Chasidut על איוב מא:26

וְעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לִתְפִלָּה וַאֲזַי הוּא לְמַעְלָה מִכָּל הַכּוֹכָבִים שֶׁכֻּלָּם מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ, (כַּמּוּבָא שָׁם, עַיֵּן שָׁם). וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הַכּוֹכָבִים נִרְאִין מִתּוֹךְ הַסְּכָךְ, הַיְנוּ בְּחִינַת שֶׁיִּהְיֶה הוּא לְמַעְלָה מִן הַכְּרוּבִים. וְזֶה בְּחִינַת רְאִיָּה כְּדֶרֶךְ הָעֶלְיוֹן אֶת הַתַּחְתּוֹן, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י אֵצֶל הַלִּוְיָתָן עַל פָּסוּק אֵת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה (אִיּוֹב מא) שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֶמְשָׁלָה עַל כָּל הַגְּבוֹהִים כְּאִלּוּ הוּא לְמַעְלָה מֵהֶם וְרוֹאֶה אוֹתָם, כִּי דֶּרֶךְ הָעֶלְיוֹן לִרְאוֹת הַתַּחְתּוֹן וּלְעוֹלָם אֵימַת הָעֶלְיוֹן עַל הַתַּחְתּוֹן, עַיֵּן שָׁם בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י בְּסוֹף אִיּוֹב. וְזֶה גַּם כֵּן בְּחִינַת שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הַכּוֹכָבִים נִרְאִין מִתּוֹךְ הַסְּכָךְ, הַיְנוּ שֶׁעַל-יְדֵי בְּחִינַת הַסֻּכָּה רוֹאֶה אֶת הַכּוֹכָבִים, הַיְנוּ שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהֶם וְיֵשׁ לוֹ מֶמְשָׁלָה עֲלֵיהֶם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת רְאִיָּה כַּנַּ"ל:

ולכן עיקר ההגנה להסתיר עצמו מפני הזעם הוא, כשיכיר לעצמו שאין לו שום רכוש מה, ומתבונן בשפלות ערכו שהוא כאין, וע"י שאדם זוכר מהותו וחטאתו נגדו תמיד, השי"ת מנהג נגדו מדה במדה ומשליך במצולות ים כל חטאתיו, וכמ"ש בש"ס (ברכות יז.) ונפשי כעפר לכל תהיה, ואז אין להרע שום שליטה עליו, כדכתיב (איוב מ״א:כ״ו) הוא מלך על כל בני שחץ. שעל המתגאה בצדקתו ואומר כחי ועוצם ידי אזי הקב"ה מזכיר עונותיו ומודע ליה בדינא. וז"ל הזוה"ק (נח סח.) וכד בר נש אדכי קמי קוב"ה בעי לאסתרא ליה דלא יתחזי ביום אף ה'. היינו שצריך לאחוז אז בצמצומים גדולים לבטל כל כח הפעולה שלו^צגלעיל פרשה זו אות י ד"ה ולכן.. כי עיקר ההגנה שהאדם מוקף ביום זעם הוא ממצות לא תעשה, שממצוות עשה שהאדם מקיים בקום ועשה מזה קונה האדם אור פנימי וקדושה בגופו ובנפשו, אבל ממצות לא תעשה שהוא בשב ואל תעשה, אין להאדם מזה קנין עצמי בנפש, רק שמקבל מזה אור המקיף והגנה מבחוץ נגד הרע^צדמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה בסוכות [א]: דהנה השי"ת ציוה מצות עשה ומצות ל"ת, ומן מצות עשה משיג האדם אור פנימי, שמזה שהאדם מיגע עצמו לקיים רצונו ית' בקום ועשה, מזה קובע האדם אצלו קדושה קבועה בלב, וזה נקרא אור פנימי. ומן מצות ל"ת משיג האדם אור מקיף, שמזה שהאדם שומר עצמו, שמה שהשי"ת ציוה שלא לעשות אינו עושה. מזה רואה שהשי"ת מגין עליו ומקיף אותו לשמרו מכל מיני איסורים. ועיין עוד הרחבת העניין בסוד ישרים חג הסוכות אות ד.. ואף כי לעיני האדם ידמה שהאור פנימי מהמצוות עשה יש בו יקרות יותר מהאור מקיף שע"י מצוות לא תעשה. אבל בשורש הוא להיפוך, שלעתיד יחזיר השי"ת קנין וקדושה קבועה לעומת כל הסבלנות שסבלו בעוה"ז מהצמצום שיש במצות לא תעשה, יען אשר הכיר האדם שכל הדברים הנאסרים בעוה"ז הם חלקו של השי"ת, ולכך נאסרו להאדם, כי אין בכח השגתו לקבל עדיין אור הנעלם בהם למעלה מהשגת שכל אנושי, ועי"ז מדת הדין נותן שלעתיד יחזיר השי"ת כל האיסורים בקנין, וכדאיתא (תהילים קמו) ה' מתיר אסורים, מתיר איסורים, כי כל האיסורים מורים שהאדם אסור וקשור שאינו יכול לקבל ממקום הזה, שבקבלתו ימשוך גופו להסתר גדול, ונמצא שממצות ל"ת קונה האדם קנין עדי עד:

תבת עצי גפר קנים תעשה את התבה וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר. פרט הכתוב שלשה דברים, ופי' אאמו"ר זללה"ה במי השלוח (ח"א פרשת נח ד"ה אלה תולדות) שהם עצות לכל אחד להסתר מפני הרעה ע"י שיאחוז בשלשה ענינים אלו, שהם רומזים על מ"ש (פסחים קיג:) שלשה הקב"ה אוהבן מי שאינו כועס ואינו משתכר ומעביר על מדותיו. כי הנה כתיב (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', ומה היה ענין ההסתרה של נח בתיבה. אמנם תירצו בזוה"ק (נח סד:) ואי תימא נח ודעימיה אשתזיבו סתים מעינא הוי ובגין כך כד שצי עלמא לא אידכר דסתים מעינא הוה. ושורש הענין בזו ההסתרה הוא, שכל אותה שנה ביטל נח את עצמו מכל הוייתו וכח החיים שלו, עד שלא נחשב חי רק כעובר בבטן אמו שאין לו חיים בפני עצמו, רק כל חיותו נכלל באמו, ועיקר חפצו ותאותו של העובר נמשך מרצון השי"ת בלבד. עד"ז היה נח מבטל עצמו כל אותו זמן שהיה סגור בתיבה, שמסר כל חיותו ורצונו וכח הפעולה שלו להשי"ת, שהוא ינהיגו כעובר בבטן אמו שאין לו כלל חיים ורצון בפני עצמו. וזו היא עצה המובחרת נגד מדת הדין שלא יוכל לשלוט עליו, וכדכתיב (איוב מ״א:כ״ו) הוא מלך על כל בני שחץ אין על עפר משלו. היינו שעל מי שמתגאה לומר כחי ועוצם ידי, בזה פוגע מדת הדין, אבל זה שמכיר שאין לו שום כח בפני עצמו רק מה שהשי"ת נותן לו, ע"ז אין קטרוג כלל, כי בזה אין שום רע, כמו שהעובר אינו מוציא פסולת בבטן אמו. ולכן עיקר הסתרת האדם מפני המקטרגים הוא, שיתבונן שאינו בריאה נפרדת בפני עצמה, רק עדיין הוא נקשר ונאחז בשרשו, ואז שוב אין ביכולת לחול עליו שום קטרוג, כי מאחר שהוא דבוק בשרשו ממילא יש לו שלימות, כי מלכא שלים הוא. אבל מי שמסתיר עצמו ועריק מקמי מאריה, הוא מאבד עצמו, שע"י שמתרחק מהשורש ונפרד ביותר, עי"ז שולטים עליו כל המקטרגים. ולכן אף שנח לא היה מבורר עדיין במעמקי לבו בשלימות, רק כיון שחשב עצמו כאלו אינו בחיים נסתר מפני כל המקטרגים. וע"ז אמרו בזוה"ק, נח ודעמיה סתים מעינא הוי, כדאיתא בתנחומא (נח סימן א) שנח כל אותה שנה לא ראה שינה בעיניו, כי שינה הוא שכחה, ונח לא ראה שינה, היינו שלא שכח אף רגע אחד בעצמו להיות נדמה לו שהוא בריה בפני עצמה נפרד מהשי"ת, רק כל אותה עת המבול היה מכלל עצמו בשרשו ועומד לנוכח השי"ת פנים בפנים בדעה בהירה וצלולה^צטכמבואר במאמר הקודם עיי"ש.: