Chasidut על איוב 30:3

וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב (בראשית מא נ). עיין רש"י ורא"מ ומהרש"א בחידושי אגדות דתענית (דף י"א ע"א). והנה מלבד מה שהקשה מהרש"א על הבית יוסף (טור או"ח סי' תקע"ד), קשה עוד מבראשית רבה סדר נח (ב"ר ל"ד ז'), דדריש שם בחסר ובכפן גלמוד (איוב ל ג), עיין שם. ושמע מינה דגם בבני נח נוהג זה, דהא בתיבה נהגו איסור זה, וגם על מ"ש מהרש"א קשה דאיך יתכן מדת חסידות לבטל מפריה ורביה כיון דלא היה לו ליוסף בנים. והנ"ל על פי המבואר בסנהדרין (דף נ"ט ע"ב) שם והרי פריה ורביה לישראל נאמרה ולא לבני נח, עיין שם. ואם כן לפי זה י"ל דיוסף לשיטתו דלא יצאו מכלל בני נח כמבואר בפרשת דרכים, והשבטים לשיטתייהו דסברו דיצאו מכלל בני נח, והבן. ומיהו קשה לפי מה דמשמע מרש"י שם (ד"ה) דבנאמרה ולא נשנית בסיני ניטל מבני נח, אבל עד סיני נוהג, ואף דיש לומר דב' אלפים מתן תורה התחילו מהנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה), אם כן קשה ממה נפשך על יוסף דלפי זה ודאי דכבר קבלו הם תורה מקרי, אם כן ודאי דיצאו מכלל בני נח, ודו"ק. לכך נ"ל על פי המבואר בספר חקי דרך על אבן העזר (סימן כ"ה סעיף ו') הטעם בשם הזוהר (פרשת מקץ) כיון דסט"א שלטה דלא לאמשכא רוחא מתמן, ומבואר שם דחשוכי בנים, היינו ממש אינו ראוי להוליד דאין חשש משום המשכת הרוח, אבל משום פריה ורביה אין היתר, והשתא אתי שפיר גבי יוסף. ועל לוי יש לומר דבארץ הקודש שאני, דאין לסט"א חלק ונחלה שם אף בעת שליטתו כמבואר בספר טוב הארץ, ויוסף במצרים הוליד. ונראה שזה פירוש הפסוק בפרשת ויגש (בראשית מו כז) ובני יוסף אשר יולד לו במצרים נפש שנים, דהך תיבת במצרים היא מיותרת. אבל נראה דהכי פירושו אשר יולד לו במצרים, לכך רק נפש שנים והבן. ואלולי דמסתפינא הייתי אומר על פי מ"ש בפרקי דרבי אליעזר פרק ל"ט (פרקי דר"א פל"ט), כשבאו לגבול מצרים נתייחסו כל הזכרים ששים ושש, ויוסף ושני בניו הרי שבעים חסר אחד, וכתיב (דברים י כב) בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, מה עשה הקב"ה נכנס עמהם במנין עלו למספר שבעים, לקיים מה שנאמר (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך מצרימה וכו', עיין שם. (ויוכבד אף שנולדה לא השלימה, דעדיין לא נכנסה למנין הדור כנודע מהמדרש תנחומא, במדבר סי' ט"ז), ועיין מ"ש בפרשת שמות. ועל פי זה יתפרש (תהלים כב לא) זרע יעבדנו יסופר לה' לדור, כלומר זרע קודש שעובדין אותו ית', יסופר לה' כביכול לדור להשלים מנין הדור. והנה נראה לומר דבאמת מנין שבעים הוא דבר גדול כידוע ליודעי חן, והנה מה שהשלים השי"ת למנין שבעים, היינו בשביל שגלוי וידוע לפניו ית' שאלולי שכבש אותו הצדיק מעיינו לכבודו ית', היה מוליד עוד אחד כמו שהוליד אחר כך, רק דיקראו על שם אחיהם, וכדי שלא יגרע מצדיק עי"נו, ושלא יחסר ממנין השבעים על ידי צדקתו וקדושתו, השלים השי"ת המנין. ועל פי זה מבואר הפסוקים (בראשית מו כו) כל נפש ששים ושש, ובני יוסף אשר יולד לו במצרים, לכך נפש שנים, לכך כל הנפש לבית יעקב וגו' שבעים, והוא פירוש נפלא.

והנה אמרו ז"ל (בראשית רבה מ"ב, ג') אין והיה אלא שמחה וזה והיה לך ולהם לאכלה כי לאכלה הוא מספר אלהים שעל ידי אכילתך יומתק שם אלהים להעשות בשמחה ונתת לך ולהם כי אתה והבהמות והעופות שבעולם על כולם יומתק שם אלהים והי"ה לשמחה ונחת כמדובר, ואינו דומה כלל ליום הכפורים כי שם כבר קיבלה המיין נוקבין בחיצוניות מערב יום הכפורים על יום הכפורים, וביום הכפורים הנה היא עולה במעלות לקבל הפנימיות לבד על ידי קולות הה' תפילות שביום הזה, ולא לקבל שום חיצוניות ועל כן נאסר כל בחינת החיצוניות, ונעשה יום כפו"ר שמשלבין את הכ"ו הרומז לשם הוי"ה באותיות פ"ר שהיא גימטריא מנצפ"ך שהם הדינים בכדי להמתיקן, אבל בעת הזאת עיקר המתקת הדינים לא יהיה כי אם באכילה שעל ידי זה יעלה המיין נוקבין לקבל מיין דכורין ויומתקו הגבורות ויתוקנו ניצוצי הבהמות והחיות, ומה שנאסר הזיווג לא בשביל כדי שתקבלו מפנימיות אין זה עתה רק כיון שהוצרכה המלכות להעלות המיין נוקבין בעצמה בלתי הורדת המיין דכורין ועל ידי זה התגברו הדינים מאוד בעולם שאין מי להמתיקן, והעולם שרוי בצער ואתם נחבאתם בסוד עיבור הולד הניתן במעי אמו שמשתמר ומתחמם שם בכדי להגמר בבחינת הקטנות, והאם מגינה וחופפת עליו שלא יֵרָאֶה חוץ למען לא ישלטו בו מכוחות החיצונים ועין הרעים, לרוב קטנותו. ולזה נאסר הזיווג כי הזיווג הוא בבחינה אחרת לגמרי ורומז על בחינת הגדלות ומוחין הראויין. ועתה, חלילה לעשות זה שלא יאחזו בכם כוחות החיצונים והרע לפי שהדינים גברו מאוד בעולם ותוציאו על ידי זה עוד כוחות הדינים ועל כן אמרו רז"ל (בראשית רבה ל"ד, ז') (על פסוק (איוב ל', ג') בחסר ובכפן גלמוד) בטעם איסור התשמיש לנח וכל אשר אתו וזה לשונם: אם ראית חוסר בא לעולם וכפן בא לעולם, גלמוד, הוי רואה את אשתך כאילו גלמודה. וכן אמרו חז"ל בגמרא דידן (תענית י"א.) אסור לו לאדם שישמש מטתו בשני רעבון שנאמר (בראשית מ"א, נ') וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב וכו' עד כאן. כי עיקר הטעם הוא לפי שאז הדינים גוברים בעולם וטוב לאדם לְהֵעָשוֹת בבחינת קטנות כקטן שנולד למען לא ישלטו זרים בנכסיהון ולא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ובחינת הזיווג היא בחינת הגדלות, ודבר בעיר כנס רגליך (בבא קמא ס':) והבן, אבל לא נאסר להם התשמיש שיקבלו מפנימיות, ומה שזכר הרב בליקוטי תורה בדבריו כמו יום הכפורים רצה לומר לפי שעתה המה בבחינת עיבור האימא כמו ביום הכפורים שעליית המלכות באימא אבל אין הטעמים שוים וכאן עיקר הטעם לפי שהם בסוד הקטנות והעיבור, וחלילה על ידי זה יוציאו עוד כוחות הדינים בעולם. ולזה אמר,