Chasidut על ויקרא 26:40

ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי וגו' (בראשית מה א). ויש להבין למה זה ועל מה זה הוציא כל איש בהתודעו אל אחיו. ונקדים לבאר מה דקשה עוד קושיא עצומה ורבה על יוסף הצדיק כמוהו, איך לא הודיע לאביו כ"ב שנים אחר שנעשה מלך, ומלכות' אמר לעקור טורא וכו', ופרעה אמר אשר יאמר לכם תעשו (בראשית מא נה), ולהודיע לאביו הוא דבר קל אצל שר כמוהו, וכבר עמדו על זה חכמי לב. ועוד קשה בפעם ראשונה כשציוה יוסף שיאסור אחד מהם, אמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו (בראשית מב כא), ולמה לא זכרו מה שעשו לאביהם הצדיק הזקן, הלא קאת וקיפוד הוכפלו בשוד ושבר, וגם ראובן שאמר הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד וגם דמו הנה נדרש (בראשית מב כב), עיין פירוש רש"י (ד"ה וגם) אכין וגמין ריבויין לרבות דם הזקן, מה זה שהזכירו ברמז כטפל בעלמא והאחים לא הזכרוהו כלל. והנ"ל לישב כל זה, ונאמר ראשון להצדיק את יוסף הצדיק כי בצדקתו עמד, אך ידוע מאמר רז"ל (תנחומא וישב סי' ב') מחרם שהחרימו, ויוכל להיות שגם יוסף לא רצה לגלות ולעבור על החרם, רק עשה זאת בחכמתו שהם עצמם יגלו. והנה לכאורה יש להכריע מאמרם ז"ל בחרם זה, בין הבית יוסף בשם הילמדנו ובין הרשב"ש, הלא הוא ביו"ד סי' רל"ט בבית יוסף ובהגהה שו"ע שם (יור"ד סי' רל"ט) סעיף ג', בענין נידוי אם יש לו רק דין שבועה, או דין נדר ושבועה לחומרא. והנה מזה יש להכריע כהרשב"ש דיש לו דין נדר ושבועה, דהא שבועה אינה חלה לבטל את המצוה כמבואר שם סי' ד'. והנה מבואר שם בהג"ה (יור"ד סי' רל"ט) סעיף ז' שהנשבע שלא לגלות לחבירו איזה דבר שיצילנו מן ההיזק, הוי נשבע לבטל את המצוה, ומכל שכן כאן בכיבוד אב וצדיק גדול וזקן, ואין לך נשבע לבטל את המצוה יותר מזה ומה יועיל החרם. אבל לשיטת הרשב"ש אתי שפיר, דהא מבואר שם (יור"ד) בסי' רט"ו סעיף א' דנדר חל על דבר מצוה לבטלה, ואם כן חרם יש לו גם כן דין נדר לחומרא. אבל יש לישב גם דעת הילמדנו, דאף דאין לו רק דין שבועה, מכל מקום הא בכולל חל אף בביטול מצוה, כמבואר שם (סי' רל"ט סעיף ד' בהג"ה, ועיין בסי' רט"ו בבאר היטב ס"ק א' מ"ש בשם הרדב"ז בנשבע שלא לישא אשה, ואם כן הכי נמי היה החרם שלא יגלו לשום אדם, ובכולל חל כנ"ל. ועוד יש לומר דלא קשה על הילמדנו, דהא הטעם דאין חל שבועה על דבר מצוה לבטלה, הוא כמפורש בגמרא (נדרים ח' ע"א) ופוסקים משום דמושבע ועומד מהר סיני, ואין שבועה חלה על שבועה לבטלה, ואם כן לפי זה קודם מתן תורה אף שקיימו התורה, מכל מקום לאו מושבעין ועומדין הוו ושפיר חל שבועה, אם כן אתי שפיר גם אם נימא דנידוי יש לה רק דין שבועה והבן. ומיהו הא תינח אשאר שבטים, אבל לגבי יוסף עדיין תולה באשלי רברבי, במאי דפליגא המרדכי והרא"ש בתשובה במי שנותן חרם בבית הכנסת בעדות אם שכנגדו בכלל, עיין בחו"מ סימן כ"ח סעיף ב' בהג"ה ובסמ"ע שם, ובסימן (חו"מ סי') ט"ז סעיף ג'ובסמ"ע שם, ואם כן יוסף הוי שכנגדו בזה, והתינח לדעת המרדכי אבל לדעת הרא"ש קשה. והנה יש ליישב דמידי הוא טעמי' רק להרא"ש, והרא"ש לשיטתו בלאו הכי לא קשה מידי על יוסף הצדיק. ומקודם ניישב קושיא השניה על אחי יוסף למה לא זכרו צרת אביהם רק של אחיהם, וגם ראובן למה לא זכרו רק ברמז. אבל הנ"ל בזה, דודאי לא זכרו דברים של מה בכך כדרך נשים המקוננות, רק שזה היה להם לווידוי כנאמר (ויקרא כו מ) והתוודו את עונם. והנה ענין הוידוי אינו רק כשיש עמו חרטה ועזיבה, אבל כשאין עזיבה אדרבה הוא מזכיר עון, ובפרט בעת הסכנה לפתוח פיו לשטן. והנה בענין אחיהם היה חרטה ועזיבה, שאלו מצאהו היו פודאים אותו בכל ממון שבעולם שיפסקו עליהם כמבואר במדרש רז"ל, אבל אנוסים היו עכשיו כי יוסף איננו. אבל זה היה בחק האפשרי לגלות לאביהם שיצא חי מהם, והם הפשיטו את כתנתו וטבלו בדם ומכרוהו ולפייס לאביהם, ועל כל פנים כיון שידע שיצא חי, יהיה לו נחמה גדולה דמוקמינן ליה בחזקת חי, וכמאמר יעקב רב עוד יוסף בני חי (בראשית מה כח). אבל זאת היה קשה בעיניהם יותר ממאה מיתות לבייש את עצמם כל כך לפני אביהם הצדיק, ולא גמרו בלבם לעשות כך, לכך הניחו זאת הווידוי, כי הס שלא להזכיר בשעת הסכנה, כיון שאיננו וידוי באמת רק הזכרת עון. והנה ראובן הזכירם שלא שמעו בתוכחתו כדי שיתחרטו גם על זה, ורצה שיגמרו בלבם להתוודות לפני אביהם כי הוא היה נקי. ועוד כי היה עלול לכך לבזות עצמו, כאמרם (סוטה ז' ע"ב) מי גרם לראובן שיודה. והנה לבדו לא היה יכול לעשותו מפני החרם, אבל כולם הוי הפה שאסר וכו'. וירא להוכיחם בפירוש כי שמא לא יפעול זאת אצלם, כי הבין שדבר קשה זאת אצלם, ואם כן יפתח פיו לשטן בשעת הסכנה, ולהניח לגמרי לא רצה כי שמא ישמעו אליו כיון שנשבר לבם, לכך רמז ודי לחכימא ברמיזא, והוכחתו גלוי לעיניהם ולא יפתח פיו לשטן, כנ"ל לאמת ברור בעזרת ה'.

והתודו את עונם וגו' במעלם אשר מעלו בי וגו' (ויקרא כו מ), אף אני אלך עמם וגו' (ויקרא כו מא). והקשו וכי זו היא שכר התשובה. ולי נראה כפשוטו כי יש ווידוי מסלקת החטאים, כמו שאמר נתן לדוד גם ה' העביר חטאתך וגו' (שמואל ב' יב יג), כשאמר דוד חטאתי, ויש ווידוי נחשב בין החטאים, וכמו שאנו אומרים על חטא שחטאנו לפניך בווידוי פה. והיינו והתודו וגו' במעלם, ר"ל שיתודו ווידוי שיהיה נחשב בין החטאים דהיינו ווידוי פה, אף אני וגו' כי הוא בא מתוקף קושית הלב, על כן מדה כנגד מדה אלך עמהם בקרי וקושיות, והבן כי ראוי להיות הווידוי בשבירת לב, וראוי להיות הצעקה מכאב לב על החטא עצמו, יותר מהצעקה על הצער והיגון, כמו שביארתי על הפסוק (פרשת וילך, דברים לא יז) ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי וגו', וכמו שאמר (ירמיה יב יד) הוי על כל שכני הרעים את אשר הקראים מודיעים וכו', וכמו שפירש בבינה לעיתים בפסוק (איכה א כ) ראה ה' כי צר לי וגו', עיין שם. ועל פי זה נ"ל לפרש (תהלים לח ד) אין מתום בבשרי דייקא מפני זעמך, והיינו מבחוץ כי הוא רק בשר האדם ולא האדם עצמו, אבל האדם עצמו אדרבה מתרפא בזה, אבל אין שלום בעצמי, ר"ל בעצמותי דהיינו עצמות האדם מפני חטאתי, ונמצא החטא יותר רע ומר מן העונש, על כן צריך להיות הווידוי מעומק הלב, והבן.

קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (הושע יד ג). על פי מה שפירשתי ביום כיפור קטן שמתי פני ככלב העזתי מצח כזונה וגשתי לפניך בבושת פנים, שהוא סותר עצמו תוך כדי דיבור, ושם (יו"כ קטן) וכן כתיב (ירמיה ג ג) ומצח אשה זונה היו לך מאנת הכלם. מאי וכן. ועוד דהוא ראיה לסתור, דמאנת הכלם נאמר, והוא אמר וגשתי לפניך בבושת פנים. והנ"ל בזה, כי ענין הוידוי צריך להיות בהשכל, דהא אמרינן בגמרא (ברכות דף ל"ד:) חציף עלי מאן דמפרש חטאי. והנ"ל דענין הוידוי הוא כמו שפסקו הקהל שיתודה ברבים, והוידוי הנ"ל הוא עונשו, כי הוא בושת גדול. הכי נמי בשים על לב על אחת כמה וכמה שיכסה בושה פניו כשפוער פיו ומספר למלך מלכי המלכים מעשיו המכוערים, והעלבון הזה הוא כפרתו. והיינו לשון וידוי לשון התודע, שיודע לו גנות החטא, אבל בלא זה לא מקרי וידוי רק מפרש חטאיו. והיינו דאמר חציף עלי מאן דמפרש כו', ואם כן זה שמתודע ומסלק הבושה לא הוי וידוי, רק צריך להתעורר הבושה עד שיצטרך להתחזק שיוכל לומר. וכך הוא דברינו בסדר יום כיפור קטן שאנו מתנצלים שלא יחשב הוידוי לעזות גדול, על זה אנו אומרים כי על כן שמתי פני כחלמיש כו', ובאמת גשתי בבושת פנים, ואין זה עזות כיון שכיסה בושה פני, וכן כתיב כי מאנת הכלם, אבל כשיכלם אין זה עזות. והכי פירושא דקרא קחו עמכם דברים, שאם אומר אחד דברים הללו לפניכם, איך יכסה בושה פניו, ושובו זאת אל ה' על אחת כמה וכמה, והוא וידוי באמת. וכן מרומז בתורה הק' (ויקרא כו מ) והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם דייקא, כי יחטא אדם לחברו איך יכסה בושה בהתודה לו, ומה גם אשר מעלו בי.