חסידות על במדבר לב:כב

עוד יאמר אלה פקודי המשכן משכן וכו' (שמות לח כא). להבין משכן משכן למה, ומה שפירש רש"י (ד"ה המשכן) שדרשו רז"ל (תנחומא פקודי סי' ב') משכן שנתמשכן שני פעמים בעונותיהן של ישראל, זו קשה יותר מן הראשונה הרמז הזה גבי נתינת המשכן מאי ענינו. (ב), העדות, ופירש רש"י (ד"ה משכן) עדות הוא לישראל שנתכפר עון העגל. גם זה לחשבון למה. ובעל הטורים פירש עדות לישראל שהשכינה שורה בישראל, וגם על זה קשה כקושין. (ג), אשר פוקד על פי משה, אטו לא ידענא עד עכשיו שהכל נעשה על פי משה. ועל פי פשוט אמרתי לתרץ קושיא זו, דהא הכונה פשוטה בנתינת החשבון היה כדי לנקות את עצמו מכל מיני חשד, והתורה הודיע לנו זאת כדי ללמד לדורות הבאים, מרומז למ"ש בנביאים (במדבר לב כב) והייתם נקיים מה' ומישראל. והנה אם רואים אנחנו מאיש תלמיד חכם וצדיק וישר שמנקה עצמו בפני הבריות, אכתי מזה לא נשמע שדרך הישר לעשות כן, כי יש לומר אף שחכם וצדיק הוא, מכל מקום אולי עדיין לא הגיע למדת הנשתוות שזכר החסיד בעל חובת הלבבות, ועושה כן כדי שלא יגנהו אבל ישבחהו. אבל היושר האמיתי שאין לחוש כלל לגנות הבריות, ושבחן וגנותן על קוטב אחד יסובו, ואם ידבק במדריגה זו מה טוב, ולמה לו להעלות חשבון, כיון שידע שצדיק וישר הוא בעיני אלקים ועולתה לא נמצא בו, אך ידוע דמדת הנשתוות הוא סניף וענף מענוה, ועל משה העיד הכתוב שלא נמצא כמוהו במדה זו כאמור (במדבר יב ג) והאיש משה עניו מאד וגו', ואף על פי כן נתן חשבון, ממנו ודאי יש ליקח ראיה שהוא יושר האמיתי כדי שלא יתחלל שם שמים ח"ו, ולא ילמדו לעשות רע, אף שהוא אינו עושה שלא יביאם לידי עבירה לדבר על צדיק עתק על לא חמס בכפו. וז"ש הכתוב אלה פקודי המשכן וגו' אשר פוקד על פי משה הידוע שהוא הגדול במדת ענוה והיה לו מדת הנשתיון, ואף על פי כן אלה פקודי המשכן שנתן חשבון, וממנו יראו וכן יעשו, כנ"ל על פי פשוטו.

ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לי"י ודעו חטאתכם וכו' (במדבר לב כג). יש להתבונן הנה כבר אמר מקודם שאם לא יעשו כזאת המה חוטאים, והוא במה שאמר והנה קמתם וכו' תרבות אנשים חטאים (במדבר לב יד), וקיימו עליהם להחלץ חשים (במדבר לב יז), ואם הוא כדי שיהיה תנאי כפול, בכאן אינו מבואר כלל מה יהיה כשלא יעשו כדבריהם, רק אחר כך בציוו משה לאלעזר ויהושיע. והנראה דהנה הם אמרו ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל, דמורה מדבריהם שלא ירצו רק לתקן החשש שחשש משה פן יניאו את לב בני ישראל, על כן קבלו על עצמם שילכו עמהם למלחמה, אבל בזולת החשש הזה יותר היו חפצים לשבת בבתיהם, ובאמת גם בזה לא יתרצה הש"י כיון שהמצוה מוטלת אקרקפתא דגברי להוריש הגוים, החיוב מוטל עליהם לעשות המצוה בציוו בוראם אשר קדשם במצותיו וצום, ובפרט שהוא מצות עשה דאורייתא וצריכה כוונה לכוין לצאת ידי חובת המצוה, ובזולת זה לא יצאו ידי חובתם ומיקרי בטול מצות עשה, הגם שבית דין של מטה אין מענישין על זה כיון שעל כל פנים עשו, וגם אפילו ביטול מצות עשה לגמרי מחוייב מרדות רק מדרבנן, אבל בית דין של מעלה מענישין אעשה, ובפרט בביטול לגמרי, (אפשר אפילו שלא בעידן רותחא), בעידן רותחא ודאי כדאמר מלאכא לרב קטינא (מנחות מ"א ע"א). וז"ש להם משה אתם אומרים שתעברו לפני בני ישראל, הנה בזה תתקנו החשש שאמרתי, אבל מכל מקום לא תקיימו המצות עשה כאשר לא תעשו במצות הש"י. וז"ש להם בכפל אם תעשון את הדבר הזה (במדבר לב כ) היינו שתעברו חלוצים, אבל באופן זה אם תחלצו לפני י"י דייקא למלחמה, ולא לפני בני ישראל לבד לתקן החשש, אז והייתם נקיים מי"י ומישראל (במדבר לב כב), מה שאין כן אם לא תעשון כן רק כמו שאמרתם לפני בני ישראל, הנה חטאתם לי"י על כל פנים מחמת שלא תצאו ידי חובת המצוה בזולת הכוונה, כי מצות עשה דאורייתא צריכה כוונה. וז"ש ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם, על כל פנים בעידן רותחא דמענישין ח"ו גם אעשה, זה מה שנ"ל: