Chasidut על איוב 28:27

אֲבָל טוֹב יוֹתֵר כְּשֶׁחוֹשְׁבִין תּוֹרָה. וַהֲלֹא אֲפִלּוּ אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (ב"ר פ' כי תשא פ"מ), שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּשֶׁרוֹצֶה לְגַלּוֹת תּוֹרָה, הוּא חוֹזְרָהּ אַרְבַּע פְּעָמִים קֹדֶם שֶׁאוֹמְרָהּ. וְלָמְדוּ מִפָּסוּק: אָז רָאָה וַיְסַפְּרָהּ, הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ, שֶׁנִּכְתַּב בְּכָאן אַרְבַּע בְּחִינוֹת: רָאָה וַיְסַפְּרָהּ וְכוּ', שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּבְיָכוֹל, רוֹאֶה וְסוֹפֵר וּמֵכִין וְחוֹקֵר דִּבְרֵי הַתּוֹרָה אַרְבַּע פְּעָמִים קֹדֶם שֶׁאוֹמְרָהּ, וְאַחַר־כָּךְ מְגַלֶּה אוֹתָהּ לְהָעוֹלָם. מִכָּל־שֶׁכֵּן בֶּן־אָדָם שֶׁצָּרִיךְ לַחֲשֹׁב וּלְעַיֵּן וְלַחֲקֹר וּלְבָרֵר הַדִּבְרֵי־תוֹרָה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ תְּחִלָּה הֵיטֵב קֹדֶם שֶׁאוֹמְרָהּ:

הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים (ישעיהו נ״ה:ג׳).
הענין בזה כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, אשר אורו של השי"ת קודם שבא בהתפיסה של האדם מוכרח לילך דרך ארבע מדרגות, כמו שכתיב (איוב כ״ח:כ״ז-כ״ח) אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ואח"כ ויאמר לאדם. והחילוק הוא בין ראיה לשמיעה. שבראיה יכול לראות כמה דברים בבת אחת, אבל בשמיעה אינו יכול לשמוע שני דברים בבת אחת, כמו שאיתא בש"ס (ראש השנה כ"ז.) תרי קלא לא משתמעי. אכן יש מעלה בשמיעה מה שאין בראיה, שראיה הוא רק בשטח העליון מבחוץ, אבל לראות בעומק הדבר אין ביכולת, אבל שמיעה הוא מעומק. ולזה כתיב הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם. היינו שאם האדם יטה עומק פנימיות הלב להשי"ת, וירצה לידע במה עוסק השי"ת, אז צריך להמשיך אור מראשית הרצון של השי"ת הנקרא עלה במחשבה, עד גמר פעולות האחרונים, דהיינו הידים והרגלים שלו יהיה מלא קדושה. וזה הטו אזנכם ולכו אלי דייקא, שמעו ותחי נפשכם. ואז אם ירצה להטות עומק פנימיות לבו לראות במה עוסק השי"ת, יראה שרק עוסק תמיד לכרות עם ישראל ברית עולם. וזה חסדי דוד הנאמנים, שאפילו על פעולות כאלה שהיה נדמה לך שמחוסרין אור, יאיר לך השי"ת שהיה מלא אור ומלא קדושה, וזה נקרא חסדי דוד. והנה זה היום של ערבה, נקרא חלקו של דהע"ה. דהנה איתא בש"ס (סוכה מ"ה.) בכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת וכו' ואותו היום שבע פעמים. דהנה ביום הראשון יש מצות ארבעה מינים, פרי עץ הדר וכפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל. פרי עץ הדר מורה, כמו שאיתא (סוכה ל"ה.) איזהו דבר שטעם עצו ופריו שוה זה אתרוג, והיינו שאין בו שום קליפה קדמה לפרי, כי במקום שיש קליפה קדמה לפרי זה מורה שאין עדיין מבורר כולו לטוב. וכמו שהטוב אינו מבורר לגמרי לטוב, כי מי יאמר זכיתי לבי, כך הרע אין נפרד לגמרי לרע ורק מעורב עדיין. אבל זה שאין בו שום קליפה שיהיה קדמה לפרי, מורה שמבורר כולו לטוב. ולזה אין יכול להזיק לו שום השתנות הזמנים, כמו שאיתא (שם) שדר באילנו משנה לשנה. כי באמת מצד השי"ת אין שום השתנות, כדכתיב (מלאכי ג׳:ו׳) אני ד' לא שניתי, ורק כל השתנות הוא מצד המקבל. אבל זה שמורה שדבוק כ"כ בשורש ומבורר על כל הלבושים, אין מזיק לו שום השתנות. וכפת תמרים מרמז, כמו שאיתא (סוכה מ"ה:) מה תמר אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. וענף עץ עבות מורה, כמו דאיתא במדרש (רבה אמור ל') שיש בו ריח ולא טעם. טעם מורה במקום שכבר מבורר כולו לטוב, אבל זה מורה שאין עדיין מבורר, ורק עתיד להתברר ולאדם טוב מטעימין לו מפרי מעשיו בעוה"ז, אבל שירגיש טעם בעבודתו אין לו עדיין. וזה מורה שיש לו ריח, כמו שאיתא בש"ס (ברכות מ"ג:) איזה דבר שהנשמה נהנת ממנו ולא הגוף, הוי אומר זה הריח, והיינו מאחר שבישראל יש בו חלק אלהי ממעל, ממילא בטח עתיד להתברר לטוב, אבל לעת עתה אינו מבורר עדיין, כי במקום שהוא מבורר כולו לטוב, זה מורה אתרוג. אבל ענף עץ עבות, מורה שאינו מבורר עדיין כולו לטוב. וערבה מורה, שאפילו כח עבודה שלו מוסר ג"כ להשי"ת, שאין ברצונו לקבל טובת הנאה מעבודה שלו. ולזה איתא בש"ס (סוכה ל"ד.) ערבה ולא צפצפה שבהרים, ושניהם אינם מוציאים פירות, והחילוק הוא שצפצפה אינו מוציא פירות מחמת רוב כחישות וערבה אינו מוציא פירות מחמת רוב לחלוחית, שכ"כ לחלוחית נמצא בו עד שאין ביכולתו להוציא פירות. וזה נקרא חלקו של דהע"ה, כי בדוד מצינו ויבקע שלשת הגבורים אשר לדוד וגו' ולא אבה לשתותם ויסך אותם לד'. ואיתא בש"ס (ב"ק ס"א.) כך מקובלני וכו' כל המוסר עצמו על ד"ת אין אומרים דבר הלכה בשמו, שזה מורה על ערבה שאין ברצונו לקבל שום טובת הנאה מעבודה, ורק מוסר עצמו לגמרי להשי"ת. ולזה איתא בזוה"ק (פנחס רכ"ז:) מחמת שדהע"ה אמר ולבי חלל בקרבי, לזה זכה שרוח צפונית מנשבת בכינור דיליה, היינו מחמת שכל כך מסר עצמו לגמרי להשי"ת, לזה מאיר לו השי"ת גם על אותן הפעולות שנדמה שהיו מחוסרין אור. ולזה איתא בש"ס (סנהדרין צ"ו:) מי שמיע לך אימתי אתי בר נפלי א"ל מאן בר נפלי א"ל משיח בר נפלי קרית ליה א"ל אין דכתיב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת וכו', והיינו שמחמת נפילתו שמוסר עצמו כ"כ להשי"ת, יכול להגביה כל הפעולות של ישראל שנדמה שהיו מחוסרין אור, לזה נקרא בר נפלי. וזה מורה ג"כ ערבה שאיתא במדרש (רבה אמור ל') שאין בו לא ריח ולא טעם, ומרמז כמו שאיתא בש"ס (עירובין כ"א:) שמא תאמר אבד סברם ובטל סיכוים ת"ל הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח, שמחמת שבזה היום שמוסר אדם עצמו כך להשי"ת, יאיר לו השי"ת גם על אותן הפעולות שהיו מחוסרין אור, כי באמת בשורשם כל הפעולות של ישראל מלאים אור השי"ת, ורק על הלבוש החיצון נדמה שהיו מחוסרין אור. אבל בזה היום מאיר השי"ת לישראל שהיה מלא אור ומלא קדושה:

וְעַל־כֵּן בְּכָל יוֹם־טוֹב יֵשׁ אַרְבַּע מִצְווֹת: בְּפֶסַח – אַרְבַּע כּוֹסוֹת, בְּסֻכּוֹת – אַרְבָּעָה מִינִים, בְּשָׁבוּעוֹת – לִמּוּד הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא בְּאַרְבַּע בְּחִינוֹת: אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ, הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ (איוב כ״ח:כ״ז, ועיין ב"ר פ' כד, תשא פ' מ), כְּנֶגֶד הַמַּלְכוּת, שֶׁהִיא בְּחִינַת דָּלֶ"ת, שֶׁיּוֹצֵאת בְּיוֹם־טוֹב מִבֵּין הַקְּלִפּוֹת כַּנַּ"ל.