Chasidut על איוב 38:7

אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו׳ כי היות נודע שהתורה היא שמותיו של הקב״ה והשם ברוך הוא הוא היה הוה ויהיה חי וקים לנצח נצחים והתורה היא גם כן כן ומה זה שכך היה בעת שנעשה משכן ואיך הוא מורה לנו דרך היום שתהא נקראת שמה תורה המלמדנו דרך נלך בה ובודאי בכל עת וזמן התורה מתלבשת לפני צורך העת וזמן. וי״ל כי בראשית ברא גו׳ בשביל התורה שנקרא ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראים ראשית תבואתו היינו שדרך משל המלך אם יש לו בנים משכילים שיכולים להנהיג את מלכותו יש לו להמלך נחת יותר מאילו מנהיג בעצמו ואנו נקראים בנם למקום וזהו אין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל היינו שעושים שביל להוריד השפע למטה וזהו (תהלים ס״ח, ל״ה) תנו עוז לאלהים ישראל מוסיפין כח בפמליא של מעלה ולזה נתן לנו התורה כי על ידי אמצעות התורה נוכל להוריד שפע למטה וגם המלאכים אינם אומרים שירה למעלה עד שישראל אומרים למטה שירה ברון יחד כוכבי בוקר גו׳ (איוב ל״ח, ז׳) הם ישראל שנמשלו לכוכבים ואז ירעו כל בני אלהים שם וזהו כוונת הבורא שברא כל הנמצאים בשביל התורה ובשביל ישראל כו׳ והיינו תוכן הכוונה של השם ברוך הוא לברוא את ישראל שיהא כל אחד מישראל משכן אל השם ברוך הוא כדכתיב (שמות כ״ה, ח׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר כו׳ ושכנתי בתוך בני ישראל היכל ה׳ היכל ה׳ המה (ירמיה ז׳, ד׳) והנה זאת אי אפשר להיות האדם משכן אל השם בעוד היצר הרע בתוך האדם כי קצר במצע מהשתרע (ישעיה כ״ח, כ׳) מהשתרר עליו שני ריעים לכן נאמר סור מרע שיבער האדם הרע מקרבו ואז יוכל להיות שהשם ברוך הוא הנקרא טוב ה׳ לכל להיות שוכן בתוך האדם וזהו אחר שיקיים סור מרע אז ועשה התקן שיהא טוב ה׳ בתוכך. וכלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומהו התשובה כי הנה האדם בהיותו בבטן אמו היה נר ה׳ דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו ומלמדין אותו כל התורה כולה הוא מחמת שהיה אז משכן להשם ברוך הוא והוא הנר שעל ראשו ולאחר שיצא ממעי אמו לפתח חטאת רובץ ובא מלאך וסטרו על פיו ומשכתו בכדי שיהיה לו בחירה שיהא לו שכר ועונש וצריך האדם לעשות תשובה להשיב את השם אליו כבראשונה וזהו (דברים ל׳, ג׳) ושב ה׳ אלהיך את שבותך להשיב לא נאמר כי אם ושב היינו שלאחר התשובה ישוב השם ברוך הוא לשכון בתוך האדם והנה עיקר התשובה היא עזיבת החטא בלב שלם וחרטה כי מה שכתבו בספרים תעניתים לתקן חטא הוא מחמת שבלתי אפשרי הוא לעזוב באמת החטא ולהתחרט באמת כי אם אחר שיסגף את עצמו ואז נכנע לבבו הערל ויוכל לחרוט ולעזוב החטא באמת ושורש הדברים כי האדם נברא על פי דבר ה׳ והוא נקרא חקיקא על דרך גליף גליפא בטיהרא עילאה והנה האדם כאשר חטא נעשה מת כי מחמת החטא נסתלקה ממנו החיות השם ברוך הוא ואחר הווידוי דברים ע״פ:

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל.
בזוה"ק (שמיני לה:) רבי יצחק פתח ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים (איוב ל״ח:ז׳) וכו' ובאורייתא אתברי עלמא וכו' אמרה אורייתא קמיה, האי בר נש זמין למחטי ולארגזא קמך אי לא תאריך רוגזא עליה האיך יקום בעלמא, אמר לה אנא ואת נוקים ליה בעלמא דהא לאו למגנא אתקרינא ארך אפים. אמר בזה כבוד אאמו"ר זללה"ה, כי בעת השינה אז אין נראה באדם שום יתרון האדם מן הבהמה, כי עיקר יתרון האדם מן הבהמה הוא, כי הבהמה כל אבריה שוים ואין רואים שום חילוק בין אבר לאבר, שאני האדם שהוא הולך בקומה זקופה, והיינו שהראש הוא מלך על כל האברים ומנהיג אותם, ובעת השינה אין אנו רואים זה החילוק, כי אז אין הדעה מושלת. ובעת שאדם עומד בבהירות ועומד בדעה צלולה לפני השי"ת, אז רואה איך שתפיסתו יש לו חיבור עם אורו ית'. וכמו שאיתא בש"ס (ברכות טו.) הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפלין ויקרא ק"ש, ויתפלל. היינו כי יפנה מורה שמסלק ממנו כל הנגיעות עוה"ז ומסיר ממנו כל המותרות, ומה שנשאר אצלו הוא הכל מה שצריך להחיים שלו. ויטול ידיו היינו, כמו שאנו אומרים שאו ידיכם קודש, היינו שמגביה הידים שהם רומזים על הכלי פעולה. ובאמת הם רחוקים ביותר מן הדעת, מ"מ מכליל אותם במחשבה שבראש, היינו שכל מה שהדעת אינו רואה איך שיש בהפעולה הזאת כבוד שמים לא יעשו הידים. ויקרא ק"ש היינו, שמוסר כל הרצונות שלו להשי"ת, ואז ויתפלל, מותר לו לשאול על כל צרכי הגוף, מאחר שסילק הנגיעות מצידו. ומאחר שהשי"ת חפץ בעבודת האדם, ועבודה צריך להיות בגוף, ממילא צריך לכל הצרכים שמתפלל עליהם כדי להחיות את הגוף, נמצא שכל צרכיו הם כבוד שמים. וכל זה הוא כשאדם עומד בבהירות לפני השי"ת, אז רואה איך שתפיסתו יש לו חיבור עם אור רצונו ית', אבל לפעמים נסתר זה מן האדם, וזה רומז כמו בעת השינה אשר אין הדעת מושלת אז. ע"כ העצה כמו שאיתא בש"ס (ברכות כט:) כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא. היינו כי אתה מתירא שמא בתוך הטרדא לא תוכל לחזות באור ד'. לזה הוא העצה שתקבל עליך מלכות שמים קודם שאתה נכנס בהטרדא, ואז אפילו בהטרדא היותר גדולה תוכל לחזור לאור ד', ואז כשעומד בהטרדא מחמת גודל הצעקה הנמצא אצלו בלב, מזה יש לו כח לחזור לאור השי"ת, כי אפילו מן גודל בהירות שאדם עומד לפני השי"ת אין לאדם שום תקיפות וטענה נגד השי"ת, כי אפילו מן שכר מצוה אין לאדם שום תקיפות כי אין לאדם כלום אצל בוראו. וכענין דכתיב (איוב מ״א:ג׳) מי הקדמני ואשלם תחת כל השמים לי הוא, רק עיקר הטענה שיש לאדם לפעמים, הוא רק בעת שנסתר ממנו אור השי"ת, אז יש לו טענה, כי נשאתני ותשליכני, מדוע מקודם היה לו בהירות גדול ועכשיו נסתר ממנו זה האור. ומזאת הצעקה והטענה שיש לו להשי"ת מאיר לו השי"ת, שאפילו בהטירדא עצמה היה לו קו, אשר מזה הקו היה לו חיבור עם אורו ית', וזה רומז ארך אפים. וזה הענין נמי של שבעת ימי המלואים, כי בכל שבעת ימים היה משה מעמידו ופרקו וביום השמיני העמידו ולא פרקו. וזה מורה כמו שאיתא במדרש (רבה בראשית ג) מלמד שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן ואמר יתהון לא הניין לי דין הניין לי, היינו שמזאת הצעקה שהיה אז מעלמין דאתחרבין, מדוע נשאתנו ותשליכנו, נבנה עיקר עולם התיקון. וכמו כן הכא מזאת הצעקה שהיה בשבעת הימים מדוע נסתר ממנו שוב זה האור, ואח"כ ביום השמיני העמידו ולא פרקו, ונבנה אז מזאת הצעקה עיקר עולם התיקון:

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (רות ג׳:י״ג): שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר. אֲזַי נוֹפְלִים כָּל הַמְקַטְרְגִים הַשּׁוֹלְטִים עַל הַדִּבּוּר, וְאָז הַדִּבּוּר יוֹצֵא בְּשִׁיר וָשֶׁבַח וְהַלֵּל לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים פג): אֱלֹקִים אַל דֳּמִי לָךְ; וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים ל׳:י״ג): לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם; וְאָז: בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹּקֶר וְכוּ' (איוב ל״ח:ז׳).