ישמח משה
ועל פי האמור י"ל סברא, דלפעמים צדיק שאינו גמור מועיל יותר להכריע לדורו מצדיק גמור, דצדיק שאינו גמור נכנס בגדר הספק להמשקל מצטרף, מה שאין כן צדיק גמור, והבן. וכן י"ל גם כן ברשע גמור, והוא ממש על דרך סברת הרשב"א הנ"ל. ועל פי זה י"ל הא דאיתא (פרק ג' דתענית דף כ"א ע"ב) דבשבבותיה דרב לא הווית דברתי, סבר משום זכותיה דרב הוא, איתחזי בחלמא רב נפישא זכותא וכו', אלא משום האי גברא וכו', עיין שם ובמהרש"א שמקשה מה בכך דנפיש זכותיה, כל שכן דראוי להגן דיש בכלל מאתים מנה. ולפי מ"ש אתי שפיר, וגם יתיישב הסתירה היש בה עץ (בפרשת שלח (במדבר יג כ) ועיין רש"י שם [ד"ה היש]), דמשמע דצדיק מגין, ולא אוכל להמלט ההרה (בפרשת וירא (בראשית יט יט) עיין ברש"י [ד"ה פן]). וכן מה לי ולך דאליהו (מלכים א י״ז:י״ח עיין רש"י ה' [ד"ה להזכיר]), והבן. ויתבאר היטב הלשון מה לי ולך, ר"ל מה הוא הדבר המשותף בינינו כי באת אלי להגן, כי אין שותפות בינינו כי אני החייב ואתה הזכאי הגמור, אם כן הוא רק להזכיר עוני, והבן. ועל פי זה יתבאר גם כן המאמר (שבת נ"ה.) הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים, דהא שני תווין היה מרשים, ולמה, הלא באחד סגי, אלא ודאי דהיה בינונים דנידונין בדין הקל, ולא למיתה ולא להעדר הם נתונים, ועל ג' החלוקות מקשה מה נשתנו, או דצדיקים יגונו, או דרשעים יכריעו. ועל זה השיב כנ"ל, והבן. ולהבינך הענין יותר, אומר כי לפעמים הצדיק למדרגתו ראוי להתפס אף בדקדוק קל, אף דלא הוי רוב כי סביביו נשערה (תהלים נ ג, יבמות קכ"א ע"ב), ואם כן כשיצא הגזירה, גם עליו יחול נכנס במנינם, וכשנכנס להכלל אז לא הוי הדקדוק הזה דהא לאו צדיקים נינהו, וכתיב (במדבר כג כא) לא הביט און, ודרשו (במדרש רבה (במ"ר פ"כ ב') הובא ברש"י [ד"ה לא]) אינו מדקדק באוניות שלהם דהיינו ברבים, וכן דרשו (מדרש רבה בראשית פרשה פ"ב סימן ח' (ב"ר פ"ב ח')) בפסוק (ישעיה ג יג) ניצב לריב ה' ועומד לדין עמים, אם כן בפני עצמו ראוי להתפס ונכנס בתוך הכלל להמשקל, ואז יצאו כולם זכאים, והבן. אך פעולת אותן הצדיקים שאינם גמורים, הוא רק אם יכולים להכריע, אבל הצדיקים הגמורים אם רוצים לשאת עון הרבים יכולים, ובכמוהו נאמר (ישעיה נג יב) והוא חטא הרבים נשא, וגם יכולים להתפלל ולבטל הגזירה בתפילתם, מה שאין כן הצדיק שאינו גמור, דגם ההוא גברא בהאי פחדא יתיב ואין חבוש מתיר עצמו, ולכך נאמר (שם) ולפושעים יפגיע, ולכך נאמר בנח צדיק תמים (בראשית ו ט), ולכך ניצל ולא הגין על בני דורו, ולכך אמר לו יתברך למה לא התפללת (זוהר ח"א ס"א ע"ב), והבן, (ועיין לעיל ריש פרשת נח).
אגרא דכלה
הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי וכו' (בראשית יט יט). יש לדקדק התחיל בלשון נסתר ואמר מצא עבדך, כמדבר בעד אחר בדרך כבוד, ואחר כך מסיים בנוכח מדבר בעדו עשית עמד"י. ונ"ל דידוע דהראשונים לא נעלם מהם ידיעת העתים לעתים רחוקים אפילו לפחות הערך, כידוע כמה פעמים ממאמרי רז"ל (עיין ב"ר פכ"ו ה', שם ב"ר פל"ז ז'). על כן בודאי לא היה נעלם מלוט שתקוע בתוכו ניצוץ המלוכה ניצוץ דוד אדונינו ובזכותו ניצל, וידוע דדוד נקרא עבד בכל מקום כמ"ש רז"ל (ב"ר פע"ה י"ב) עבד זה דוד, כמד"א (תהלים קטז טז) אני עבדך וכו'. וז"ש הנה נא מצא עבדך, היינו דוד חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי, שבזכות זה אשר הוא עמדי שבעבורו זכיתי להצלה, נ"ל: