חסידות על איוב לט:ל

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' וגו'. בזוה"ק (בשלח נ"ד). וכד אתחבר נהירו דא' ומטו לז' מאן זיין דא חרב לה' מלאה דם כדין עביד נסין וגבורן בגין דאתחבר א' עם ז' ודא הוא שירתא וכו'. הענין בזה כדאי' (ר"ה ל"א) בראשון מה היו אומרים לה' הארץ ומלואה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו. שלא הי' ניכר עוד שום התחלקות בהמדות וכדאי' בזהר חדש (בראשית י"א) יומא קדמאה אזיל עם כלהו וכולהו בגין לאחזאה דלאו בהו פרודא וכולהו חד וכו' כי כל ההתחלקות התחיל בשני כדאיתא בש"ס (שם) בשני מה היו אומרים גדול ה' ומהולל מאוד על שם שחילק מעשיו ומלך עליהם וכדכתיב (דבה"י א' כ"ט) לך ה' הגדולה והגבורה וגו' והעולה מזה הוא לך ה' הממלכה שכל התחלקות המדות הציב השי"ת שעי"ז יהיה הכרה לאדם שהשי"ת הוא למעלה מהמדות כולן וכדאי' בתקונים (הקדמה שניה) לבושין תקינת לון דמנייהו פרחין נשמתין לבני נשא וכו' ואנת לית לך שם ידיע וכו' ולאו מכל אלין מדות כלל. והארה זו נקראת הארת שבת שנקרא מלכות שמים כי בהארת שבת ניכר מפורש שהשי"ת הוא משולל מכל המדות שאי אפשר לומר שעיקר שכינתו ית' הוא במדת החסד אחר שנמצא מדת הגבורה שנראה לגמרי ההיפך ממדת החסד מאי משמע מאלו ההפכיים שבאמת הוא השי"ת משולל מכל המדות ושם אין שום הפכיים כי כולם מתאחדים. אבל בלתי הארת שבת הם כל המדות נפרדים וזה דאי' בזוה"ק (בראשית כ"ב) כד מטי לעלמא דפרודא דאיהו עולם הנבדלים אמר אומנא למארי בנינא נעשה אדם. היינו יען שהמדות נפרדים לזה צריכין לצורת אדם שיכיר בהם אחדותן שבשורש ובזה יעמידם בחזרה לשורש אחדותן וזה הארת שבת. ומה שאיתא (קהלת רבה א') ז' הבלים שאמר קהלת כנגד ז' ימי בראשית וכו' בשבת מה אית לך למימר מחללי' מות יומת וכו' היינו שמצד גודל התעלות של יום השבת כמה דאמרינן ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו נדמה לעכו"ם שח"ו עזב ה' את הארץ ויוכלו להתפשט בכל תאות לבם וכדאי' (מגילה י"ב:) יום השביעי שבת הי' שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות אבל אוה"ע שאוכלים ושותים אין מתחילין אלא בדברי תפלות. הרי נשמע מזה שיומא גרם גודל הסתר לעכו"ם מצדם עד שנדמה להם שיש ח"ו פירוד וחלל מאורו ית' עד הבריאה וע"ז נאמר מחללי' מות יומת וזה מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם כי מצדם נראה חלל ופירוד בין המדות. אבל ישראל אוכלין ושותין ומתחילין בד"ת ותשבחות יען שהם מצדם מכירים באור הנעלה שבזה היום השבת שהוא כענין שנאמר (איוב ל״ט:ל׳) ובאשר חללים שם הוא שבמקום שנראה ח"ו כחלל שם שוכן השי"ת בבחינת הוא הרומז לעלמא עלאה כדאי' בזוה"ק (ויצא קנ"ח:) נמצא שמצד ישראל אין שום פירוד וחלל אף אחר שחילק מעשיו אך אז מכירין עוד ביותר שורש אחדותו ית'. ויען שישראל מכירין אף אחר כל ההתחלקות שה' אחד לכן אומר עליהם השי"ת שהם כבוד מלכותו ית' וזה כד אתחבר נהירו דא' ומטי לז' וכו' כדין עביד נסין וגבוראן בגין דאתחבר א' עם ז' ודא הוא שירתא היינו שישראל בוקעים כל ההתחלקות עד שעומדים נכח השי"ת פב"פ. אשירה לה' כי גאה גאה ומתרגמינן ארי אתגאי על גותניא וגיאותא דיליה הוא. היינו מי שמתגאה בנפשו לדמות שכבודו ית' נצרך להוייתו כדי שיקבל כבוד ממנו אז מראה לו השי"ת שכבודו במקומו מונח אף בלעדו וממילא מגיע לו מזה התבטלות וזה ארי אתגאי על גותניא שעל המתגאים נאמר (ישעיהו כ״ו:י׳) ובל יראה גאות ה'. אבל על ישראל אומר השי"ת וגיאותא דיליה הוא שהם לבושים וכלי פעולה לרצונו ית':

ובאר הענין כי כאשר נגמר העסק והלבוש מהנהגת זמן שעבר. ומתחיל עסק הנהגתו ית' להתחלף בלבוש מזמן חדש. אז בזה הגבול צריך האדם לגודל שמירה. כי כל עוד שהיה מוקף האדם בהנהגת הלבוש מהזמן שעבר. היה לו שמירה והגנה מפאת המוקף. אבל אחר שנגמר זה ההיקף טרם שנכנס לזמן ההיקף חדש. אזי בזאת הרגע שבין זמן לזמן נשאר האדם משולל מוקף ונראה מצד אדם הרגע מזה הגבול כמו חלל. ומהיכן יתכן לו לאדם שיהיה לו בזאת הרגע איזה אחיזה. אמנם על זה נאמר (איוב) באשר חללים שם הוא וזה הפסוק נאמר בגמר כל השערים ממ"ט שערי בינה (כפי שמסדר אותם הראב"ד ז"ל בפירושו על ספר יצירה שם בהקדמה) היינו כי מצד תפיסת אדם נראה הגבול שבין שער לשער כמו חלל. ובאמת שוכן בזה הגבול הנראה כחלל רצון העליון ביותר הנקרא הוא. וזהו באשר חללים שם. הוא. והוא מורה על עלמא עלאה כדאיתא (אדרא זוטא) היינו למעלה מכל הגבולים. ובאמת הוא עיקר העצה בזמן התחלפות הזמנים שהאדם יקבל עליו אז ביותר תוקף עוז עול מלכות שמים ודוקא מסבת התחלפות הזמנים יכול האדם להכיר ביותר שלמות את המלכות שמים כענין דאיתא בזוה"ק (במדבר קכ) כלא הא אמינא לך דהא ובא לו לקרן אמינא בקדמיתא והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא וכו' היינו כי כל הויות קרן זויות הוא רק מפאת שני צדדים ההפכים. אבל בלתי החיבור מהצדדים ההפכים כגון מזרחית דרומית וכדומה לא היה קרן כלל וזה הקרן רומז שיש אחד המאחד כל ההפכים וזהו דאיתא שם והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא. וכן ניכר מהתחלפות הזמנים מקיץ לחורף או להיפך שהם שני הפכים. שיש אחד המנהיג כל אלו הזמנים שאצלו מתאחדים כל ההפכים. ויען שחלקו של מ"ר הוא שבת כמאמר ישמח משה במתנת חלקו והאור של שבת הוא משולל לבוש ולמעלה מכל גבולי הזמנים. לכך עומד מ"ר בין גבולי הזמנים כי שם הוא נמי למעלה מהגבולים של זה העולם כענין שאמר מ"ר לישראל אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו' היינו שמ"ר עומד שם תמיד ללמד זכות על ישראל לבל יארע להם שום הפסד ח"ו מסבת ההתחלפות ומראה להם דרך איך שיעברו מזמן לזמן בתוך גבולי עוה"ז בטח בלי מכשול כלל. ועל זה הענין איתא בירושלמי (יבמות פ' ט"ו ה"ה) על הפסוק אלהים ה' עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק בעת שנושקים הזמנים זה בזה קיץ יוצא וחורף נכנס וכו' היינו כי השי"ת הציב שיהיה בכל פעם התחלפות בהיקף הזמנים כי אם היה הנהגה תמידית בלי התחלפות הזמנים היה נדמה להבריאה שכבר יש לה זאת ההנהגה בקביעות גמור אכן יען שזה העת המתחלף אינו כלל בתפיסת אדם לזה צריכין אז לגודל שמירה כדאיתא בזוה"ק (ויקרא טו:) בארבע תקופין דשתא קלא אתפסק ודינין מתערין וכו' היינו יען שנראה זה העת כמו חלל וכדאיתא נמי בזוה"ק (ויקהל קצה) בד' תקופין דשתא קלא אתער בד' סטרין דעלמא בההוא קלא אתערותא דסטרא אתרא אתער ביה וכו' היינו כי זה הדמיון בעצמו שנראה בתפיסת הבריאה כחלל נקרא אתערותא דס"א לזה צריכין אז לגודל שמירה ולכן בד' תקופין דשתא קלא אתער היינו בד' תקופות השנה שהם קור וחום קיץ וחורף אתער קלא היינו קלא פנימאה שהוא המוצא פי ה' והפנימיות מכל הלבושים המחיה אותם כדאיתא בזוה"ק (צו לא:) שהשבעה קולות שאמר דוד על המים הוא המוצא פי ה' הפנימיות מכל הלבושים המחיה ומהוה אותם ומהתעוררות הקלא פנימאה נמשך לישראל כל השמירה כי עיקר אחיזת ישראל הוא רק בהקלא פנימאה ועל זה נאמר אלהים ה' עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק היינו שיש לישראל הגנה גם בעת התחלפות הזמנים כי יש להם אחיזה בקלא פנימאה המחיה והמהוה כל הלבושים ועל זה הקלא פנימאה רומז מה שנאמר כאן השם הויה בניקוד אלהים כי באמת מצד שם הויה המקיף את כל הבריאה אין שום גבול שלא יכלו ישראל עבור בתוכו כמו שנאמר כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך אך מצד שם אלהים שרומז על התלבשות הרצון ית' בגבולי עוה"ז ומפאת אלו הגבולים נצרך שמירה בעת התחלפותם לכך נקוד השם הויה בנקודת אלהים וצריכין לומר אלהים ה' וגו' להורות בזה שכל לבושי ישראל נמשכו מעצמות שם הויה כי אחיזת ישראל הוא בפנימיות הרצון הכמוס בהלבושים שהוא שורש המקור מכל הלבושים ולמעלה מכל הגבולים. והנה בעת המתחלף מחורף וקיץ שאז הוא זמן הצמיחה מכל השפעות ממשיכים ישראל הגנה מפאת הצמצום באכילת מצה כי כאשר מצמצם אדם עצמו לברר מיד בשעת קבלת השפע ממילא יהיה מבורר אח"כ כל מה שישפיע כי אם לא יברר מיד בעת הקבלה אז הוא אח"כ כמאמרם ז"ל (נדרים לב) בעדנא דיצה"ר לית מאן דמדכר יצר טוב ועל זה אמרו ז"ל במדרש רחמנא ישזבך משרבא היינו שינצל מתקיפות יתירה לבלתי יתפשטו השפעותיו בלי חשבון. וזאת התקיפות נקרא שרבא וע"י הצמצום מאכילת מצה ינצל משרבא. ובזמן המתחלף מקיץ לחורף אז הוא זמן זריעה. אזי צריך האדם שמירה לבלתי יהיה לו קרירות והתרשלות מעבודה ועל זה איתא שם (במדרש רבה מצורע פ' טז) רחמנא ישזבך מצינתא והשיב לו יתיר חד כסוי וצינתא אזלא היינו שיקיף עצמו ביותר לבושים מתורה ומצות. וצינתא אזלא וזהו נמי העצה ממצות סוכה שמקיפין ישראל א"ע באור המקיף ית' וע"י זה לא יגיע להם בזמן חורף הבא שום קרירות והתרשלות ח"ו ועל זה נאמר סכותה לראשי ביום נשק ביום שנשקו הזמנים אהדדי וכו':