתְפַּשְּׁטָה הַנֶּגַע הַזֹּאת גַּם בִּמְדִינָתֵנוּ:

ויהי וגו' ויראו המצרים וגו' ויראו אתה שרי פרעה ויהללו אתה וגו', לכאורה עיקר ההודעה כאן מה שראו אותה שרי פרעה שנתגלגל על ידיהם שתלקח אל בית פרעה, ומה שאמר קודם ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאוד מיותר כולו, ואמנם הכתוב מספר בגנות מצרים, כי הנה אברהם אבינו עבר בארץ עד מקום שכם והולך ונוסע הנגבה, והכנעני אז בארץ. ומחמת טובת קדושת הארץ אף הנכרים שבה היו גדורים ולא פרוצים כל כך ולא מצינו בכל מקום עוברו שיתנו אנשיה עיניהם באשתו אם יפה היא או לא, ולא כן בבואו למצרים תיכף כולם ראו אותה ונתנו עיניהם באשה יפה, והכל לפי שהוא מקור מקום הטומאה ערות הארץ כנזכר למעלה, ובזה ידע אברהם הטובה הגדולה והנפלאה מה שבישר לו המקום בנתינת ארץ ישראל אשר באמת היא המשובחת מכל הארץ שאף הנכרים היושבים על אדמתה אף שהוא כנען הארור מהכל והוא שורש הרע עבד עבדים וממנו יצא נמרוד ראש הממרידים בהקב"ה, מכל מקום כיון שישבו על אדמת הקודש לא יוכלו להרע כל כך וכאשר אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, ח') כשבא אברהם לארץ מצא עודרים בשעת העידור וכו' אמר הלואי יהיה חלקי בארץ הזאת, ולכאורה אם אנשיה טובים מה לחשיבות הארץ בזה ואולם זה הכל סובב על מה שאמרנו, ואברהם ידע בטוב מהות הכנעני ושורשו ומה עשה אבי אביהם חם לאביו נח הצדיק, ורק הוא שימש בתיבה כנודע (סנהדרין קח:), ואכן כיון שבאו אל האדמה המקודשת לנחלת ה' ממילא נמשכו לקצת שורש הטוב שלא להרע כל כך כשאר הארצות, ועל כן אמר יהי חלקי בארץ הזאת דייקא כי היא הגורמת לכל זה, ולכן חילק הכתוב במעשיהם ואמר (ויקרא י"ח, ג') כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם וגו', ולכאורה מה נשתנה אלו מאלו להיות הסברא אשר כמעשה הגוים האלו לא נעשה וכמעשה הגוים אלו נעשה, ואך זה הוא הדבר כי מעשה ארץ כנען אף הגוים הדרים שם לא יעשו כמעשה הגוים הדרים בארצות האחרים ולכן לזה איוה נפש אברהם וזה אשר נתן לו ה' אלהיו.

שם (תו"כ פי"ג ט') ובחקותיהם לא תלכו (ויקרא יח ג). וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו, והלא כבר נאמר לא ימצא בך וכו' (דברים יח י), ר' יהודה בן בבא אומר שלא תנחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספור קומי שפה, ושמא תאמר להם חוקים ולנו אין חוקים, תלמוד לומר (ויקרא יח ד) את משפטי תעשו ואת מצותי תשמרו ללכת בהם אני י"י אלקיכם, עדיין יש תקוה ליצר הרע להרהר ולומר שלהם נאים משלנו, תלמוד לומר (דברים ד ו) ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם, עכ"ל. הברייתא הלזו אומרת דרשוני וחיו. ונ"ל לבאר בקיצור, הנה חוקים הם מבלי טעם, ומקשה מהו הכוונה ובחקותיהם לא תלכו, אם על מנהגי כישוף ועבודה זרה שיש להם מעשים שלא נודע טעמם, הרי כבר הזהירנו הש"י לא ימצא בך מעביר וכו' (דברים יח י). על כן דרש ר' יהודה בן בבא הדבר על תכונת ומנהגות הגוף, שלא תנחור דרך שחץ כמנהגי המתייהריים מהאומות, ושלא תגדל ציצית היינו שערות באמצע הראש, ושלא תספור קומי שפה, הוא כמו שפירש בעל הערוך היינו אחורי העורף, שכל זה הוא חוקות הגויים ומנהגיהם, ושמא תאמר להם חוקים ולנו אין חוקים, רצ"ל הם הולכים בדרך הזה לשם איזה חוק, אבל לנו אין הדבר בחוק ולא נצטוינו בתורה בפירוש שלא ללכת כך, אם כן רשות בידינו לעשות בדבר כזה כמו שנרצה, תלמוד לומר את משפטי תעשו ואת מצותי תשמרו ללכת בהם, רצ"ל על פי מ"ש האר"י ז"ל לקיים מצות פיאות הראש ופיאות הזקן, הנה החיוב הוא בכל המצות לעשו"ת דייקא, ומה זה עשיה כיון שממילא השערות גדלים, אך זה מיקרי עשיה כשמגלח שאר כל השערות, ומניח את אשר צוה הש"י דייקא זה מיקרי עשיה. וז"ש כיון שנאמר את משפטי תעשו דייקא, ואת חקותי תשמר"ו ללכת בהם, שמירה הוא בלאוין ולא שייך בזה ללכת בהם. אבל יצדק הדבר על פי הנ"ל ללכת בהם דייקא, אם כן בפירוש נצטוינו בתורה שלא להניח שאר השערות מגודלים כמו המצות אשר צונו הש"י, ונאסור לנו השערות המותרים על פי התורה, אני י"י אלקיכם, עדיין יש תקוה ליצר הרע להרהר ולומר שלהם נאים משלנו, תלמוד לומר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם. נ"ל הפירוש דרצה לומר למה סיים אני י"י אלקיכם, דהנה עלה בידינו שאסור לנו מן התורה לגדל השערות שאינן במצוה, כיון שנצטוינו במצוה הזאת שהיא בחוקה מן התורה, ממילא השערות שהן בחוקת הגוים אסור, והנה אף על פי כן בודאי היצר הרע יעלה טינא בלב האדם שחוקותיהם הם יפים משלנו, הגם שאין בזה לא טעם ולא ריח ולא תאוה, רק אנחנו רואים שאילו הגוים ואילו כך, הכל בחוקה מבלי טעם ואין תאוה בדבר, ואף על פי כן היצר הרע יעלה טינא שכך נאה לגדל שערות כמו הגוים, וימאס בעיניו שערות המצווים על פי התורה, אף על פי שאינו יכול לומר טעם בדבר, יאמר שכך יפה כמו הגוים, כי היצר הרע יפה בעיניו כך מבלי טעם. תלמוד לומר ושמרת"ם ועשית"ם, היינו שמירה בעשיה כנ"ל, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, ר"ל הם בחוקת הילוכם אינם יכולים לתת טעם למה יגלחו פיאות הראש ויניחו הבלורית, רק כך הוא נימוסיהם, אבל אתה הש"י יאר עיניך גם בחוקים להתבונן בהם מפלאות תמים דעים. וז"ש גם בכאן אני י"י אלקיכם, ר"ל דהנה לגיון מלך בודאי הולך בשינוי משאר הלגיונות, שמינה עליהם המלך סרדיוטין (חסר), והמלך מלביש לגיונו שייך לו לבדו מלבושים בכל מיני יופי ביתר שאת הידוע לו שכך יפה, כן הוא זה הדבר אני י"י אלקיכם ואתם לגיוני, ובודאי אני מלביש צורותיכם בהצורה היותר נאה מה דאפשר. ועוד ירצה אני י"י אלקיכם כביכול אתם חייבים להתדמות, ועל כן צויתי אתכם לילך בצורה כזו להתדמות למדותי שנודע, ממילא החוקה יש לה טעם, ודי בזה למשכיל: