קדושת לוי
ונבאר עוד פירוש על מה לא נאמר באברהם אצל המלאכים ויעש להם משתה (בראשית כו, ל), כמו שנאמר גבי לוט ויעש להם משתה, וכן אצל סעודת אסתר שם כתיב (אסתר ז, ח) משתה היין. כי הכלל כשהצדיק אוכל עם הרשע על ידי זה הצדיק מעלה את הרשע וזה הוא עיקר השמחה כשהצדיק מעלה הניצוצות. והנה משתה הוא לשון שמחה. והנה בכאן שאכלו המלאכים אצל לוט שלא היה צדיק וכשאכלו המלאכים אצלו העלו המלאכים הניצוץ הקדוש שהיה בלוט כי אחר כך שאכלו הוציאו ממנו נשמת משיח שבא מרות ונמצא היה שם עליות נצוצות וזה הוא שמחה ולכן כתיב בו משתה, לשון שמחה. וכן על ידי המשתה שעשתה אסתר בא ישועה לישראל לכך גם כן כתיב בו משתה אבל מה שאכלו המלאכים אצל אברהם לא היה מזה עליות הנצוצות כי אברהם אבינו לא היה צריך לעליות המלאכים לכך לא כתיב שם משתה לשון שמחה:
ישמח משה
ונראה שזה היה הטעם של מהרי"ט שנדחק לומר שגם זרע אברהם נקראו, רק שהיה הודעה בעתידות, אבל אין זה מספיק כמ"ש. והנה לדעת ר' יהודאי גאון דמומר אינו זוקק ליבום דלא נקרא אח, ועיין בהגהות מרדכי פרק החולץ בשם רבינו שמשון, דכל היכא דכתיב אחוה, אין מומר בכלל. ואם כן לפי זה י"ל דגם בן לא יקרא, והלא מבואר בקדושין פרק קמא דף י"ח ע"א והביאו המהרי"ט שם בתשובה, דעשו ישראל מומר היה. ולכאורה יש מכאן ראיה לסתור לדעת רבינו שמשון, דהא כתיב הלא אח עשו ליעקב. אך י"ל דהוא כמו שם מושאל ובדרך העברה ולא בדרך האמת. ואפשר שמזה הטעם דרשו רז"ל (ב"ר ע"ה ז') באנו אל אחיך (בראשית לב ז), שאתה אומר אחיך אבל הוא מתנהג עמך כעשו ודו"ק. אבל הפשוט שדרשו כן מחמת יתורא, אך קשה דהא שם בקדושין מבואר דהוא יורש את אביו, אם כן מבואר דנקרא בן, ולמא לא יקרא אח. ועוד דמהא גופא שכתב שם בהגהות מרדכי דלענין גיטין וקדושין הוי כישראל, משום דלא כתיב אחוה, אם כן מוכח דנקרא בן, דאם לא כן לא הוי בן ישראל ודו"ק. ויש לדחות. ומיהו לא מצינו דמי שיש לו בן מומר, שאשתו זקוקה ליבום, וכבר הכיתי על קדקד ראיה זו של רבינו שמשון בתשובה. ומיהו כיון דמבואר בקדושין דהוי ישראל מומר, אם כן מוכרח דאף אם לא נקרא זרע אברהם רק בן יצחק, מכל מקום ישראל הוי כמו אביו, ואם כן לפי זה נכרתו הבנים לגמרי. וזה נראה לי לטעם אמת דירשו ישראל לעתיד קני וקניזי וקדמוני, לפי שגם לוט נתגייר אצל אברהם, והמופת המצות שאפה (בראשית יט ג), ובניו עמון ומואב נשאו נשים נכריות, וכתיב (דברים ב ט) כי לבני לוט נתתי ירושה, ואין אלו בניו, ואם כן ישראל הם היורשים. דהא מבואר ברש"י פרשת לך על הפסוק (בראשית יג ז) והכנעני והפריזי (ד"ה ויהי), דהיו אומרים כיון דאין לאברהם זרע אם כן לוט יורשו, ואם כן עתה נהפוך הוא וכן בעשו, ודו"ק. אך דלעת עתה שיש קבול שכר לעשו, אם כן מה דטבי ליה וניחא ליה עבדי ליה, דאם לא כן לא הוי שכר. וכן בלוט שמבואר ברש"י פרשת (דברים) [וירא] (בראשית יט כט ד"ה ויזכר) שניתן לו בשכר שהלך עם אברהם למצרים, ולא גילה ששרה אשתו היא של אברהם. וקדמוני היינו הר שעיר, וקני וקניזי היינו עמון ומואב, כמו שמבואר בירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) הובא שם במהרי"ט. ונראה שזה כונת התורה שנזכר בה ירושת בני לוט ובני עשו, דבשלמא בישראל נזכר שלא יאמרו לסטים אתם (ב"ר א' ב'), אבל בעשו וישמעאל יאמרו, ולפי מ"ש אתי שפיר ודו"ק. והנה אף שנאמר כי ביצחק, אינו ניכר איזו מקצת יצחק, אמנם בט"ז יו"ד סימן קי"ז (סק"א) גבי דברים טמאים דכתיב לכם (ויקרא יא יא), וכתיב יהיו (ויקרא יא יב), וכיון שלא נתפרש איזו להיתר ואיזו לאיסור, הרי הדבר מסור לחכמים, עיין שם. ואם כן הכי נמי שלא נתפרש, הבין יצחק שהדר מסור לו, וכן היה באמת. ועכשיו יובן הסמיכות, כיון שראה יצחק שעשו נשא נשים נכריות ולא גיירן, חישב שאם אבחר ליעקב להיות זרע אברהם, אם כן נשאר עשו על כל פנים וזרעו אחריו בזרע יצחק, כי אז אין לו דין ישראל ובאומות הלך אחר הזכר (יבמות ע"ח ע"ב). מה שאין כן אם אבחרנו לזרע אברהם, ואם כן אין לו הברכה והארץ דהוא ירושה מאברהם, אם כן תיקונו זהו קלקולו, וזרעו נכרתים דאינם נקראים בניו, ויעקב יורשו הן להברכה והן להארץ. ורבקה חשבה שאף שהוא רק בן יצחק, מכל מקום הוא בכלל ישראל ויכרת זרעו, ולמה לו הברכה שיהיה הוא הצינור להגיע ליעקב הברכה, ויהיה יעקב נבדל מזרע אברהם ולא יהיה לאברהם זרע כלל ודו"ק, וחבל על זכות הגדול של אב הזקן הזה. ועוד חשבה שמכל מקום יותן לו בהכרח שכר כיבוד במאי דניחא ליה. והנה יצחק לשיטתו, ולכך צעק ואמר מה עשה יעקב, הלא על כל פנים גם ברוך יהיה בדרך טפל לדעתו, והבין שדעת יעקב לא כן הוא, רק שאף מזרעו יכרת כאמור, ואם כן לפי זה אין זרעו של עשו בכלל אחיו ובני אמו שאמר לו וישתחו לך וגו'. והנה הדבר ברפיון אצלו, ואמר לו הנה משמני וגו' באופן שאת אחיך תעבוד, ושמא יאמר עשו לא מדובשך ולא מעוקצך מוטב שאשאר על דעת יעקב, לכן אמר והיה כאשר תריד ותאמר אי אפשי כנ"ל, דהיינו שתבחר שלא להחשב כלל אף בכלל זרעו של יצחק כדעת יעקב, אז ופרקת עולו כי אין אתה מבני אביו, וגם הברכה לא יתקיים ותהיה כשאר הגוים. ועל פי זה יובן דברי מלאכי ודברי עובדיה ודו"ק. ועל פי זה יש לפרש בפרשת וישב (בראשית לז יד) וישלחהו מעמק חברון, ופירש רש"י (ד"ה מעמק) מאותה עצה העמוקה וכו'. ויש להבין מה הוא העצה בזה, ומה היא העמוקה, ועיין בכלי יקר שם. והנ"ל כי נ"ל עוד טעם על שנגזר עינוי ועבדות, כדי לדחות את עשו וישמעאל מירושת הארץ שיאמרו איני יורש ואיני פורע, כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית לו ו) וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (ד"ה ולא), וק"ל. והוא דבר שלא ניתן לגלות כי יהיה סילוק הבחירה, ולכך נקרא עצה עמוקה, ודו"ק. ונ"ל עוד יותר עמוק, כי עשו מומר לתאבון היה כמו שמשמע בפרשת תולדות (בראשית כז ה) לצוד ציד להביא, ואם כן מאי אכפת ליה שתטבול האשה מקודם לשם גירות, רק עשה זה שלא יהיה נקראים בניו על שמו ולא יחול עליהם השטר חוב, ואם כן ממילא דאין להם חלק בארץ מירושת אברהם, לכך וילך אל ארץ באשר ימצא, וזה היה רצון הקב"ה שידחה עשו מירושת הארץ, ואי אפשר לגלות כנ"ל והוא עצה עמוקה באמת. והיינו ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט וגו', ר"ל שהר עשו יהיה שייך לישראל בתורת ירושה כיון שכבר נפסק השכר, והנה זה אם לא נטמאו הם, וזה צריך עדות, כמו שנאמר (במדבר כו ה) החנוכי הפלאי, שהוסיף להם ה"א בראש ויו"ד בסוף (פסיקתא דר"כ פי"א ו'), והיינו שבטי יה עדות לישראל וגו', כי שמה ישבו כסאות למשפט האמור במקום אחר, דהיינו על דבר הר עשו, ולכך נצרך זה העדות ודו"ק.
אגרא דכלה
ומצות על מרורים וכו' (שמות יב ח). נמסר תרין. דין ואידך ומצות אפה להם ויאכלו (בראשית יט ג). להורות כמו כאן מיירי בפסח, כן שם היה המעשה בפסח. וז"ש (הגדה של פסח) זועמו סדומים ולוהטו באש בפסח, חולץ לוט מהם ומצות אפה בקץ פסח: