ישמח משה
ונקדים עוד מ"ש בקול בוכים (דף י"ד ע"א) הטעם שנקרא השקיעה ביאה. ולי נראה דיותר יתכן על פי אמרם (סנהדרין צ"א:) שהולכות למערב, שהשכינה במערב והוא עיקר חשקה והבן, ועיין בתוספת מסכת ברכות (דף ב' ע"ב) ד"ה ביאת אורו. ועל פי זה נראה שזה שאמרו (קהלת א ה) וזרח השמש ובא השמש, ומפרש למה נקרא שקיעת השמש בא, לזה אמר ואל מקומו שואף, היינו אל מקורו מקור כל העולמות זורח הוא שם היינו השכינה, לכך נקרא ביאה והבן, ועיין בספר הנ"ל שם דכתב יתכן דהמיתה יקרא ביאה עיין שם, רק זה בצדיקים שמגיעים למנוחות. ועל פי זה יש לפרש מה שאמר הקב"ה לאברהם ואתה תבא אל אבותיך (פרשת לך, בראשית טו טו), ר"ל שאצלך היא ביאה. והנה שמחה יקרא גם כן ההזדמנות אל השמחה, אבל השמחה עצמה היא ששון. ועל פי זה מבואר מלאים זיו ומפיקים נוגה, וממילא נאה זיום וכו', ומפרש איך מפיקים נוגה, לזה אמר שמחים בצאתם משום וששים בבואם משום הדבקות, ואם תאמר אם כן תנועה ההפכיות למה כיון שחשקם רק להדבק למה בורחים, לזה אמר עושים באימה, ומזה נצמח תנועה ההפכיות, נ"ל והבן. ואחר הקדמה זו נשוב אל הענין שלפנינו, דהנה על אומרו אל מול פני המנורה, פירש רש"י (ד"ה אל) אל מול נר האמצעי וכו'. וקרוב לשמוע פירוש המזרחי דפני המנורה, היינו נר האמצעי שהיה בגופה של מנורה, ומול פני המנורה היינו כותל המערבי שהוא מול נר האמצעי, וצוה שיהיו כל הז' נרות פונים נגד כותל המערבי, ובזה יתכן מה דאמר שבה הנרות, והבן. אך יש ליתן טעם לזה למה צוה ית' כך. וגם ליישב מה שקדקו רז"ל דאמר בהעלותך, ולמה לא אמר בהדלקתך (עיין רש"י [ד"ה בהעלתך]). וגם לפרש אמרם ז"ל (שבת כ"ב ע"ב) זו עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. על כן נ"ל שמה שצוה ה' שיהיו הז' נרות פונים למערב, הוא לרמז שכל שבעה כוכבי לכת כל סיבובן והילוכן ותנועות מתנגדות שיש להם, הכל על ידי שהם כוספין אל הרוח אשר ה' שמה זו מערב וכמ"ש למעלה, וכמו שמרמז לז' כוכבי לכת שפונים למערב שהשכינה שם, למען הדבקם בחי העולמים. ככה נמי מרמז ההיפך, כמו שבז' כוכבי לכת כל הארתם על ידי שהשכינה במערב, הכי נמי השכינה שורה בישראל בפרט בהיכל וקדשי קדשים דהוא במערב. וזה אמרם במסכת שבת עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, והבן. גם יתכן לומר על פי מ"ש באור החיים (ריש פרשה זו) כי היה בכל יום ממש התחדשות המנורה. הוי נמי הרמז כי מחדש בכל יום מעשה בראשית כאמור (תהלים קלו ז) לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו. והיינו חסד שריית שכינתו, דאלולי כן נכבו המאורות, וכמו שכתב היערות דבש שם בפטירת יאשיהו (על הפסוק בא השמש בצהרים), והרמז להיפך כמו שבהם מחדש בכל יום, הכי נמי כל איש הישראלי נעשה בריה חדשה בכל יום, וצריך להוציא עצמו ממשכא דחיויא כמ"ש בספר תניא, והבן. וזה שאמרו (ב"ב כ"ה ע"ב) הרוצה שיחכים ידרים, וסימנך מנורה בדרום, ר"ל יפנה אל המנורה דהיא מורה על סיבוב השבעה כוכבי לכת על ידי דחילו ורחימו מרוח אשר ה' שמה, והן יראת ה' היא חכמה (איוב כח כח), והבן. אם כן מזה עצמו ילמוד אהרן לעשות בדחילו ורחימו, ואז פרחת לעילא, ולכך אמר בהעלותך, והבן.
קדושת לוי
או יבואר, וספרתם לכם, והוא קרוב לאופן הנ"ל, כי הנה בפסח נתגלה אלוהותו על ידי ניסים ונפלאות ושראוי לעבדו. אמנם השם יתברך רוצה הגם שהוא מעורר אותנו מלמעלה לעבדו שנהיה אנחנו חפיצים להתעוררות הזה. וזה סוד הספירה שבשבוע הראשון אנחנו חפיצים באהבתו, ובשבוע השניה אנחנו חפצים ביראתו, ובשבוע השלישית אנחנו חפצים שיתפאר בנו כאב המתפאר בבנו, ובשבוע הרביעית והחמישית שנאמין באמונת הבורא ברוך הוא, ובשבוע השישית שנהיה אנחנו דבוקים ומקושרים בעבודתו, ובשבוע השביעית שאנחנו ממליכים אותו על כל העולם כולו ועלינו. לכן אחר שאלו המדות נמשכים מהבורא ברוך הוא באלו ימי הספירה יש לאדם בימי הספירה להתבודד ולעבוד את ה' אלהינו כיון שבאלו הימים נמשכים אלו המדות הישרים לעמו בית ישראל, ובפרט בעת הספירה יש לאדם לשמוח ולדבק את עצמו באלו המדות ישרים, כין שאדם חפץ שמידות ישרים ימשוך בו אהבה ויראת הבורא ימשוך בו כמאמר חכמינו ז"ל (מכות י:) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. והנה בפסח היה התגלות והתעוררת של מדות ישרים והשכליות מהבורא ברוך הוא, ובספירה הוא התעוררת שלנו שאנחנו חפיצים בזה התעוררת העליון מה שנתגלה בפסח ממילא ניתוסף מלמעלה יותר הארה והזדככות בזה החפץ והרצון שאנחנו חפיצים. לכן יש לספור ספירת העומר באהבה וביראה וכן בימי הספירה להיות מוכנים ורוצים בזה השפע. וזהו וספרתם לכם, לכם דייקא, כלומר הפעולה שאתם מעוררים עצמיכם לאלו המדות בספירה זהו בכם, כי בפסח היה התעוררת העליון ובספירה אנחנו רוצים לזה התעוררת וזהו לכם. ונמשך לנו מלמעלה בימי הספירה מה שנמשך בפסח ביותר הזדככות וביותר הארה:
אגרא דכלה
בשלום (בראשית טו טו) תנוח נפשך. דעל הגוף לא שייך לומר "בשלום, רק הנפש תנוח בשלום, וזה שאומרים למת לך בשלום כדאמרינן בגמרא (ברכות ס"ד ע"א), והמ"י: