Chasidut על איוב 34:29

ומה שנשאר נח וכל אשר עמו בתבה, איתא בזוה"ק (נח סד:) ואי תימא נח ודעמיה אשתזיבו סתים מעינא הוי דלא אתחזי, ולהבין ענין ההסתרה מלפני השי"ת והלא כתיב (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו וגו'. אך לפי שבתיבה נצטמצמו מאד, שנתבטלו מהם כל עניני רגשות החיים, ונחשבו כאלו אין להם מציאות, וכמ"ש בילמדנו (תנחומא נח ט) כל אותן י"ב חודש לא טעמו טעם שינה לא נח ולא בניו, ונמצא שלא היה לו חיים מצדו כלל, שאי אפשר לחיות ג' ימים בלא שינה, כדאיתא בנדרים (טו.) האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר, וכמו כן נאסרו בתשמיש ובכל דבר התפשטות הגוף רק די קיום נפשם בלבד. וזו היא ההסתרה הבטוחה מפני מדת הדין, כמו שיתבאר לקמן (אות יט), שע"י מה שהאדם מבטל כל כח חיותו בשעה שמדת הדין מתוחה בעולם, ומוסר עצמו בחזרה ליד השי"ת במה שאינו נוטל לעצמו שום הויה אף את המוכרח, רק כפי שיהיה די לקיום נפשו בלבד, עי"ז הוא מוסתר בתוכו יתברך שלא יגע בו שום רע, וע"ז כתיב (איוב ל״ד:כ״ט) והוא ישקיט ומי ירשיע. וכדאיתא בזוה"ק (שמיני לו:) והוא ישקיט, בזימנא דקוב"ה יהיב שיקוטא ושלוה לבר נש מאן הוא רשאי לאבאשא ליה ולמעבד ליה קטיגורא ויסתר פנים ומי ישורנו. ובזימנא דאיהו אסתר עינוי מלאשגחא עליה, מאן איהו דישגח עליה לנטרא ליה וכו'. וכאן נתכלל נח בשרשו, ונחשב כאלו אינו בעולם הזה, מאחר שאין לו הוי' מצדו, רק מה שהשי"ת מהוה אותו לקיום נפשו בלבד. אכן לאחר המבול ע"י הגערה ההיא, נתנטע בלבות הנשארים שיכירו חסרונם ויעוררו רצון בתפלה. וכדאיתא במדרש רבה ותנחומא (פ' נח) שתיכף ומיד התפלל נח ואמר הוציאה ממסגר נפשי וגו' (תהילים קמ״ב:ח׳), ומעתה נתחזקו יסודי הבריאה שתהיה עומדת לעד מהתעוררות הצעקה שהתרעמו, כי נשאתני ותשליכני (תהילים ק״ב:י״א), מדוע נתן להם השי"ת מתחלה טובה בחסד גדול כל כך עד שיהיו צריכים לסבול אח"ז צמצום עצום כזה שלא יקבלו גם את המוכרחות, ועי"ז נתחדש העולם בדין ובטענה. כי כך הוא דרכי הנהגת השי"ת, שמתחלה נותן טובה בחנם ואח"ז חוזר ונוטלה בחזרה, שעי"ז האדם חוזר ומקבלה בכח צעקה וטענה^לחמקור הדברים במי השלוח ח"ב פרשת כי תשא ד"ה וידבר: כי כן מנהג השי"ת שאדם מקבל טובה ואח"כ נעלה ממנו ועל ידי זה מרעים וצועק בכל לבו ומתפלל להשי"ת כמו שכתיב (תהילים ק״ב:י״א) כי נשאתני ותשליכני, ועל ידי זה הצעקה מחזיר לו השי"ת כל מה שאבד בהוספת טובה ובזה נקראו הטובות על שמו כי קנה אותם ע"י שסבל מהם. ומבואר בתפארת החנוכי על זהר פ' לך (פג.) ד"ה אבל: וביאר כאאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה, כי עיקר הבריאה היה מה שהקב"ה בורא עולמות ומחריבן וכו'. שהצעקה מעלמין דאתחרבו התעורר לעורר רצון השי"ת. כי הרצון מהש"י הוא שרוצה להקנות להבריאה שיקרא הגמול ע"ש יגיע כפיך כי תאכל. ויגיע כפיו הוא כח תפלה, שהאדם יתפלל אל הש"י והוא יענה אותו. ומהיכן נצמח כח תפלה, כי כל מה שלא היה בגבול השגת הבריאה אין בה כח תפלה. אכן ממה שנתן הש"י אורו וחזר והוציאו, ונתבטל כח הבריאה, מזה התעוררה הבריאה בטענה כדכתיב, כי נשאתני ותשליכני. וזה הוא כוונת עלמין דאתחרבו, כדי שיעוררו אתערותא דלתתא, ועיי"ז יקנו כחות הבריאה בכח תפלה. שמתחילה היתה ראויה שיתגלה על ידה כבוד שמים, וניטל ממנה מחמת שהיה האור בשפע רב וחזר למקורו. וע"י החרבן נקבע יראה עצומה בהבריאה, שאח"כ תקבל האור ע"י צמצום ויראה, ועיי"ז יהיה דבר קיים. עיי"ש כל העניין, ועיין עוד בסוד ישרים ליל פסח אות לט.. ועד"ז היו ג"כ ענין עלמין דאתחרבו דאיתא (בב"ר א) שברא עולמות והחריבן ואמר יתהון לא הניין לי כו'. והלא כתיב (במדבר כ״ג:י״ט) כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, רק שהיה בהשגחה שיבנה עי"ז עולם שיהיה ראוי לומר דין הניין לי. וגם אח"ז שאמר דין הניין לי היה צריך לעבור עוד כמה גערות מעין עולמות שנחרבו, כמו דור הפלגה ואנשי סדום ועיין לעיל ענין א' (ד"ה ואחרי השחתת)^לטעיין הערה ח שם, ועיין עוד לעיל פרשה זו אות ב ד"ה והעניין בזה ובהערה יט שם.:

(ב"ר פל"ו א') פרשה לו. (בראשית ט יח) ויהי בני נח וכו', והוא ישקיט וכו' (איוב לד כט). כוונת המדרש לדעתי לפרש בלשון ויהי"ו, דהוה ליה למימר אלה תולדות שם חם יפת. אך הכוונה שקנו הויה וקיום בגזירת היוצר, והביא הפסוק הזה לדרשא הזאת כדמסיק אחר כך: