חסידות על איוב לה:יא

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה למען תדעון אשר יפלה ה' וגו' (שמות יא ז). נ"ל על פי שכתבתי על הפסוק (תהלים קלט ה) אחור וקדם צרתני, אחור למעשה וקדם למחשבה (ב"ר ח' א'). ר"ל הואיל ואחור למעשה, הוא קדם למחשבה, על פי העקרים (מאמר שלישי פרק א') שהצורה המתאחרת, יותר נכבדת מהקודמת והוי' תעלה מדריגה אחר מדריגה עד שתגיע לתכלית כל הויות השפלות, והאדם שהתקבץ בו כל הצורות הקודמות, הוא הצורה המאוחרת והוא התכלית לכולן והיינו קודם במחשבה, והוא פירוש אמיתי בס"ד, עד כאן. והיוצא מזה דאדם הוא כללי, ועל פי זה פירש העקרים שם מלפנו מבהמות ארץ (איוב לה יא), ועיין שם מ"ש בפרק שירה כלבים מה הם אומרים, בואו נשתחוה ונכרעה וגו' (תהלים צה ו), דר"ל כי מה שהכלב מכיר את קונו והמטיב לו והוא נכנע תמיד לפניו, יש לקחת מזה מוסר השכל דהיינו הכנעה להשי"ת על הטובות שמטיב לנו. והנה מבואר בחובת הלבבות (שער עבודת אלקים) דישראל נתייחדו בטובות יותר מכל אומות העולם, והנה נראה דלכך המלשין הידוע נקרא כלב, ומדמה עצמו לכלב דאיך יכול להלשין, וכי לא עדיף הגרוע שבישראל מהטוב שבעובדי כוכבים ומזלות, והלא אף פושעי ישראל מלאים מצות (עירובין י"ט ע"א), רק שזה ח"ו כחו. והיינו אם בהמות שאין להם דעת, יש להם כניעה כל כך עבור הטובות שקבלו, איש בר דעת על אחת כמה וכמה. וידוע דאם מדת הדין שורה, אז תרמוש כל חיתו יער ח"ו מקטריגים, ובשעת התגלות החסד אין להם רשות, כי מציאותם היא רק מכח שעלה במחשבה לברוא במדת הדין, כמבואר בנזר הקודש (פ"א ס"ז) ויסכרו פיהם, ועיין ברבינו יונה על האלפס (בריש ברכות) מה שפירש בסמיכת גאולה לתפלה, ועיין שם מה שפירש בענין השכיבנו דהוי כגאולה אריכתא. ונ"ל שזה כונת ר' זירא בגמרא ברכות (דף ט' ע"א) ובלבד שלא יאמר השכיבנו, וקאי על לאחר חצות כדעת רש"י (ד"ה ובלבד) ותוספת (ד"ה ובלבד), עיין שם. והיינו משום דאז קודם חצות היה התפלה, וכן עתה אין צורך רק קודם חצות דתרמוש כל חיתו יער (תהלים קד כ) כנודע, ולכך לא הוי אחר כך כגאולה אריכתא כנ"ל. והנה הפלאה זו שהיתה אז, היה חסד גדול מאד, כי מכיון שניתן רשות אינו מבחין וכו' (ב"ק ס' ע"א), ושם ולא יתן המשחית וכו' (שמות יב כג), ומכל שכן אז היה הטענה מה נשתנו אלו מאלו וכו' (ילקו"ש רמז רל"ד). והנה חישב פרעה הרשע אשר נתחכם מאד להרע ועסקן בטומאה, כי אף אם יקבלו חסד זה יהיה סבה להפסיק החסד, דודאי על ידי טובה זו יצמח קטרוג גדול ח"ו מבחינת כלב, ויאמר תמות נפשי עם פלשתים. ולכך אמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה, ר"ל בהפרש זה שבין איש לבהמה, ואם כן איכא קל וחומר למען תדעון אשר יפלה ה' דייקא מדת הרחמים, ואז אין שטן ואין פגע רע.

במדרש ילקוט פרשה זו (ילקו"ש רמז קפ"ז) והוא בסוף פרק שירה בסידורים, והובא בספר ברית שלום (פרשת דברים), ישעיה תלמידו של ר' חנינא בן דוסא התענה וכו', אמר כלבים שכתוב בהן (ישעיה נו יא) והכלבים עזי נפש, יזכו לומר שירה זו בואו נשתחוה ונכרעה וגו' (תהלים צה ו), עד ולענין השאלה ששאלת וכו', ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא ז), עיין שם. ונ"ל דידוע מה שפירש בספר אחד (סנהדרין דף צ"ז.) פני הדור כפני הכלב, כי עשיר יענה עזות, אבל תחנונים ידבר רש (משלי יח כג), ואמרו רז"ל (שבת דף קנ"ה ע"ב) ליכא עתיר מחזירא ולית עניא מכלבא, ואף על פי כן כתיב בהו והכלבים עזי נפש והבן. והיינו עזי נפש, אף שלא ידעו שבעה כאמרם רעב ככלב, והיא עזות נפלאה, והבן. וזה אומרו כי שורש פרק שירה על דרך מלפנו מבהמות ארץ (איוב לה יא), כמ"ש בעקרים, וגם יתכן שאומר זאת מה שנלמד ממנו. והנה בואו נשתחוה וגו', מורה על ענוה כפולה ומכופלת והכנעה רבה, כמ"ש בפסוקים (תהלים צה ב-ז) נקדמה פניו בתודה וגו', (תהלים צה ז) היום אם בקולו תשמעו וגו'. ועל זה מקשה והכלבים שכתוב בהם וגו', דהיא עזות נפלא היפך ענוה, יזכו לומר שירה זו הלא לא נלמד מהם דבר זה. והשיב לו דאדרבה מהם נלמד דבר זה, דהם עזי נפש אף על פי כן הם מכניעין עצמן לפני השם ית', אם כן יש ללמוד כמה ראוי לנו להשתחוות ולהכניע לפני ה' עושינו דייקא, כי ידוע העזות של הכלבים כי נובח על הכל, וידוע מה דאיתא דלכך אז לא יחרץ כלב לשונו, כי נגלה ה' צבאות אז שם ועבר ה' לנגוף וגו' (שמות יב כג), והכיתי כל בכור (שמות יב יב), אני ולא מלאך (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א), והוצאתי את צבאותי, ולכך חרדו ופחדו והכניעו עצמן אף העזי נפש, והבן כי היא נכון ואמת בס"ד.

ונמצא מי שדעתו בשלימות ר"ל שיש לו דעת היינו הכרת הבורא כמשרז"ל [נדרים ל"ב] אברהם אבינו הכיר את בוראו וכיונו כל זה באמת וכן שמעתי מהרב ר' בער מחאדרקוב תלמיד של האשל הגדול מו"ה דוב בער ז"ל וזה הכל א"א כ"א מי שחושב תמיד בהשי"ת ומופשט מגשמיות וזה האדם נקרא דעתו רחבה ולזה האדם יש לו מדריגת דעת הממלא כל החדרים כמש"ה [משלי כ"ד] ובדעת חדרים ימלאון ר"ל כל חדרי לבו וכל תנועות אבריו פונים ומלאין מזה וכל תנועותיו של זה לש"ש וזהו [משלי ג'] בכל דרכיך דעהו וג"כ בכל מה שרואה בעולם רואה הכל השי"ת כמש"ל במשל בגדי האשה הנ"ל ואז הוא רואה ממש השי"ת מכה"כ וזהו בדעת חדרים ימלאון ר"ל מי שיש לו דעת רואה שכל חדרי העולם מלאים מכבוד השי"ת ויכול ללמוד מכל מה שרואה חכמת השי"ת כמש"ה (איוב לה( מלפנו מבהמות הארץ ואז הוא מקשר את העולם בהשי"ת והשי"ת בעולם ועליו העולם עומד כי העולם אינו יכול להתקיים כ"א ע"י שפעו ית' ומי הוא הממשיך והמקיימו האדם ע"י דבקותו והשגתו זו וזה נקרא צדיק שיש לו מדת התקשרות שמקושר בהקב"ה והוא בעולם הזה נמצא מקשר השי"ת בעוה"ז וזה נקרא ברית המקשר המשפיע והמקבל וזהו נקרא כי כל בשמים ובארץ ות"י דאחיד בשמיא ובארעא והוא איש הצדיק שמקושר בהשי"ת הנקרא שמים והוא בארץ כ"ז גילה לנו קדוש הקדושים מו"ה דוב בער ז"ל, ואז לפני זה האדם כל העולם כולו מלא מהשי"ת ומלא מהתורה כי תורה הוא לשון מורה מה דסתים כנ"ל ולפני זה האדם מורה כל נברא לפניו חכמה איך נברא ובמה נברא כמו שהשיג א"א ע"ה וחיבר ס' יצירה וגם חכמי התנאים והאמוראים. אבל מי שאינו כן ח"ו אזי אין העולם לפניו כ"א ריקן ופנוי וחלל מהשי"ת וחושב שהשי"ת בהשמים הכין כסאו כפשוטו של מקרא: