Chasidut על איוב 40:31

בילקוט (ילקו"ש איוב רמז תתקכ"ז) א"ר לוי כל מי שמקיים מצוה סוכה בעולם הזה, הקב"ה מושיבו בסוכה של לויתן לעולם הבא, את מוצא בשעה שבאו יסורים על איוב, עמד וקרא תגר על מדת הדין ואמר מי יתן ידעתי ואמצאהו אדעה מילין יענני (איוב כג ה), אמר לו הקב"ה הרי עורו של לויתן שאני עתיד לעשות לצדיקים לעתיד לבא, אם חסר ממנו מטלית אחת יש לי למלאות, שנאמר (איוב מ לא) התמלא בסכת עורו, עד כאן דבריו. והוא פליאה נשגבה. ונ"ל על פי מה דאיתא בספר קהלת משה בשם הגאון מו"ה זלמן מאוסטרא, על המדרש פליאה לא נתקררה דעתו של איוב ביסורים, עד שראה בסכת בסכת בסכות ג' פעמים. על פי מה דאיתא בגמרא ב"ק (י"ז ע"ב) תרנגול שהיה מפריח ושיבר כלים ברוח שבכנפיו, סומכוס אומר משלם נזק שלם, וחכמים אומרים חצי נזק, ומסיק בשלמא סומכוס סבר כחו כגופו דמי, וזהו רגל מועדין מתחילתן ומשלם נזק שלם, אלא רבנן מאי טעמא, אי כחו כגופו דמי, כולו נזק בעי לשלומי, ואי לאו כגופו, לאו כלום הוא. ומסיק לעולם כחו כגופו דמי, ובדין הוא דבעי לשלם נזק שלם, אלא דצרורות היא ורחמנא אמר צרורות הלכה למשה מסיני הוא וחצי נזק. והקשה האשר"י ז"ל למה לא אמרה הגמרא לעולם כחו לאו כגופו דמי, והא דמשלם חצי נזק, משום דצרורות הלכה למשה מסיני והלכה למשה מסיני חצי נזק. ותירוץ דזה ידוע דכל הלכה למשה מסיני הוא לגרע היינו לקולא, נמצא אי אמרינן כחו כגופו דמי, וצריך לשלם נזק שלם, בא הלכתא לגרע ולקולא על חצי נזק, אבל אי אמרינן כחו לאו כגופו דמי ופטור לגמרי, נמצא יבא הלכתא להוסיף. אבל מנא ליה זה דהלכתא בא לגרע מן בסכת בסכת (ויקרא כג מב), שנים כהלכתן והג' אפילו טפח (סוכה ו' ע"ב). ומסיק שם בגמרא דכולי עלמא הלכתא לגרע. והנה ידוע דבנים נקראו כחו באי כחו, ואיתא בזוהר (ח"ב ל"ד ע"א) דאיוב נלקה על שלא מיחה בבניו שעשו משתה, והנה איוב סבר היה שכחו לאו כגופו, והיה מבעט ביסורים כי למה ילקה בשביל בניו, עד שראה בסכת בסכת בסכות, דמשם מוכח דכחו כגופו דמי נתקררה דעתו ודוק, עד כאן דבריו. והנה הענין דהלכתא ודאי לקולא אתי, הוא על פי המבואר בכתבי האר"י זצוק"ל דתורה שבכתב הוא דין, ושבעל פה הוא רחמים. ולכך כפי הכתוב הוי חומרא והוא כפי שורת הדין הגמור, אבל תורה שבעל פה מצד רחמים, וק"ל. ועל כן אף שיוצאין בסוכה שאין שלימה בדפנותיה, היינו כפי ההלכתא דהוא מצד הרחמים לקולא דיוצאין אף בזה, אבל כפי שורת הדין הוי בעינן שלימה, ולכך השכר הוי כפי הדין שלם, דאם לא כן הרחמים הוי לרעה. אבל אם גם כפי הדין הוי דלא בעינן שלימה, גם השכר הוי כן. ועל פי זה יתבאר הילקוט הנ"ל אמר לו הקב"ה וכו', הרי עורו וכו' אם חסר ממנו מטלית אחת יש לי למלאות, ולמה זה, הרי סוכה לא בעינן דפנות שלמות, והוא השכר של הסוכה כמבואר בדברי ר' לוי לעיל, אלא ודאי דמן הדין בעינן שלימה וההלכתא לקולא אתא, וכיון דההלכתא לאקולי אתא, אם כן ממילא מוכח מהא דצרורות דכחו כגופו, אם כן בחנם אתה קורא תגר, והבן כי נכון הוא בס"ד.

ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו'. כתיב התמלא בשכות עורו ובצלצל דגים ראשו וגו' (איוב מ׳:ל״א). הנה בזה הקפיטול נסדרו כל החמשים שערי בינה כפי שמסדר אותם (הקדמת הראב"ד ז"ל לספר יצירה). השער הראשון הוא איפה היית ביסדי ארץ וכמו שביארו ז"ל איפה שלך היכן היתה. היינו שאם הגעת להשורש היות רואה מפורש שבריאת עולם לא היה בשום הכרח ח"ו רק ברצון הפשוט יתברך. ואח"כ מסדר שם עוד מ"ט שערי בינה להראות שלא יאמר האדם שהבריאה הוא מחויב המציאות ח"ו כי מחיוב המציאות הוא שאחד מחייב את השני וא"כ הוא להיפך מהמ"ט שערים כי בהמ"ט שערי בינה נכלל כל סדר העולם והטבע מכל הברואים ואם היה אחד מחייב את חבירו אזי היה נמצא שכל הסדר אינו כראוי מפני מה נטבע בזה טבע של רחמנות ובזולתו טבע מאכזריות והבריאה שהיה מחויב לפי שכל אדם שיהיה בה זריזות נטבע בה עצלות ומה שהיה מחויב לפי השכל בעצלות נטבע בזריזות ואם היה מחויב המציאות היה נמצא שכל הסדר הוא מהופך ואינו מסודר כראוי ומזה יכול האדם להוכיח שפיר שכל הבריאה הוא באמת רק רצון הפשוט יתברך למעלה הרבה מתפיסת אדם ולזה הוא השער האחרון מאלו השערים באשר חללים שם הוא היינו כי תפיסת אדם הוא רק בהגבול שהציב השי"ת אבל בין גבול לגבול זולתו שם בינתים אין להאדם שום תפיסה. ונדמה לו שהוא פנוי כמו חלל על זה נאמר באשר חללים היינו במקום שנדמה לאדם שהוא חלל שם הוא. ומלת הוא רומז לעלמא עלאה כד' בזוה"ק (האזינו רץ) עתיקא קדישא דאתכסיה אקרי הוא וכו' ולזה אין בו להאדם תפיסה מפני שזה המקום הנקרא הוא שם הוא למעלה משכל האדם וזהו נגד יוה"כ ולזה קורין ביוה"כ מיתת בני אהרן דאיתא עליהם במדרש באשר חללים שם הוא באשר חללים זה מיתת בני אהרן. שם הוא שם השכינה היינו שהוא למעלה מתפיסת אדם ונראה בזה המעשה כמו חלל לזה שם השכינה שזה החלל הוא מלא אור עתיקא לזה קורין זאת ביוה"כ כי ביוה"כ נתגלה האור מעלמא עלאה המנהיר כל הסתרות שבעוה"ז ורואים אז מפורש ה' הוא האלהים. והנה יש שני מיני אורות מקיפין אחד נקרא אור המקיף מבחוץ וזהו מה שמנהיג את האדם ומקיף אותו למעלה מדעתו והאדם אינו מרגיש כלל איך שהשי"ת מקיף אותו והשני נקרא אור מקיף מבסמוך היינו זה ההנהגה שמרגיש בה אדם ומכיר שהשי"ת מקיף אותו ומנהיגו בהשגחתו וזה הוא נגד סוכה שמרגיש האדם בהגנתה. אבל בית הוא הגנה שאין האדם מרגיש בה כמבואר. וזהו החלוק בין ישראל לעכו"ם כי אורו יתברך מקיף גם את העו"ג כד' בכל מקום מוקטר מוגש לשמי וגו' אכן אצלם הוא אור המקיף מבחוץ וזה נקרא ירומו סלה שהשי"ת מנהיג עמהם למעלה מבחירת דעתם כ"ד בגמרא (פסחים) אגפי דרומא בהא נחתינן ובהא סלקינן אכן בישראל הוא מקיף מבסמוך שהשי"ת מסר כל טובת הנאה בידם שיהיה להם עבודה בבחירת דעתם ומזה האור המקיף מבסמוך ממשיכים ישראל את אור אצלם ועושין ממנו אור פנימי כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל שע"י ארבעה מינים שבלולב ממשיך האדם את האור הקדושה מהסוכה שהוא בבחינת מקיף בקרבו ונעשה ממנו אור פנימי ועי"ז נתמלאו החללים שיש בין אורו יתברך לתפיסת אדם ואחר שנתגלה זה השער באשר חללים שם הוא נתגלה אח"כ ג"כ הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך וזהו כמו שמצינו בתורה אחר מיתת בני אהרן שעליהם רומז הכתוב באשר חללים שם הוא נאמר שם ג"כ אח"כ זאת הבהמה אשר תאכלו כי כאשר מגלה השי"ת השער באשר חללים שם הוא נתגלה ממילא השער הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך כי בהמה מורה על כל הלבושים הגסים הנמצאים בזה העולם וכן באדם בעצמו נמצאים תשוקות שפלים וגרועים מאד וכמאמרם ז"ל חוש המישוש חרפה הוא לנו על זה מסיים שם הכתוב בהמות בהררי אלף מרמז בזה שכל אלו הלבושים נסתבבו ממקום עליון הגבוה מאוד כי יען שהציב השי"ת את הצורת אדם שיהיה בכחו להכניס הכל בקרבו ולהעמידו נוכח השי"ת פב"פ לכן יש בו תשוקה להעלות הכל אף מה שהוא חוץ מגבולו ונראה לפעמים שנכנס לגבול חבירו וכן אמר הכתוב שם אח"כ בדגים כי דגים מפני שהם הבריאה הראשונה מכל הבעלי חיים לכך יש בהם כח החמימות מאוד וכד' בגמרא (ב"ב עד) דגים פריצי היינו שיש בהם זדון מאוד עד שנדמה להאדם שאצלם הוא מקום פנוי וחלל לכן נאמר שם מלויתן שהדגים בשורשם למעלה נקראים לויתן שמורה על חיבור עם השי"ת למעלה מהתפיסה ומהגבולים של זה העולם, לזה נראה בתפיסת אדם כחלל ובאשר חללים שם הוא ולכן עושין מזה סוכה שהוא אור המקיף למעלה מתפיסת אדם כי מסככין בפסולת גורן ויקב שאינו כלל בתפיסת אדם כמו שנתבאר במקומו אכן לעתיד שיהיה כד' בזוה"ק (משפטים קח:) אקדים מוחא והדר קליפה שלא יהיה אז שום פסולת כדכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שאז יהיה ניכר מפורש בכל ההסתרות אורו יתברך וממילא יהיה נתגלה בתפיסת אדם כל הדברים הנעלמים בעוה"ז אז נתמלא בשוכות עורו היינו שיהיה נתגלה מפורש איך שהשי"ת ממלא כל החללים ומה שהוא בעוה"ז אור המקיף בבחינת סוכה למעלה מהתפיסה לעתיד יתמלא זאת ועל זאת הישועה רומז שמיני עצרת אשר לעתיד יהיה ניכר האור בכל ההסתרות שהם לע"ע למעלה מדעתו של אדם ולזה מתחילין בו תפלת גשם כי ש"ע מרמז על לעתיד שיתבררו אז כל פעולות לטוב לכן יכולין ג"כ להתפלל על גשם כי על גשם איתא בגמרא (תענית) כנסת ישראל שאלו שלא כהוגן יבוא כגשם לנו היינו כי גשמים בא על ידי עבודת אדם ותפלתו כמ"ש היש בהבלי הגוים מגשימים ויען שהוא ע"י פעולת אדם א"א שלא יהיה בו פסולת לכן פעמים אינו מתבקש ונקרא שאלו שלא כהוגן והקב"ה השיב להם אהיה כטל לישראל וטל לא מעצר מפני שהוא מחסד השי"ת בלי שום תפלה ועבודת אדם ולכן בשמיני עצרת שרומז על העתיד שיתברר שמעולם לא היה בפעולת ישראל שום פסולת יכולין להתפלל נמי על גשם כי מצד זה היום דומה הגשם לטל:

כתיב התמלא בשכות עורו ובצלצל דגים ראשי (איוב מ׳:ל״א) היינו כי העכו"ם אין בכחם לקיים מצות סוכה ולעכוב את עצמם ולישב בדירת ארעי כי משוקעים המה בכל הדברים של עוה"ז עד שנדמה להם שכל קיום הוייתם תלוי בהטובות של זה העולם כדאיתא במדרש תנחומא (פ' משפטים) מעשה בגוי אחד שעשה סעודה לכל בני עירו ולא היה שלחנו חסר מכל מטעמים שבעולם אלא אגוזי פרך בלבד מה עשה נטל את הטבלא שהיתה יפה יותר מששה ככרי כסף ושברה ואמרתי לו מפני מה עשית כך אמר לי אתם אומרים שהעוה"ז שלנו והעוה"ב שלכם אם אין אני אוכלין עכשיו אימתי אנו אוכלין וכו' כי מאחר שאין להם באמת יותר חיים רק בעוה"ז א"כ כשחסר להם אפילו דבר קטן למה להם חיים משא"כ ישראל שעיקר תקותם הוא עוה"ב לזה בוטחים המה בהשי"ת בכל עת ויכולין שפיר לעכוב ולעצור ולצמצם א"ע כי כל הטובות שבעוה"ז אינו עיקר אצלם כלל וזהו שנאמר התמלא בשוכות עורו ובצלצל דגים ראשו כי על לויתן נאמר ויברא אלהים את התנינים הגדולים וגו' וזה רומז על הלבוש האחרון של חיי עוה"ז ומזה שישראל מצמצמים א"ע בחיי עוה"ז לקדש את עצמם במותר להם מפאת זה נבנה בעדם הגנה על לעתיד וזאת ההגנה נקרא סוכת עורו של לויתן ועל זה נאמר התמלא בשוכות עורו וגו':