חסידות על איוב לז:י

כִּי כָּל מִינֵי עֲשִׁירוּת, דְּהַיְנוּ כָּל מִינֵי דָּגָן וְכָל הָאִילָנוֹת וַעֲשָׂבִים וְכָל מִינֵי מַתָּכוֹת, הֵם רַק עַל־יְדֵי גְּשָׁמִים, וְכֵן כָּל הָאוֹצָרוֹת הֵם עַל־יְדֵי גְּשָׁמִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים כ״ח:י״ב): יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ וְכוּ'. וְהַגְּשָׁמִים הֵם מִבְּחִינַת הַנְּשִׁימָה, שֶׁמַּכְנִיסִין וּמְקַבְּלִין אֲוִיר מִן הַחוּץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב ל״ז:י׳): מִנִּשְׁמַת אֵל יִתֶּן קָרַח וְרֹחַב מַיִם בְּמוּצָק. וְזֶה בְּחִינַת (משלי י״ח:י״א): הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ; הַיְנוּ שֶׁהָעֲשִׁירוּת הוּא עַל־יְדֵי בְּחִינַת הַנְּשִׁימָה, שֶׁהוּא אֲוִיר הַקַּר שֶׁמְּקַבְּלִין בְּכָל רֶגַע מִן הַחוּץ כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: קִרְיַת עֻזּוֹ, בְּחִינַת: גֶּשֶׁם מִטְרוֹת עֻזּוֹ (איוב ל״ז:ו׳).

ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו'. האר"י הק' ז"ל כתב אשר עצרת הוא גמר הזווג שאז זמן קליטת הזרע. והענין הוא כי כמו שבהבריאה בכלל בהתחלה בעת שהיה כלול דכר ונוקבא לא היה הזווג פב"פ כדאיתא בזוה"ק (תזריע מד.) בגין דהות בסטרוי והוי כחדא מאחורא וכו' מה עביד קב"ה נסר ליה וכו' ואייתי לה למהוי לקביל אנפוי נהירין אפין באפין וכו' שכל זמן שלא נגמר הדרגא האחרונה מהבריאה לא היה יתכן שיהיה אפין באפין. כך הוא נמי בכל שנה בפרט נתעורר בההתחלה מזאת התרדמה וזהו בר"ה שנקרא בכסה שאז נכלל בחזרה כל הבריאה אל השורש ועל זה כתיב מנשמת אל יתן קרח וזאת היא בחינת תרדמה ובאמת מתחיל מזאת התרדמה כל הבנין מהנוקבא כי בחינת תרדמה שנתהוה בהבריאה זה הוא בעצמה כל בריאת הנוקבא כענין שאנן נסבינן מזכר שמור היינו מאותו המאמר בעצמו שאומר השי"ת שובו לכם לאהליכם נתהווה בישראל שמור לנוקבא ככה אחר שנפלה הבריאה בבחינת תרדמה נשארה ממילא בבחינת נוקבא וזהו דאיתא (שם) מה עבד קב"ה נסר לה וכו' וזאת הנסירה היה בעיקר שורש החיים כדאיתא בלקוטי תורה (בראשית ו) דע כי הצלע שנבנית ממנה הוא צלע החמישית בסוד נקבה נקב ה' כי מהצלע החמישית יצאה וכו' וביוה"כ הוא גמר הנסירה ובשמיני עצרת אז הוא ויביאה אל האדם למהוי לקבל אנפוי נהירין אנפין באנפין שאז הוא גמר הזווג. כי הנה הי"ג ימים שמיוה"כ לשמיני עצרת רומזים על הי"ג נפה שהעומר היה מנופה כד' בגמ' (מנחות) וכמו שאמר א"ז מו"ר הגה"ק זצל"ה שעומר רומז על קדושת זווג לזה היה מנופה בשלש עשרה נפה ועל זה הזווג רומזין הי"ג ימים לפני עצרת שית מתתא לעילא שהם הברורין מצד האדם ונגד זה מנהיר השי"ת ג"כ שית מעילא לתתא וביום שמיני עצרת שהוא יום הי"ג נזדווגו ביחד עבודת אדם עם אור רצונו ית' בזווג גמור עד שמאיר הכרה מפורשת כדכתיב זאת הפעם עצם מעצמי וגו' היינו שהבריאה מכרת את עצמה מהשורש שאז היה דכר ונוקבא כחדא נפקין וזאת ההכרה הוא עיקר הכלי להולדה כי כל עוד שלא היה ניכר זאת הפעם עצם מעצמי וגו' לא היה נקרא אותו הזווג למינהו ולא היה כלי להולדה כענין כלאים שנסתר ונעלם השורש מהדבר אי אפשר שיצמח מזה הולדה אכן בזה היום שניכר בהזווג השורש אז הוא זמן קליטת הזרע להולדה. וזהו דאיתא בזוה"ק (ויגש רח:) ולא עמד איש אתו בזמנא דקב"ה אתי לאזדווגא בכנסת ישראל בהתודע יוסף אל אחיו בזמנא דקב"ה הוה מתחבר בהו בישראל בגין דאינון נטלי בלחודייהו ולא חבורא דעמין עכו"ם בהדייהו בג"כ ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא בזמנא דא איהו קב"ה בלחודוי בחבורא חדא עם ישראל וכו' והוא כי ביוה"כ הוא זווגא דאימא כדאיתא בזוה"ק (אמור ק) ויסוד אימא קצר ויסוד אבא אריך אף שיסוד אימא נמשך נמי מיסוד אבא אכן הוא קצר כמבואר בהאר"י הק' ז"ל היינו כי אחר שנגמר הנסירה ונעשה התחלקות עד שנתפשט האור בכמה לבושים והסתרות ואומא אוזיפת מנאה לברתה (זוה"ק הקדמת בראשית) ואין לסמוך רק על אותה אהבה שהוא מן השורש ועליו נאמר איש כי יקח את אחותו חסד הוא. אכן אחר שהלכו ישראל דרך כמה ברורין בזה החודש הנקרא ירח האתנים דתקיפי במצות ואז כשמכירין את אהבה והאחדות מהשורש זהו תכלית הזווג להולדה הנקרא זווגא דאבא שיסוד אבא ארוך הבוקע כל הסתרות והזווג הוא בקירוב בשר בלי שום לבוש וזהו לא עמד איש אתו וגו' כי בשעתא דאשת חיל בדקת עצמה אשת זנונים עורקת מקמה וכו' כד' בזוה"ק (אמור צז):

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה וגו' (אמור כ"ג) איתא בהאר"י הק' ז"ל עמר בגמטרי' יקר וביאר אזמו"ר הגה"ק זלה"ה כי בליל א' של פסח נפתח לישראל אור גדול ויקר וכל טוב הקב"ה הי' נגד עיניהם ואח"כ נעלם מהם בהירות האור לכן בליל שני נשאר גודל צעקה בלב ישראל והענין הוא כדאיתא בזוה"ק (נשא קכ"ח.) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל מלכא קדמאה וכו' ולא אתקיימו עד דאנח להו ואצנע להו וכו' היינו יען שהי' נחלה מבוהלת בראשונה שקבלו את האור טרם הזמן בגודל התקיפות לכך נשבר הכלי שלהם ונתעלה האור למעלה והוא כי איתא במדרש (בראשית רבה) שבעולם הזה הוא בנפיחה שנאמר ככלי יוצר תנפצם היינו כדאיתא בזוה"ק (בראשית י"ז:) שאורו ית' הוא מטי ולא מטי פעם מראה השי"ת את האור ורגע שאחרי' חוזר ומושך אצלו את האור וזהו שאיתא במדרש (ש"ט ס"ב) שהנשמות עולות ויורדות בגוף היינו שהם נמשכין תמיד אחר הרצון ית' ומי שאינו יכול להיות נמשך אחר הרצון ית' בעת שמושך את האור בחזרה זה נשאר בפירוד כי על זה נאמר מנשמת אל יתן קרח (איוב ל״ז:י׳) היינו שמי שאין בכחו להיות נמשך אחר רצונו ית' בעת שמושך בחזרה את האור זה נשאר בפירוד והנה על אדם הראשון מצינו בזוה"ק (קדושים פ"ג.) אדם קדמאה לא הוה לי' מהאי עלמא כלל וכו' היינו שקודם החטא הי' יכול לעלות מעולם לעולם בלי שום התבטלות בינתים אף שהתפיסה של אדם מוכרח שיהי' בלבוש כמו דכתיב (איוב כ״ח:כ״ז-כ״ח) אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ואח"כ ויאמר לאדם הרי שהרצון נתלבש מקודם בכמה דרגין עד בואו אל תפיסת אדם מכל מקום תשוקת הגעגועים הנמצא בלב אדם אינו בשום לבוש ועלה עד אין סוף בחיבור גמור כי כל ההתבטלות וההפסק הוא רק מפאת התחלפות הנשמה מסבת החטא אבל בלעדי החטא יש לתשוקת הגעגועים חיבור גמור עם אורו ית' כי תשוקה הוא ג"כ בלי לבוש כענין שמצינו בזוה"ק (תרומה קכ"ח:) כד חמינון דרעותא דההוא בר נש למרדף ולאשתדלא אבתרי' דקב"ה בלבי' ובנפשי' וברעותי' ודאי תמן ידעינון דשרי' בי' שכינתא וכו' ובאמת זאת התשוקה בעצמה למרדף ולאשתדלא אבתרי' דקב"ה מהיכן נמשך להאדם אם לא שהשי"ת הופיע בלבו זה החשק הרי שאין לתשוקה שום לבוש כלל ולכן יש לה חיבור גמור לאורו ית' שעולה ויורד תמיד עם הרצון ית' בבחינת מטי ולא מטי בלי שום התבטלות כמו אדם הראשון קודם החטא ולזה אחר שנעלם מישראל האור יקר מהשורש בליל א' של פסח הופיע בהם השי"ת ע"י גודל צעקתם עצה והבאתם את העמר וגו' כי עומר הוא שעורים מאכל בהמה ורומז על התשוקה והגעגועים הנמצא בלב האדם בלי שום לבוש כי זאת התשוקה הוא בלי טעם ודעת כלל רק כדכתיב בהמות הייתי עמך (תהילים ע״ג:כ״ב) ותשוקה כזו בוקע חלוני רקיע עד שנתחברה בהשורש הגם שיש כמה וכמה דרגין והתלבשות מאור השורש עד התפיסה של אדם מ"מ ע"י זאת התשוקה יש לו להאדם חיבור גמור לאורו ית' עד שיכול להכירו גם בהבנת תפיסתו הנמוכה כענין שמצינו בגמ' תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד הרי שהתכלת אף שהוא רק דומה לדומה מ"מ נעשה ממנה מצוה בעוה"ז שעולה בשורשה עד כסא הכבוד שמסבתה מגיע הכרה בכסא הכבוד כך ע"י מצות עומר שרומז על התשוקה והגעגועים הנמצא בלב האדם יכולין לבקוע כל המסכים ולעלות עם זה הרצון והחשק עד אין סוף בחיבור גמור עם אור שורש העליון ית' ולזה מצינו ספירה בלילה והבאה ביום להורות שמחשב השי"ת להאדם עוד מזאת התשוקה הנמצא בלבו טרם בואה בהתלבשות הפעולה: