Chasidut על איוב 37:23

וזהו דאיתא בגמ' (ברכות לא.) יכול יתפלל אדם כל היום כלו כבר מפורש ע"י דניאל וזמנין תלתא וגו'. ולהבין זאת, הלא כמו שהשי"ת משפיע תמיד חיים בלי הפסק, כך היה צריך האדם גם כן לעמוד תמיד נוכח השי"ת ולשבח אותו בלי הפסק, ולמה דוקא זמנין תלתא ביומא וגו'. אלא שאינו מטריח השי"ת את האדם אלא לפי כחו, כדכתיב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, ואינו מעורר את האדם רק באלו תלתא זמנין, היינו בבוקר בעת שהאדם מתעורר משנתו אז מכיר שהש"י מקיץ אותו ונותן בו כח וחיים, לכן מחויב אז האדם לקבל עליו עול מלכות שמים. וכן בערב צריכין גם כן לקבלת עול מלכות שמים, כי מסבת התחלפות הזמנים משיג האדם מעט תפיסה באורו ית', כדאיתא בירושלמי ברכות (פ"ד ה"א) שלש תפילות ביום כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה, לזה מחויב האדם לעמוד אז בזאת התפיסה נוכח השי"ת, וכדאיתא בגמ' (מנחות צט: ובמדרש שוחר טוב א) אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש וגו'. כי השי"ת הציב עשר מדרגות בהאדם עד הגוף שהוא המדרגה האחרונה, וכל מדרגה יש לה זמן שהיא מושלת בו בהאדם, לפיכך צריך האדם להראות אשר לא הגוף בלבד מושל בו כי אם הנשמה גם כן מושלת בו. לכן בכל בוקר בעת שמתעורר האדם משנתו והנשמה מתחלת לפעול בו לא ידחנה, ויאמר אלהי נשמה וגו' להראות בזה שהנשמה יש לה גם כן דעה אצלו, ואז בזה הזמן שבהירות הנשמה מתחיל למשול אצל האדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים. וכן בכל התחלפות הזמנים מבוקר לערב ומערב לבוקר, שאז מרגיש האדם חדשות, והנשמה פועלת בהירות בתפיסת אדם, צריך לקבל עליו עול מלכות שמים, מה שאין כן כל היום אין בכח האדם לסבול בהירות הנשמה, כי את הגוף גם כן ברא השי"ת כדי שיתעלם הבהירות שלא יתראה אור הבהיר תמיד, ולכן ברא גם התלבשות ההסתר, ועל זה כתיב (מלכים א יח) ה' הוא האלהים. וזהו ויחי יעקב להורות שבהסתר הפרטים היה מכיר השורש, והשם יעקב מורה יו"ד עק"ב כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון סט דף קיב.) היינו שמוריד השגת דעתו עד עקב הרגלים ששם הוא רחוק מדעת רק רגילות, ואצלו לא היה הרגילות מסתיר כלל, כי היה מכיר תמיד מפורש ה' הוא האלהים:

והנה עיקר כח הזריעה הוא אצל יצחק, וכדאיתא בתנחומא (מקץ ה) יצחק זרע כדכתיב (בראשית ל) ויזרע יצחק. כי מדת יצחק אבינו היתה בשרשו שמברר הכל להשי"ת, אפילו טובת הנאה מעבודה ג"כ. כי כמו שיש חילוקים בקרבנות, יש שטובת הנאה לבעלים, כמו מעשר ושאר הקרבנות, ויש קרבנות שצריך להקדיש אף הטובת הנאה ג"כ, וכמו בכור שקדושתו מרחם ויכול להקדיש גם הטובת הנאה, כדאיתא בש"ס (ערכין כט.)^נזכמבואר בתפארת יוסף אחרון של פסח ד"ה כל הבכור [ב], חג השבועות ד"ה כל הבכור.. כמו כן יש עבודות שהאדם יש לו טובת הנאה, שיודע שהוא עובד השי"ת. אבל יצחק אבינו היה מוסר הכל להשי"ת, יען כי הוא אמר כל הנקרא בשמי הוא רק ולכבודי בראתיו, היינו שהכל בידי שמים אפילו יראת שמים. וזהו ויזרע יצחק, היינו שהיה זורע בכל נפשו ומאדו ולבבו. כמו שראינו במעשה העקדה דאיתא בש"ס (שבת פט.) הא קריבית נפשי קדמך, ועי"ז קצר ברנה בישועת הש"י, שהאיר לו שיראה מפורש שהשי"ת פונה אליו, וזה שנאמר וימצא יצחק בשנה ההיא מאה שערים. כי במאה יש יחידות עשיריות ומאות, כי כל צורת האדם כשהוא נכלל באור השי"ת הוא נכלל בחשבון מאה^נחלקמן פרשת וישלח אות מד, מה ד"ה וכן מקום, פ' וישב אות לו., כמו מאה פעיות שהאשה צועקת (תנחומא תזריע ד), וכן פדיון בכור בה' סלעים שהם מאה מעות. ועל ידי שיצחק מסר עצמו לגמרי להש"י, על ידי זה יציל את כל ישראל. והיינו שיצחק עובד שלא ע"מ לקבל פרס, ואיתא ע"ז באבות דר"נ (פ"ה) כדי שיהיה שכרכם כפול לעתיד לבא. והיינו שידע יצחק שאצל הש"י הפקדון משומר היטב, ולזה אפילו נפשו מסר יצחק אבינו, ואח"כ כשנולד יעקב כתיב (ישעיהו מ״ה:י״ט) לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, שאין השי"ת חפץ בעבודה כזו שאין זה בכח אנושי, כדכתיב (ירמיה יט) אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי, ואיתא ע"ז בש"ס (תענית ד.) זה יצחק בן אברהם, היינו שעד יעקב היה עבודה כזו מותרת. וכמו כן מצד יצחק לא היה שייך תפלה, שאין האדם רשאי לחוות דעתו ועצתו כלפי השי"ת, רק צריך למסור הכל להשי"ת, ורק מיעקב התחיל צלותא, היינו שזה נצמח משם שד"י, כדכתיב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח^נטלקמן פרשה זו אות לט.. אבל מ"מ צריך למסור תפלתו ג"כ ביד הש"י, כי לשנות רצון השי"ת אין חכמה ואין עצה, רק שהאדם מצדו זורע, ואח"כ בעת שיעלה רצון השי"ת להשפיע אף בלי פעולות, אז מראה לו השי"ת שהקצירה היא לפי חסד שבה, כמו שנתבאר:

אברהם היה התשוקה לד"ת ויצחק הוא הקנין שנותן השי"ת אחר התשוקה, והקנין יהיה רק לעתיד, כי בעולם הזה אין יכול להיות להאדם קנין בדברי תורה ממש, כי כח וקנין אינו רק להשי"ת לבד, רק הקנין של האדם הוא כשהשי"ת חותם עצמו עליו שהחשק שלו לדברי תורה הוא בקביעות ולא יופסק לעולם, היינו שהקנין בעולם הזה הוא שיראה האדם ויכיר שאין לו שום כח וקנין, ורק השי"ת יש לו כל הכח והקנין, וכשאדם משמר עצמו לבל להכניס עצמו בטרדות כדי שחלילה לא יאמר כחי ועצם ידי, זה חותם עליו השי"ת שיש לו תשוקה בד"ת, אבל קנין בד"ת עצמו אין בלתי להנכנס בספיקות וטרדות ואף שם לא יאמר כחי ועוצם ידי, והיינו שצריך לבירורים, דאיתא (עירובין סה:) בשלשה דברים האדם ניכר בכיסו בכוסו ובכעסו. ואם האדם חושב שיש לו שם קנין, אזי השי"ת מביאו לנסיון באלו הדברים, וכל אלו הבירורים הם שלא יאמר האדם שיש לו קנין בד"ת. ומי שמברר עצמו באלו הבירורים חותם עליו השי"ת שלעולם לא יתגאה בשום כח, אבל כח עצמו אין להאדם רק להשי"ת יש לו הכח. והקנין של האדם בד"ת הוא שהחשק שלו הוא שלא יאמר כחי ועצם ידי. וזה דאיתא בש"ס (כתובות לג:) אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחו לצלמא. והיינו, מחמת שבעוה"ז אין להאדם קנין משיכה גמורה בד"ת, שיקנו אותם מהשי"ת ולהכניסם לתוך גופן, שאפילו ינגדוהו לא יסור מד"ת, זה אין להאדם בעוה"ז, רק התשוקה, והשי"ת חתם עליהם שזה די לפניו, כדכתיב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, שהשי"ת אומר שזה די לפניו, א"כ המשפט נותן שלא ינגדוהו, זה הקנין יש להאדם בד"ת, כדאיתא במדרש (קהלת פ' ד) אם היה רוצה השי"ת לחשוב עצמו עם האבות היה מוצא בהם גם כן חסרון, רק זה הקנין היה להם, שהשי"ת חתם עליהם שבררו עצמן לפי כחן ואינם צריכין יותר, לכן המשפט נותן שאין לחשוב עמהן להראות להם חסרון^פזלקמן פרשה זו אות לג.. וכמו כן בעבודת האדם, שצריך לשמור עצמו מכל טרדא לבל יאמר כחי ועוצם ידי, זה הוא קנין שהכרה זו היא אצלו בקביעות, אבל קנין וכח שיוכל לומר כחי ועוצם ידי זה אינו רק להשי"ת: