Chasidut על במדבר לב:4

ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן וכו' לעבדיך וכו' (במדבר לב ה). הנה סיימו בלשון דרך מוסר לעבדי"ך, כאלו מדברים שלא בנוכח, והתחלה אמרו אם מצאנו חן בעיניך כמדברים בנוכח, והוה ליה למימר אם מצאו עבדיך חן וכו'. והנראה לפי פשוטו שהתחלת דבורם הכוונה על כל ישראל אם מצאנו חן בעיניך אנחנו כל עם בני ישראל, כי לכל ישראל לטובה יחשב שלא יעברו את הירדן, כיון שיש להם מקנה רב ויפסידו את היישוב, ולהיות הכוונה על כל ישראל אין מדרך המוסר לכנותם עבדים, מה שאין כן הסיום לעבדי"ך לאחוזה על עצמם דברו, נ"ל. ובזה יצדק נמי אומרו תיבת ויאמר"ו, והיא אמירה אחת סיומא דאמירה הראשונה, ולפי הנ"ל יצדק ויאמר"ו, רצ"ל להיות שהזכירו בלשונם בני ישראל, לפני עדת ישראל אמרו בלשון אם מצאנו חן, להורות דעליהם גם כן הדברים נאמרים. אך באשר אנחנו רואים שיש בכאן פרשה סתומה, והנראה דשתי אמירות היו. והנראה דמתחלה אמרו רק בסתם ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה (במדבר לב ד), ולא רצו לסיים, רק סברו שאדונינו משה אשר רוח י"י דבר בו ישיבם תיכף ברוח קדשו, וכאשר ראו כי לא השיבם אז סיימו הדברים, ואפשר דמשמיענו שחששו לזה מה שדרשו רז"ל עליהם (במ"ר פכ"ב ט') נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה וכו' (משלי כ כא), על כן גלו קודם שאר השבטים, על כן לא רצו לכתחילה לשאול בפירוש במו פיהם, רק אמרו דברים סתומים כדי שיצאו הדברים רק מפי משה, רק כשראו שאין מענה בפי משה פירשו הדברים במו פיהם. ועל כן אחשבה במה שאמרו יתן את הארץ בדרך נסתר, ולא אמרו תתן לנוכח, הגם שאפשר לומר להיות שידעו כי על משה נגזר שאינו מנחיל, אף על פי כן למה סיימו לנוכח אל תעבירנו. והנראה כיון שראו שאין מענה בפי משה, חששו שהוא להיות שלא תהיה הנתינה והנחלה ממנו, כי ידוע (סוטה ט' ע"א) שלא שלטו האומות במעשה ידיו, וסברו להיות הגזירה ממנו ית' הוא בהיפך, על כן אינו מודיע במאמרו למשה שיהיה לפי זה הנתינה ממנו, על כן סיימו הם בעצמם הדברים ותהיה הענין מצידם. וז"ש יתן מצידנו, שאנחנו השואלים ומה דניחא קמיה קוב"ה ליעבד באחרית: