Chasidut על אסתר 1:20

כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד ז). במסורה נעשה ונשמע. ונשמע קולו בבואו אל הקדש (שמות כח לה). ונשמע פתגם המלך (אסתר א כ). יתבאר על פי מ"ש בעל מעשה ה' במעשה תורה (פרק יו"ד) לפרש הנה אנכי שולח מלאך וגו' (שמות כג כ), היינו כהן או נביא ומורה צדק הנקרא מלאך, כמ"ש (מלאכי ב ז) כי שפתי כהן וגו' כי מלאך ה' צבאות הוא, על כן הזהירם שמע בקולו אל תמר בו בעת שיוכיחם, והיינו כי לא ישא לפשעכם כדכתיב (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח ולא תשא עליו חטא, והטעם על זה אמר כי שמי בקרבו, ר"ל שכל מה שהוא מוכיח ומורה צדק לעדתו, בשמי הוא מדבר. ועל כן כתיב בתריה ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם, היינו שקרא לפניהם מצות המעשיות, וגם אמר להם שישמעו לדברי המורה אשר בשם ה' שקראו מלאך, ועל זה הוצרכו לתת תשובה על שני דברים, שכנגד מצות עשה ולא תעשה אמרו נעשה, וכנגד לשמוע דברי המוכיח לעתיד אמרו ונשמע, ובזה יובן פשט הכתוב שהקדימו עשיה לשמיעה. ועל זה אמר (שמות כד ח) הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה, ר"ל על שני הדברים הנזכרים, עד כאן דבריו. ועל פי זה מבואר המסורה נעשה ונשמע, וקשה למה הקדימו עשיה לשמיעה, לזה אמר שפירוש ונשמע, היינו ונשמע קולו של כל תלמיד חכם בבואו אל הקדש, ושמא תאמר למה נשמע לו מה גבר בגוברין, לזה אמר ונשמע פתגם המלך, דהיינו כי דבר ה' הוא, והיינו כי שמי בקרבו, והבן. ועל פי זה אמרתי הטעם על מה שאמרו (סנהדרין דף ק"י.) כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, וק"ל, ובזה נ"ל לתת טעם לפי מ"ש רז"ל (קה"ר פ"ט ט"ו) בשעה שהחכם יושב ודורש, הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל. כי על פי האמור בספר מעשה ה', מבואר כי כל התורה חלק אחד, והשמיעה לדברי חכם הוא חלק אחד, ואם כן לפי זה בעת ששומעין דברי החכם, הרי מקיימין חצי התורה, ואם כן רב חסד מטה כלפי חסד כי על כל פנים בינונים הם באותה שעה, וגם מהרהרין בתשובה אז, וזה די לבינונים כי מצפצפים ועולים (ר"ה ט"ז ע"ב). ועוד נ"ל כי קשות מיושב כמו שאמרו רז"ל (מגילה כ"א ע"ב), והנה באגדה אמרו רז"ל (חגיגה י"ד ע"א) שמושך וכו' כמים, אבל הלכות לא כן ואפילו הכי שומעין, ולכך הקב"ה מוחל דלפום צערא אגרא, והבן.

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום (בראשית ו ה), וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו (בראשית ו ו). י"ל על פי מה שכתב בידי משה על המדרש בפרשת חקת, דטעם הפלוגתא אם חכמה בראש או בלב, דמאן דאמר דסובר דראשו מארץ ישראל וגופו מבבל דהוא חוץ לארץ ואוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנ"ח ע"ב), והגשמיות דק שם, אם כן החכמה בראש. מה שאין כן למאן דאמר צבר עפרו ממקום מזבח, אם כן י"ל החכמה בלב, עד כאן דבריו. ונחזי אנן לפי זה באדם החוטא יש תרתי לריעותא, מה שראשו מארץ וגם מה שגופו מחוץ לארץ, דאם היה כלו מארץ, היה הגשמיות דק גם בלב והיה שכלי גם הוא, ולא היה עלול לתאות כל כך. ובהיפך אם היה גם ראשו מחוץ לארץ ולא היה החכמה שורה גם בו, לא היה פוגם בחטאו בעליונים, כיון שלא היה לו חלק מהם, והבן. אבל עכשיו דראשו מארץ ישראל ויש לו על ידי זה חלק מכל העליונים, וגופו ולבו מחוץ לארץ, על כן עליל לתאות ופגימתו גדולה זה חולי רע. ועל פי זה יתפרש וירא ה' כי רבה רעת האדם, אין רצונו לומר שעושים הרבה רעות, כי אין הלשון מורה על זה, רק הכי פירושו כי רבה רעת האדם שהרעה שהאדם עושה רבה היא, דבר גדול היא שפוגם בכל העולמות עליונים, (כמו ונשמע פתגם המלך כי רבה היא הנאמר במגילת אסתר א כ), בארץ פירושו על דרך שופך דם האדם באדם (בראשית ט ו), פירוש על ידי אדם דהיינו עדים, עיין שם ברש"י (ד"ה באדם) ובתרגום, כמו כן הכי נמי בארץ, כלומר על ידי ארץ והיא ארץ ישראל, כמ"ש (כתובות ק"י ע"ב) כל הדר בארץ והבן, ועוד לרעותא וכל יצר מחשבות לבו רק רע, כי הוא מחוץ לארץ ואין בו חלק שכלי, לכך וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו, ר"ל של אדם, והבן.