Chasidut על איוב 38:29

וזהו כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו. ולפי הנראה מה גבורה ניכר בו בהארי כשהוא שוכב ואינו פועל כלום. אמנם הענין הוא, כדאיתא בגמ' (יומא סט:) משה אמר האל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמיה ואמר עכו"ם מרקדין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא, אתא דניאל אמר עכו"ם משתעבדים בבניו לא אמר גבור, אתו אנשי כנסת הגדולה ואמרו אדרבה זו היא גבורתו וכו' ואלו הן נוראותיו וכו' ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה, אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקב"ה שאמיתי הוא לפיכך לא כזבו בו ואמרו היכן הן גבורותיו ונוראותיו עכו"ם מרקדין בהיכלו ושותק. היינו אף שהאמינו שהשי"ת גבור ונורא, אבל אמיתי הוא שאינו רוצה שישבחנו בדבר שאינו מראה מפורש. והיינו שהיו יודעין שהשי"ת רוצה אז להיות כרע רבץ כארי ולהלביש עצמו בהסתרות. אולם אנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה, משום שהם היו רואים כבר הנס שנעשה בימי מרדכי ואסתר, שאז היו ישראל כלאחר יאוש בעיני כל, ואז התחיל השי"ת להקים ולהראות גבורותיו לקיים מי יקימנו, אם כן היו רואים מפורש שמה שהיה עד הנה כרע רבץ לא היה מקוצר יד ח"ו, אלא אדרבה מגודל גבורות כח המעצור והסבלנות שלא נמצא כזאת בשום בריה, לפיכך אמרו הן הן גבורותיו, כי הבינו מסבת הנס שהרצון ית' הוא להחזיר עטרה ליושנה. וזהו נמי כרע רבץ כאריה, שבאמת בעת ששוכב ממה ניכר שהוא ארי וגבור, הלא אין לפאר את הגבור רק בעת שמראה גבורתו. אלא שזה סיים הכתוב, מי יקימנו, שהרי ממקום שנקרא מי, שזה מורה על משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה', ומזה שהוא קם אז מזה נראה תיכף גבורותיו ביותר. שזה הוא גבורה עצומה מאד שגבור קטן אם יקום אפילו דבר קטן מתעורר תיכף להראות גבורתו במקום שיכול להגביר, אבל גבור גדול ועצום יכול לסבול כדי שיראה אחר כך גבורותיו ביתר שאת ועוז. וזה שסיים הכתוב מי יקימנו, היינו בעת שאפס עצור ועזוב, שזה בחינת מי, אז קם השי"ת ואמר (דברים ל״ב:ל״ט) ראו עתה כי אני אני הוא, ומזה נראה שמה ששתק עד הנה היה גם כן בגודל כח וגבורה, כי מי שאינו כל כך גבור מתעורר מיד להראות פלאי גבורותיו. אבל גבור גדול ועצום לא איכפת ליה כל כך להראות גבורותיו, ואינו מתרגש עד שיתעורר מאד, אז יראה גבורותיו. אף כי בעת שהארי שוכב אין חילוק בין ארי להחלש שבחיות, אך ההפרש יש אם פעם אחת יתנשא בעוז גבורתו ויטרף טרף, אז ממילא ניכר כי שכיבתו עד הנה היה גם כן מחמת גבורה ולא מחמת חולשתו. שגבור קטן יתעורר תיכף להראות גבורתו, אבל גבור גדול ועצום אינו מתרגש תיכף אחר שתמיד בידו להתגבר והוא בטוח מאד בכחו. וזהו שאמרו בגמ' (יומא סט:) שאנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה שאמרו הן הן גבורותיו ששומע ושותק^רבכמבואר הענין בסוד ישרים פורים אות ג, סוד ישרים א' דפסח אות ט, לעיל פרשת ויגש אות ט ד"ה אכן.. וזהו מי יקימנו, מי ר"ת "מאין "יבוא, היינו כאשר יכירו היטב שבידי בשר ודם אין באפשרי בשום אופן להושע אז יקימנו ותושע לו ימינו, כדאיתא בזוה"ק (ויחי רלז:) שמי רומז למקום בינה, שמשם תתעורר הישועה במקום שנראה כי אזלת יד. ומזה מוכח שהשכיבה היה גם כן מחמת גבורה ששומע ושותק^רגומבואר זאת שם בזוהר הקדוש בראשית פרשת ויחי (דף רלז:): כאריה וכלביא, כך שכינתא דאף על גב דכתיב (עמוס ה׳:ב׳) נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל היא תקיפא כאריה וכלביא בהאי נפילה, מה אריה ולביא לא נפלין אלא בגין למטרף טרפא ולשלטאה, דהא מרחיק ארח טרפיה ומשעתא דארח נפל ולא קם, עד דדליג על טרפיה ואכיל לה. כך שכינתא, לא נפלה אלא כאריה וכלביא, בגין לנקמא מעמין עעכו"ם ולדלגא עלייהו, כמה דאת אמר (ישעיה סג) צועה ברוב כחו, מי יקימנו, הוא לא יקום לנקמא מנייהו נוקמא זעירא, אלא מי יקימנו, מי כמה דאת אמר (איכה ב) מי ירפא לך והוא איהו עלמא עלאה {עולם הבינה} דביה שלטנותא לאתקפא לכלא וכתיב (איוב ל״ח:כ״ט) מבטן מי יצא הקרח ואוקמוה., ולכן החזירו עטרה ליושנה ואמרו גבור ונורא. וזה הכח נמצא ביהודה, שאחר שהתחיל להתייאש עצמו ואמר הננו עבדים לאדני, מיד קם בגודל בטוחות, כמו שנאמר מיד אחריו, ויגש אליו יהודה, שמורה על גודל התקיפות: