Chasidut על איוב 31:12

עוד יאמר הכתוב אף כי אמר וגו' על פי המבואר בזוה"ק (בראשית מ"ט:) וזה לשונו: והנחש היה ערום וגו' הא איתער יצר הרע לאחדא בה בגין לקשרה לה בתיאובתא דגופא ולאתערא לגבה מלין אחרנין דיצר הרע אתענג בהו וכו' עד כאן. ופירוש שרצה שתתמשך אחרי הנאות הגופניות. ועוד איתא בזוה"ק (יתרו צ"ג:) לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, פסקא טעמא בכל הני תלת ואי לאו דפסקא טעמא לא הוי תקונא לעלמין ויהא אסור לן לקטלא נפשא בעלמא אף על גב דיעבור על אורייתא. ולאולדא למחדי באתתיה חדוה דמצוה, ולמיגנב דעתיה דרביה באורייתא וכו'. ובמה דפסקא טעמא אסור ושרי. והנה נודע אומרם ז"ל (פסחים כ"א:) כל מקום שנאמר לא תאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וכו' ולזה אמר הנחש אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן פירוש שאסר לכם להתהנות בשום הנאה בדבר מדברי העולם כי אכילה הנאה הוא. ואף לאולדא ולמחדי באתתא חדוה דמצוה וכדומה, אסר לכם. וזה ודאי דבר שאי אפשר הוא, וממילא אתם מותרים בכל להתהנות בתאוות הגשמיות. והשיבה מפרי עץ הגן נאכל, כלומר מחדוה דמצוה והנאתה שהוא הפרי לבד זך ונקי בלתי שום תערובת הנאות גשמיות עצמו זה נאכל ומותר. ומעץ הדעת טוב ורע שיכוון אדם להנאות גופו וגם למצוה, זה אסור. לא תאכל ממנו, כי אש היא עד אבדון תאכל (איוב ל"א, י"ב). היום יהנה מעט, ולמחר הרבה עד אשר מן ההיתר יומשך אל האיסור. וכבר אמר החכם בחכמתו (משלי כ"ט, כ"א) מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון.

ועוד יאמר לפי דרך זה והובא אל הכהן כי הרע בעצמו מובא אל הכהן על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה נ"ד, א') בפסוק (משלי ט"ז, ז') ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה יצר הרע. והענין כי היצר הרע מסייע לו לעבודה שזוכה לעבוד את ה' בזה האש התבערה והזרוז שבער בו בעת העבירה שאז אש הוא עד אבדון תאכל (על פי איוב ל"א, י"ב). ובעת עשיית העבירה בבעל עבירה אשר נשקע בה רחמנא ליצלן אז הוא בבחינת ביטול המציאות שמוחו ולבו ומחשבתו וכל כוחו אבריו וגידיו כולם קשורים אז בתאוה ההיא עד שלא ישמע לקול המדברים אליו ולא יגיע כלל לאזנו קול איש ומכל שכן מחשבה אחרת כי קשור שם כולו בכל מאמצי כוחו כידוע. ואפילו בהיתר אנו רואין שלפעמים בעת אשר יאכל אדם בתאוה גדולה לרעבון נפשו אז קשור כולו בתאות האכילה ההיא עם כל אבריו וגידיו ומוחו ולבו ומחשבתו ולא ירגיש כלל אם הוא בעולם או לא ותצמד נפשו בתאותו. ומזה יראה האדם איך לא התחיל כלל לעבוד עבודת בוראו. כי מי יפאר עצמו בכזה שיבוטל ממציאותו בעת עשיית מצוותיו שלא ירגיש כלל ממציאותו ולא ישמע בקול המדברים אליו. ואף אם שנה או שנתים לא ילמוד. לא ילמוד אחר כך בצמאון כזה להיות יכלה נפשו ותצמד לבוראו בכל עוז ותעצומות. לבד מהצדיקים הגדולים אשר נאמר עליהם בתקוני זוה"ק (תיקון י"ג, כ"א:) מאן דקטיל חויא יהבין ליה ברתא דמלכא דא צלותא שהוא בחינת ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה היצר הרע שיהבי ליה משמיא ברתא דמלכא ובו יוכל להיות אשר תצמד נפשו בתפילתו בביטול המציאות ממש יותר ויותר מביטול המציאות בעל עבירה בעת עבירה. ולזה אמר זאת וגו' תורת המוציא רע אשר והובא אל הכהן שהרע מובא אל הכהן שבשביל חביבתו בעיני בורא עולם מן השמים מסייעין להיות גם אויביו ישלים אתו שינתן לו בעת העבודה חלק היצר הרע יקד יקוד להבת אש בכלות נפשו בביטול המציאות לבוראו ובזה מתברר הטוב מן הרע לגמרי ועולה למעלה והחיצוניות נופל לעומקא דתהומא רבא. ככל דברינו שביארנו עד כה.

ולזה ירמוז הכתוב לא יטמא בעל בעמיו להחלו. שלא יטמא בחינת הבעל בעם ישראל להחלו להתחזק ח"ו בתאוות ואהבות ההפכיות הבלי עולם הזה או עוד בעבירות ואז יתחלל בחינת הבעל להקרא בעל מדות רעות. לא כן. כי אדרבה להתחזק באהבת ומדות ה' יתברך ואז יקרא לו בעל תורה ובעל מצוות כי בידו כח וגבורה לשלוט על כוחות הרעים והיצר הרע, וכל תאוות אחרים נחלשים לפניו. ואז לא יתחלל ח"ו בחינת הבעל אדרבה יתעלה למעלה ועל כן אמרו חז"ל (יבמות צ':) שדיבר הכתוב באשה כי על פי רוב עיקר התחזקות ותאוות הרעים הוא בתאות נשים שמה הרגיעה שידה ולילית וכת דילה בתאוה מרובה והתחזקות רב כמו שכתוב בסוף הלכות איסורי ביאה להרמב"ם ז"ל וזה לשונו: אין לך דבר בתורה כולה שהיא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות כו' ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות. ועיין במה שכתב הרד"ק ז"ל בשם אביו בפסוק (תהלים נ"א, ז') הן בעוון חוללתי וגו' וזה לשונו: ואמר כי מדרך זה העוון שעשיתי נבראתי כו' כאדם שזורע גרעינים מרים האילן והפרי מרים בטבע וכל הדברים ילכו אחר תולדותם והאדם נעשה מטפת זרע וכו' ואף על פי שיש בזה מותר ואיסור כו' וכל חטא אחר אינו מוטבע באדם כו' והאדם הצדיק המושל בתאותו בזה אם יתקפהו יצרו, דבר גדול הוא יותר מאשר ימשול ברוחו מלעבור עבירה אחרת כו'. על כן ביותר הזהיר הכתוב במקום הזה שלא יטמא בחינת הבעל למלאות תאותו אף בהיתר בה כי אש היא עד אבדון תאכל (איוב ל"א, י"ב) ובה תחלל הנשמה מאוד מאוד. ובפרט ההרהורים הבאים מתאוה הזו שאמרו חז"ל (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשין מעבירה. והעצה היותר טובה לזו היא מה שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב:) אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע וכו'. כי זה המרעיב אותו ופורש עצמו כאשר יוכל ובשעת מעשה נשמר שלא ימלא תאותו רק באימה ובפחד הבורא, הגם שאי אפשר שלא יהנה מכל מקום במעט מעט פרישות בשעת מעשה ופרישות אחר כך שלא להיות מצוי כתרנגול רק בעת ההכרח למאוד. והכל בפרישות דרך ארץ. אז בודאי יהיה שבע מדבר ההוא. ואז יהיה לו בנקל לכבוש כל התאוות תחת ידו כי זה הוא הראש וראשון והעיקר שבכל התאוות. ואכן עיקר אופני הנהגות במעשה הזו ביארנו במקום אחר ולא נכפיל.