Chasidut על איוב 36:21

באופן אחר נ"ל ביאור המדרש הנ"ל (ב"ר ע' א'). וגם הכפל לשון וידור יעקב נדר (בראשית כח כ), וגם הכפל עשר אעשרנו לך (בראשית כח כב). וגם להבין הכפל בפסוק (בראשית לא כג) אנכי האל בית אל וגו' אשר הג"ה א"ה, הנה מקום אתי להעתיק כאן מה שמצאתי בכתב יד קדשו של אאזמ"ו המחבר זצוק"ל הנאות לענין זה, וז"ל: ביום ב' דר"ח אדר תקנ"ו לפ"ק נרדמתי על הספרים, ונתגלה לי שדוקא הכונה לפי מה שציוי הבורא גורם התיקון, כיון שעושה רק לקיים ציוי הבורא ית"ש, הרי הוא עושה להשלים רצונו ית"ש, ואם כן נעשה התיקונים כפי הרצון, מה שאין כן כשמתכוין לעשות תיקונים, אם כן לא נתקן רק כפי כונתו, וגם אולי אינו כדאי וראוי שיעשה על ידו. מה שאין כן אם נעשה על ידי הקב"ה, הבן, עד כאן הג"ה. נדרת לי שם נדר עתה קום צא וגו'. ועיין רש"י על הפסוק שם (ד"ה אשר), בהקדים דברי רש"י במסכת נדרים (דף ט' ע"ב [ד"ה נדבה]) שכתב דבנדבה ליכא בל תאחר, דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא. שהוא סותר גמרא מפורשת במסכת ר"ה (דף ו' ע"ב) תנו רבנן כי תדור נדר, אין לי אלא נדר נדבה מנין, תלמוד לומר (ויקרא ז טז) אם נדר או נדבה וכו', ושם (בדף ו' ע"א) חד דאמר ולא אפריש, וחד דאפריש ולא אקרי', וצריכה וכו'. והא נדבה כתיב, ופירש רש"י (ד"ה והא) מפורש דגם בקרא דבל תאחר מרבינן ליה בגזירה שוה, עיין שם. וכבר נשאל על זה בתשובות פנים מאירות סימן צ"ט, עיין מה שתירץ, ותורף דבריו דהן בנדר והן בנדבה לא חיישינן שלא יקיים דבורו, דאחזיקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, רק דחיישינן דלמא תאבד ויתרשל להביא אחרת, וזה דוקא בנדר שחייב באחריותו, אמנם בנדבה אם נאבדה אינו חייב באחריות אם אמר הרי זו והבהמה עומדת לפניו, נמצא קיים נדרו כיון שהופרש תיכף, ואם נאבדה אחר כך אינו עובר בבל תאחר, כיון שאינו חייב באחריותה. וזה דברי רש"י דאם אמר בלשון נדר, אתי לידי תקלה אם תאבד כיון שחייב באחריות, אבל בנדבה אם נאבדה לאחר הפרשה, אינו עובר כנ"ל דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ועיין שם במה שהציע דבריו בתוך לשון הגמרא, חד דאמר ולא אפריש, וחד דאפריש ולא אקריב. אמנם לא נראה לענ"ד פירושו, דמאי ענין זה שפטור אם נאבד, להא דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, הלא אם נשרפה וליתיה כלל בעולם, גם כן פטור. והנה בקרבן ראשית תירץ, דרש"י מפרש הא דקאמר הש"ס קמשמע לן, לאו למימרא דאין מקום כלל לסברא זו דכל היכא דאיתא וכו', אלא קמשמע לן דאפילו הכי חייב בבל תאחר, והטעם משום זה גופא דכיון דאיכא חשש תקלה דגיזה ועבודה, ועברו ג' זמנים שהיה יכול להקריבו ולא הקריבו, עובר בבל תאחר, עיין שם. והנה האמת אגיד כי תיכף בהשקפה ראשונה רציתי לומר כן, אבל אחר העיון קצת ראיתי דליתא, דמכל מקום עובר בבל תאחר ויהיה מאיזה טעם שיהיה. ועוד קשה דהא ההוה אמינא הנ"ל דנימא כל היכא דאיתיה וכו', הוא בנדר כמו בנדבה, דהא הצריכותא הוא בין לנדר בין לנדבה לבתר דאפריש, ואין לומר דרש"י סובר באמת דבל תאחר דנדבה, היינו רק כשנדר הרי עלי עולה על מנת כשאפרישנה לא אתחייב באחריותה, אז עובר אף אחר שהופרש, אבל בנדבה סתם דאמר הרי זו, אינו עובר בבל תאחר. דמהיכי תיתי לחלק בין זו לזו, כיון דכבר הופרשה ואינו חייב באחריותה ומנא לן לחלק. ועוד קשה על רש"י מהא דמסכת מגילה (דף ח' ע"א) ממשנה דאין בין נדרים לנדבות. ומפרש הגמרא שם הא לענין בל תאחר זה וזה שוין, עיין באור חדש פרשה זו שמביא קושיא זו גם כן. ועל כרחך צריך לומר כמו שתירץ באור חדש שם, דהך דדרשינן בר"ה נדבה כמשמעו לענין בל תאחר, לאו דכולי עלמא הוא, דסתם משנה דמגילה ותנא דברייתא דיליף בגזירה שוה פליג על זה, עיין שם רק בסוף דבריו נטיתי מדבריו, דנ"ל דיש הוכחה דרש"י סובר דהפסוק (דברים כג כד) מוצא שפתיך וגו', הוא לאפריש ולא אקריב, מדכתב רש"י שם במסכת ר"ה (דף ו' ע"א) על קושית הגמרא ומי מצית אמרת בנדבה אמר ולא אפריש, כתב רש"י דהא לעיל מרבינן נדבה בגזירה שוה, ועיין בקרבן ראשית שכתב גם כן הוכחה זו, עיין שם. וטעמו של רש"י נראה, כיון דכתיב בהאי קרא ועשית, מיירי מהעשיה דהיינו שכבר הופרש, ואינו מחוסר רק עשיה דהיינו הקרבה כנ"ל. על כל פנים היוצא מזה, דבנדבה ואפריש אינו עובר בבל תאחר. והנה מבואר מהגמרא הנ"ל דיש במציאות נודר נדבה, והיינו דאמר הרי עלי על מנת כשאפרישנה וכו', דהוי נודר, דהא עכשיו הרי עלי קאמר, ולא הקדיש עדיין רק שהוא עליו בנדר, וכשיפריש יהיה נדבה שלא יתחייב באחריותה, אם כן הרי נדר ליתן נדבה, מה שאין כן סתם נדר הוי נודר נדר דמקבל עליו להפריש, וכשיפריש יהיה נדר שיחייב באחריותה. ועוד נ"ל סברא ברורה, דהא דאמרינן דבנדר סתם חייב באחריות, היינו כשאומר הרי עלי עולה דלא מסיים כלל, רק עליו תולה שיביא עולה, מה שאין כן אם אומר אחד מעשר הרי עלי ליתן, אם כן כשמפריש כבר נתן אחד מעשר דהא מסיימי, ואינו חייב באחריות רק כשפירש בהדיא שיתחייב באחריות כנ"ל. והנה באור חדש הקשה על יעקב, דאם הוכרח לנדור בעת צרה, מכל מקום למה לא נדב, ואף אם לא היה לו מה לנדב, אז מכל מקום היה לו לנדור על מנת כשיפריש לא יתחייב באחריותה, דעל כל פנים אחר שיפרישה לא יבא לידי לא יחל, דאם יגנב או יאבד יהיה פטור. ונ"ל דלא קשה מידי, דהא באמת הדעת נותן דנדר טוב יותר מנדבה, משום דבנדבה בשעת הקדש הוי אינו מצווה ועושה, מה שאין כן בנדר דהוי בשעת הפרשה מצווה ועושה, דהרי מצוה לקיים נדרו, אבל מכל מקום אסרה התורה לנדור שלא יבא לידי לא יחל, ואם כן בעת צרה דמותר לנדור שבודאי אז יקיים, אם כן לפי זה הרי הנדר יותר טוב מטעם הנ"ל דגדול המצווה ועושה. ולפי זה נודר נדר גם כן יותר טוב אז מנודר נדבה כנ"ל, אף על גב דהנודר נדבה גם כן הוי מצווה ועושה בשעת הפרשה והקדיש, מכל מקום כשיאבד יפטר, ואם ינדב אחרת לא יהיה מצווה ועושה, מה שאין כן כשחייב באחריות, הרי כשמפריש אחרת הוי מצווה ועושה, והבן. ועל כן אמר יעקב עשר אעשרנו לך, דהיינו שיתחייב באחריות עד שיקריב דהיינו לך. והיינו וידר יעקב נדר דייקא, שלא נדר נדבה רק נדר כנ"ל, והטעם מפני שרצה לקיים מצוה שיהיה מצווה ועושה שנקרא מצוה, והיינו רק לאמר לדורות הבאים, דהא לדידיה אין הפרש דקודם מתן תורה היה. וזה דברי המדרש ומדוייק מה שמסיים לאמר לדורות שיהיה נודרין, ר"ל ולא נודבין. ועל פי זה מבואר הפסוק הנ"ל אנכי האל בית אל וגו', דהא רש"י פירש שם והרי אתה צריך לקיים נדרך, ור"ל שכבר קבע יעקב שם בית אלקים ולא יקריב במקום אחר. ולפי זה מובן דאם היה נודר נדבה, אם כן אחר שהופרש לא הוי בל תאחר, מה שאין כן אשר נדרת לי שם נדר דייקא, ואם כן יש כאן בל תאחר אף באפריש, אם כן עתה קום צא שלא תעבור בבל תאחר, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועד השלישי אני בא לבאר המדרש הנ"ל, דהנה נתבאר בתשובת הר"ן סי' א', דיש במחייב עצמו צדקה שני מיני חיובים, א' שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט (נדרים כ"ט ע"ב), וזכה בו ההקדש או הצדקה מיד, וזה אינו אלא ביש בידו בעין, כמו שהוכיח שם מגיטין פרק קמא (י"ג ע"א), ומב"ק פ"ה (ל"ו ע"ב) עיין שם. בחינה השנית של החיוב במקבל עליו בהרי עלי, דנדר גדול נדר לאלקי ישראל, כמו שדרשו רז"ל (ר"ה ו' ע"א) בפיך (דברים כג כד) זו צדקה, ואף דלא זכה בו הצדקה, מכל מקום הוא מחויב לקיים נדרו, עיין שם. ור"ל דאף דאין שייך כאן נדר, דהיינו להתפיס בדבר הנידור או בלשון קונם, מכל מקום כיון שמקבל עליו לעשות מצוה, צריך לקיים. ועיין שם בתשובה הנ"ל דכתב דהוא דוקא אם קבלת הצדקה הוא מצוה צריך לקיים, מה שאין כן בנידון דידיה דמאן מפיס איזה יותר גדול ביקור חולים או תלמוד תורה, עיין שם. והנה נחזי אנן, דבדבר הרשות אם אמר הרי עלי לעשות דבר זה, אין עליו נדר כלל, רק אם אמר קונם פירות עלי אם לא אעשה דבר זה, אז צריך לעשות שלא יאסר בפירות וכדומה, דהוי מתפיס בדבר הנדור. אבל הרי עלי, אין זה נדר רק דבור בעלמא, רק בצדקה או בשאר מצוה, הוי הרי עלי נדר, ומנא לן דבר זה. ואין לומר דנלמד מהרי עלי דקרבן, דכתיב בקרא נדר או נדבה, וקיימא לן נדבה הרי זו, ונדר הרי עלי, דלא משכחת בענין אחר שיהיה הנדר חל על גוף הבאת הקרבן, דאם אמר קונם וכו' כהאי גוונא שכתבתי, אם כן עיקר הנדר על הפירות אם לא יביא, וממילא צריך להביא אם אינו רוצה לאסור עצמו בפירות, אבל גוף החיוב של הבאת קרבן, לא יקרא משום זה נדר בלשון תורה שהוא על דרך האמת, ואף דכתיב על כהאי גוונא כי ידר נדר לה', היינו שהוא קרוי נודר, אבל לא שיהיה הקרבן קרוי נדר משום זה, לכך על כרחך צריך לומר כמו דמפרשינן בש"ס דנדר הרי עלי הוא. דזה אינו, דשאני קדשים שהוא לגבוה ואית ביה מעילה, אבל צדקה לעניים שהוא להדיוט וכן שאר מצוה, לא ילפינן מיניה וחולין מקדשים לא ילפינן. ואין לומר דנלמד ממה דדרשינן בר"ה בפיך זו צדקה, דדילמא איירי במקדיש לצדקה מה שהוא בעין בידו דאז זוכין בו העניים, דגם בצדקה אמרינן בו אמירה לגבוה וכו', כמבואר ביו"ד הלכות צדקה (סי' רנ"ח סי"ג) אז עובר בבל תאחר, אבל אם אומר הרי עלי, שמא אין חיוב ליתן כלל, וראיה ברורה לזה דהא (בנדרים דף ח' ע"א) שם איתא האומר אשכים ואשנה פרק זה וכו', כתב שם הרא"ש ז"ל בפירושו לאו היינו נדר ממש, דהא בעינן שיתפוס בדבר הנדור, אלא הוי כנודר צדקה דאמרינן בפרק קמא דר"ה בפיך זו צדקה, עד כאן. הרי מבואר דנדר כזה נלמד רק מפיך זו צדקה ולא מקרבן, והיינו ודאי מטעם שכתבתי, ועיין שם עוד בהרא"ש מה שפירש על קושית הגמרא והלא מושבע ועומד וכו', דאין שבועה חלה על שבועה, והקשה הלא הנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות. ותירץ דנדר כזה שאינו מתפיס בדבר הנדור רק שדומה לנדר צדקה, לא שמענו שיהיה חלין על דבר מצוה, עיין שם. ולכאורה תמוה הא צדקה נמי מצוה, ודרשינן בפיך זו צדקה, ומינה שמעינן דחל על דבר מצוה. ומיהו לא קשה מידי, דר"ל על מצוה של חובה בכל זמן ואינו יכול להפטר בשום אופן ממנה, בזה דוקא אמרינן דאינו חל כיון שמושבע ועומד, אבל צדקה אינו חייב רק בזמן שיש לו וכדומה שפיר חל, אבל מצוה של חובה כמו עסק בתורה, דלפי ההוה אמינא לא מפטר ממנה בכל רגע, אם כן הוי מושבע ועומד מנ"ל. ועל זה משני כיון דאי בעי פטר נפשיה וכו', אם כן הוי גם כן מצוה של רשות, וזה ברור ודו"ק. ולהר"ן יש שם שיטה אחרת בכל זה, ולדבריו ודאי שנדר חל אף כמו נדר צדקה גם על מצות חובה, רק דבשבועה איירי שם ולענין קריאת שמע עיין שם, ועיין שם מה שפירש על הא דמצי פטר נפשיה, ודו"ק. ומכל מקום נשמע מזה דנדר כזה נלמד רק מבפיך זו צדקה, ועל זה תיסוב קושיתי דמנ"ל, דילמא הקרא איירי כשהוא בעין בידו, וזוכין בו העניים תיכף, ועיין בנדרים דף ז' ע"א דבעי יש יד לצדקה, מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות וכו', או דילמא רק לבל תאחר איתקש וכו', והוי בעיא דלא איפשט', עיין שם. והנה לפי זה בנידון דידן תולה גם כן באיבעיא זו, דאם נימא דאיתקש לקרבן לכל מילי, אם כן גם בהרי עלי חייב, ואם נימא דרק לבל תאחר איתקש, י"ל דדוקא כשהוא בעין בידו כמ"ש, ועיין שם בהר"ן דרוצה לומר דספק לקולא, והרמב"ן והרשב"א סוברים ספיקא לחומרא, והר"ן הביא ראיה דספיקו לקולא, ועיין בתשובת הר"ן סימן א', ועיין ביו"ד הלכות צדקה בסימן רנ"ט סעיף ה', ובהג"ה שם שהוא מתשובת הרשב"א סימן תרנ"ו ופסקי מהרי"א סי' ע"ג, ולדעת הרמב"ם דכל אם תמצא לומר הלכתא היא, הרי נפשט האיבעיא בהא דיש יד, אבל להחולקים עליו הוא בספק, ובש"ע יו"ד סימן רנ"ח סעיף ב' פסק דיש יד, ועיין שם בבאר הגולה. והנה המורם מכל זה, דאם הא דיש יד הוי בספק להרמב"ן והרשב"א והרא"ש, והר"ן מביא ראיות עצומות דספיקא לקולא, אם כן גם בנידון דידן הוי בספק וראוי להיות ספיקו לקולא, ולמה פסקינן דחייב לקיים, וגם בכל מצות הוי נדר, כמבואר בגמרא דנדרים (ח' ע"א) ומוסכם מכל הפוסקים. ועוד קשה על האיבעיא דבעי אם יש יד וכו', ולא מבעיא אם אמר הרי עלי, אם חייב לקיים. לכך נ"ל ברור דעיקר דבר זה נלמד מיעקב דאמר וכל אשר תתן לי וגו', ואז לא הוי בידו בעין כלל, וקרי ליה הכתוב נדר, ומינה ילפינן לכל הרי עלי דמצוה, וזה ברור ואמת לדעתי. ונקדים דכתיב (תהלים ד ב) בצר הרחבת לי. דצר היא רק היפך הרחבה, וכל דחק ולחץ שיש לאדם הן בממונו והן במקום, יקרא צר, וכמו צר לי המקום (אבות פ"ה מ"ה), וכמו כן אם איש עני הוא ואין בידו לפורטה, הרי צר לו, וגם אין צר וצרה יותר מהעניות, כמאמר (ב"ב קט"ז ע"א) כל זה בחרתי מעוני (איוב לו כא). ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל, דהוה אמינא דאין חיוב ליתן צדקה רק באם היא בעין, דאז אמירה לגבוה וכו' וזכה בו הצדקה או ההקדש, מה שאין כן כשאינו בעין אף שאמר הרי עלי, פטומי מילי בעלמא הוא כיון שאין כאן זכיה, וגם אין כאן נדר או שבועה כלל, כיון שאין מתפיס בדבר הנדור, אבל מוידר יעקב נדר, דאז לא היה לו כלום, מוכח דבזה חל הנדר כיון דהוא מצוה. וזה אומרו וידור יעקב נדר, וקשה לכאורה מה הוא הנדר בזה, על זה אמר כתיב אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי, והיינו כמו שדרשו רז"ל בפיך זו צדקה, וכמו שכתב רש"י בנדרים דף ז' ע"א דכתיב (ישעיה מה כג) יצא מפי צדקה, בצר לי, ר"ל בעת שצר לי ואין לי אז כלום, וביאר הטעם שנדר מצוה בעת צרתו, מצוה דייקא לאמר לדורות הבאים שיהיו נודרין דייקא, דהיינו בחינת הרי עלי, בעת צרתן ר"ל בעת עניותן דהוא עת צרה, בעת שצר להן ואין להם כלום בעין כנ"ל.