חסידות על איוב כג:יג

עוד יש לפרש ואלה שמות וגו' איש וביתו באו (שמות א א). דלכאורה הוא תמוה מה בעי האי דישנא להאי פרדשנא שעוסק להודיע שמותן, לקיים מה שנאמר (ישעיה מ כו) המוציא במספר וגו', ואף שכבר מנאן כמבואר ברש"י (ד"ה ואלה), אבל הודעה זו איש וביתו באו למה, הלא כבר ידענו. ועוד איך יתכן להפסיק באמצע הסיפר בענין אחר, דמתחיל ואלה שמות ומסיים בדבר ובענין אחר, פתח בכד ומסיים בחבית, והיה ראוי לומר זה אחר החשבון. והנ"ל בהקדים מאמרינו לפרש (איוב (כג יג) כ"ג י"ג) והוא באחד ומי ישיבנו, על פי מ"ש בפרקי דר"א (פל"ט) (סי' ל"ט) כשבאו לגבול מצרים היו שבעים חסר אחד, מה עשה הקב"ה נכנס עמהם במנין ועלו למספר שבעים, וכשיצאו היו ששים ריבוא חסר אחד, נכנס עמהם במנין ועלו לששים ריבוא, לקיים מה שנאמר (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, עד כאן דבריו. ואם כן ראה חבתן והוא באחד, שכביכול הוא יתברך נחשב במקום אחד, אם כן מי ישיבנו, וזה שאמר הכתוב (ישעיה (כז יב) כ"ז י"ב) ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, ר"ל שבודאי תלוקטו בני ישראל, כי הלא לאחד מכם נחשב האחד יתעלה, ועיין ברד"ק שמפרש גם כן הפסוק על דרך סרס המקרא, ור"ל ואתם בני ישראל תלוקטו לאחד אחד, עיין שם. ועם זה יובן ויתבאר הפסוק (מלאכי ג' ו') אני ה' לא שניתי, דבזה יובן ואתם בני יעקב דייקא לא כליתם, כי מהחלק כלמד על הכלל, וכביכול מרוב אהבה וחיבתן הכל היה כביכול כחלק, והחלק כהכל והבן עד היכן הדברים מגיעין, והיינו לא זז מחבבן עד שקראן אבי, כי הבן הוא חלק מהאב. ועל פי זה נבוא אל המכוון כי מרוב אהבה וחיבה, השי"ת כביכול נכנס עמהם בחשבון פרטי השמות ונכנס ראשון, וז"ש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו', דהאי את יעקב הוא שפת יתר. אמנם לדרכינו יובן, דהא להורות שפורט כאן שני ענינים, שמות בני ישראל הבאים מצרימה, וגם הבאים מצרימה את יעקב שאינם בגדר בני ישראל ובאו עם יעקב ובזכותו, והתחיל לפרוט איש זה הקב"ה, דכתיב (שמות טו ג) ה' איש מלחמה, וביתו היינו כמו דכתיב (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, באו והבן, ואחר כך פורט שמות השבטים (שמות א ב) ראובן שמעון וגו' ולכך כל נפש וגו' שבעים (שמות א ה), כי הוא ית' השלים המנין כאמור. ועל פי זה יתבאר לך דברי הזוהר בריש הפרשה (זוהר ח"ב ב' ע"א) בכמה משריין עילאין, הדה"ד ואלה שמות בני ישראל וכו', ושם רבי שמעון פתח (יחזקאל א ג) היו היה, עיין שם והבן.

והנה פירשתי הפסוק (תהילים צ׳:ב׳) ומעולם עד עולם אתה אל, (תהלים צ ג) תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. כי הקדמונים כתבו תשב אנוש עד דכא, דכ"א ר"ת ד"ם "כפירה "אשת איש, משמע דהפוגם בשלשתן נסגר לפניו דלתי התשובה ואין מועיל לו עוד תשובה, דאם הכונה עד בכלל, אם כן מאי סימנא דיהבי, הלא אי לא הוי כתיב רק תשב אנוש, גם כן הוי משמע בכל ענין מועיל תשובה כיון דאינו נותן גבול, אלא ודאי דהכונה לא עד בכלל והוא הגבול, וזה סותר לתשובת מהרי"ט הנ"ל. והנ"ל דהנכון כמהרי"ט הנ"ל, ומכל מקום הקרא הנ"ל עם הסימן יתיישב על נכון, וגם יתיישב על נכון הסמיכות מעולם עד עולם אתה אל תשב אנוש עד דכא, דלכאורה אין ענין זה לזה כלום. וגם מה דאמר אחר כך ותאמר שובו בני אדם אין לו ביאור, דהא הדעת נותן שהפוגם בשלשתן אין לו תקוה, דהרי האדם יש לו שלש נפשות טבעיות, חיונית, אלקית. והם נפש, רוח, ונשמה. היינו נפש הבהמית הטבעית, ורוח חיים מנפש השכלי דהוא הנשמה חלק אלקי ממעל, ויש עוד חלקים רבים כפי אשר חכמים יגידו חכמי האמת, אבל זה כללותן. והנה התאוה באה מנפש הבהמית המתאוה, וסימן לדבר כי תאוה נפשך (דברים יב כ), כי הדם הוא הנפש (דברים יב כג), וממנה באה כל תאות הגופנית. וחמדת ממון בא מן הרוח מתנשא לאמר אני אמלוך בעושר ובכבוד, וסימן לדבר רוח גבוה (אבות פ"ה מי"ט), ורוח בני אדם הוא העולה למעלה (קהלת ג כא). והכפירה בא מן דיעות זרות ונפסדות הנטועות בנפש השכלי. והנה שפיכות דם אדם, בא מן חמדת ממון שחומד ליטול את ממונו, וסימן לדבר נארבה לדם (משלי א יא), מה כתיב בתריה (משלי א יג) כל הון יקר נמצא וגו'. והנה דעת לנבון נקל דכל עוד שאחד מן השלש נפשות אינו נשקע בטומאה, ויש לו אחיזה עדיין בהקדושה ולא נפסק עדיין הקשר והחבל יעקב חבל נחלתו (דברים לב ט), הוא הקשר והדבוק אשר בינינו לבינו ית' לגמרי ויוכל עדיין להתחזק ולשוב. מה שאין כן בשכל השלש נפשות נשקעו בהטומאה, אם כן שוב אין לו אחיזה בהקדושה וכבר נפסק מקשר הדביקות לגמרי, אם כן מה עוד צדקה יש לו, כן הדעת נותן. אבל האמת הוא דאין דבר עומד בפני התשובה, דאף על פי כן מועיל לו תשובה. ויובן הדבר על פי מה שפירשתי הפסוק ישעיה נ"א (נא יב) (הפטרת שופטים) אנכי אנכי הוא מנחמכם. דקשה הכפל אנכי אנכי. ועוד קשה אנכי הוא אין לו ביאור, דאנכי מדבר בעדו, והוא משמע כמדבר בעד זולתו. והנ"ל בזה, דהנה גם האומות אינם יכולים להכחיש המפורסמת כי השי"ת לקחנו לו לעם, וריחם עלינו והשגיח עלינו בעינא פקיחא, ועשה לנו ניסים ונפלאות עד אין חקר אשר לא עשה כן לכל גוי. רק הם אומרים כבר עזבם ונטשם והשליכם מעל פניו והחליפם באומה אחרת, ולא יוסף עוד להביטם ולרחם אותם. אבל האמת הוא כי לא כלו רחמיו, ועוד יוסיף ה' שנית לרחמנו ולקבצנו, וגם בהיותנו בארץ אויבנו לא עזבנו, כי לולי ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו, והאיך שה אחת יכולה להתקיים בין ע' זאבים. והמופת לזה כי כבר השריש הרמב"ם בספר המורה בפרק ב' מהלכות יסודי התורה, ויותר מזה ביאר בספר המורה חלק ראשון פרק נ"א, ונ"ב, נ"ג, נ"ד, נ"ז, נ"ח, כי השי"ת אין בו ח"ו נוסף על מהותו אחד בתכלית האחדות, רחום לא בהמית הרחמים הוא, רק ברצונו ית' והוא ורצונו אחד, וכל מה שיתואר אינו נוסף על מהותו, ואם הם רק תארי פעולותיו רק ברצונו ית' כפי אשר חייבה חכמתו ית', והוא ורצונו וחכמתו ודעתו וחייו הכל אחד, כן מבואר להמעמיק בדבריו. והנה לפי חכמי האמת גם כן איהו דמיחד לון וקשיר לון, והרבה יש לדבר בזה מפה לאוזן על אוזן שומעת ולב מבין מדעתו, ולא ינתן לכתוב דהוי כנדרש לאלפים ולרבבות, כמבואר בהקדמת הרמב"ם בספר המורה לחלק שלישי ובמפרשים שם, וכל מ"ש חכמי האמת בזה בספרים הקדושים, הוא הכל רק ראשי פרקים לחכם ומבין מדעתו ולא לזולתו, וכל השאר המה רק מצפצפים ומהגים ואינם יודעים מה, והוא להם כספר החתום והם לא ידעו ולא יבינו, כמ"ש הרח"ו זצוק"ל: והנני מגלה לך אחי טפח ומכסה אלפים אמה. ועתה יראה הרואה בהעריך טפח נגד אלפים אמה, בכמה אלפים הוא בטל, וכאפס וכאין יחשב הגילוי נגד הכיסוי, ומובן בזה כי חלק מצער כזה איננו גלוי כלל לחכם ומבין מדעתו. ונחזור לענינינו, כי אין בו יתברך שמו דבר נוסף על מהותו, ואם כן אין ליתן על תואריו גבול ח"ו וקץ וסוף, לומר עד כה הגיע גדר רחמיו וחסדיו ולא יותר, כי הוא אין סוף ב"ה וב"ש, ואיך יתכן כי כלו רחמיו וחסדיו שהתחיל להראות עמנו לעין כל. וזה אמרו ית' אנכי אנכי, ר"ל אנכי רק אנכי, ואין בי נוסף על מהותי, הוא מנחמכם, ר"ל ענין זה הוא מנחמכם, כי מזה נראה כי לא כלו רחמיו וחסדיו ית"ש, כן נראה לי נכון בס"ד. וזה שאמר (איוב כג יג) והוא באחד ומי ישיבנו, כלומר כל מה שתמצא בו ית' הכל יכנס בגדר האחד, ואם כן מי ישיבנו כי בודאי אין בו השתנות.

כי מראש צורים אראנו וגו' (במדבר כג ט). כבר כתבנו למעלה דקאי על יעקב שהיה בחיר שבאבות. וגם עתה נאמר על פי זה באופן אחר, והוא על פי מה שפירשתי (בפרשת שמות דף ק"כ ע"א) אני ה' לא שניתי וגו' (מלאכי ג' ו'), והוא באחד ומי ישיבנו (איוב כג יג), על פי מה שכתב בפרקי דר"א (פל"ח) כי השי"ת השלים המנין של שבעים נפש הבאים את יעקב מצרימה (בראשית מו כז), ושל ששים רבוא ביציאתם, לקיים אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך (בראשית מו ד), עיין שם. וז"ש כי מראש צורים זה יעקב, אראנו ר"ל אראה אותו יתברך ביניהם, ומוסב על לא זעם ה' (במדבר כג ח), והבן. ומגבעות היינו ביציאת מצרים שהיה מקפץ על הגבעות כמבואר בשיר השירים (ב ח, עיין שמו"ר פט"ו ד'), אשורנו גם כן כאחד מהן, ומזה יובן הן עם לבדד ישכון, דודאי ובגוים לא יתחשב הוא יתברך ביניהם. וי"ל גם כן באופן אחר קצת, על פי הכוזרי דישראל הם מדריגה בפני עצמם, ואינם מתחלפים בפחות ויתר כמו האומות, והבן. והיינו (במדבר כג י) מי מנה עפר יעקב, היינו ירידתם שהם יורדין עד לעפר כנודע (מגילה ט"ז ע"א), דאז נאמר ואנכי ארד עמך והבן, על אחת כמה וכמה ומספר את רובע ישראל, והיינו השראתם בתוקף יקר גדולתם, דאם בירידתם כך, בשלותם על אחת כמה וכמה, ומזה נמשך דאם הדבקות בחיים כך, בהפרדם על אחת כמה וכמה כמ"ש העקדה על הפסוק (דברים ד ד) ואתם הדבקים וגו', ולכך אמר תמות נפשי מות ישרים, והבן.