אגרא דכלה
הנה עם יצא ממצרים וכו' כסה את עין כו' והוא יושב וכו', (במדבר כב ו) ועתה לכה וגומר כל הפסוק. מה שיש לדקדק במקראי קודש הללו, דהנה ודאי דבריהם היו בדקדוק רב וקליפות גדולות היו, כאשר התורה מתפארת בזה איך הש"י הציל את עמו ישראל, והנביא (מיכה ו ה) קא מצווח עמי זכר נא וכו', והוא דיש לדקדק. א', הנה ע"ם וכו', ולא פירש מי הם. ב', יצא וכו', וכי מעצמו יצא, הלא שמעו עמים ירגון (שמות טו יד). ג', ממצרים, ולא אמר מארץ מצרים כמו בכל מקום. ד', הנה כסה את עין וכו', מהו הנרצה בזה. ה', והוא ישב ממל"י, למה לא אמר נגדי. ו', ועת"ה לשלול הקודם והמאוחר למה. ז', ארה לי, למה לא אמר בפירוש קלל. ח', ל"י, תיבת ל"י לא יצדק. ט', את העם הזה, את"ו הוה ליה למימר דעליו קאי. יו"ד, כי את אשר תברך כו', למה לו להזכיר הברכה, הלא לא חפץ בברכה ותרחק ממנו ויאהב קללה ותבואהו. ועוד שאר דקדוקים אשר יתבארו אי"ה מתוך דברינו. אך הוא לפי מ"ש דהנה כל דבר השלוחים היה לקטרג ולהרע, והש"י סיבב שדברו בלשון דמשתמע לתרי אפי, והיה במאמר שלוחי השכינה כל הדברים הללו ממש הכל לטובה ולהצלחת ישראל, והוא אמרו הנה ע"ם יצא ממצרים, (עם סתם וגם יצא ממצרים כאשר דקדקנו, והוא כמו שאמרו רז"ל (פסיקתא דר"כ פי"א ו')) שהיו האומות אומרים מה אלו מתייחסים אחר אבותיהם, אם המצריים בגופם שלטו בנשותיהם לא כל שכן, עד שהש"י העיד עליהם. וזה גם כן מאמרם הנה ע"ם סתם בלי שם יצא ממצרים, (ר"ל יצאו ונתיילדו מהמצריים שהם שלטו בנשותיהם), הנה כסה את עין הארץ, (ר"ל עם היות שאינם מיוחסים להתייחס אחר אבותיהם, עם כל זה הנה כסה את עין הארץ, עי"ן הוא גוון שהוא הצורה, וצורת כל חומר הוא הניצוץ הק' אשר בתוכו, ור"ל הנה הוא מכסה את צורת כל חומר שלוקח ובורר פנימיות הצורה מכל ארציות, והבן ועוד ית'), והוא ישב ממלי (וכעת יושב וממתין לנגדי ליקח ממנו גם כן הצורה הפנימיות, וזה שלא אמר כנגדי, רק ממל"י שהוא מלשון היה אתה לעם מו"ל האלקים (שמות יח יט), שהכוונה ליקח מהש"י שפע וליתן להם, והבן. וגם כן יש לפרש והו"א על השכינה כביכול, יושב ומתעכב בכאן ממל"י, ליקח ממני הניצוצין וליתן להם). וירצה עוד על פי מה שהתחילו לומר שבאמת הם יצאו ונתיילדו ממצרים, סיימו הנה כסה את עין הארץ, ר"ל שהם מכסים את גוון הארץ שיצאו ממנה, דהיינו שאינם מתייחסים אחר המצריים רק אחר אבותיהם, הגם שהוא דבר ידוע שהמצריים שלטו בהם, ואמרו והוא ישב ממל"י, על פי מה שאמרו רז"ל (נזיר כ"ג ע"ב) להיות בצעירה קראה שם בנה בצניעות ב"ן עמ"י (בראשית יט לח), על כן נצטוו ישראל אל תצורם ואל תתגר בם כלל (דברים ב יט), אבל הבכירה שקראה שלא בצניעות מוא"ב (בראשית יט לז), על כן הותר להם לשלול שלל ולבוז בז מהם. וז"ש הנה הם כיסו פסוליהם הגם שהוא דבר ידוע, והוא יושב ומתעכב אצלי לשללני ממל"י, בסבת המלה והדבור שלי על שנקראתי מוא"ב, וזה דבר ידוע שגם הם יצאו ממצרים), ועת"ה (ר"ל כעת דייקא שהזמן גרמא לי לפי שעשינו הגדר החזק לבל יוכלו לנגוע בקצה הקדושה, וגם ועת"ה שנודע עדיין פסולם לכל, מה שאין כן אחר כך הדין הוא (קידושין ע"א ע"א) משפחה שנטמעה נטמעה, ושפיר יתייחסו אחר כך לקדושה כשיושכח פסולם. ואל תתמה על זה מה לו לדת ודין תורתינו הק', כי כל קליפה יודעת מאד שכל הנהגת העולם מתנהגת אחר דרכי התורה, והבן). לכה נא (מוכרח אתה ללכת לכאן, ולא סגי לקללם במקומך, כי אינך יודע שמם כי אין להם יחוס אבותיהם, רק מוכרח אתה לראותם ולומר בקללה את העם הזה כאשר נבאר), אר"ה (הגם שארה הוא לשון קללה כפשוטו שצוה לו לקללם, עם כל זה הנה לא אמר קלל, רק אמר לשון אר"ה דלישתמע גם כן לשון ליקו"ט, מלשון אור"ה בתאנים (שביעית פ"א מ"ב), ור"ל שעל ידי שתקללם לא יהיה להם כח כל כך, ותלק"ט ל"י (דייקא הניצוצין השייכים) את העם הזה (ניצוצי הקדושה כמבואר, והעם הזה דייקא עם בלי שם), כי עצום הוא ממני (רואה אני באיצטגנינות שלי כי כל גבורתו ותעצומו הוא ממני, מניצוצי מלכותי התקועים בי), אולי אוכל נכה בו (להיות כעת הניצוצין הם אצלי, אפשר אוכל אדרבא על ידי זה הכח להכות בו, ורצ"ל עם כח של ניצוצי הקדושה. ובזה יצדק שלא אמר אותו רק ב"ו), ואגרשנו מן הארץ, (כי מלכות בית דוד וירושת הארץ זה תלוי בזה כנודע, וכיון שאעשה אדרבא שניצוצי המלוכה יהיו בעזרי, בודאי אגרשנו מן הארץ הקדושה, דכיון שנתבטל מהם ניצוצי המלוכה מלך מושל בארץ, גם הארץ אין להם, והבן כי כן אנו סומכין בברכת שמונה עשרה (תפלת י"ח) ברכת ירושלים עם ברכת את צמח דוד וכו'), כי ידעתי את אשר תברך מבורך, (הגם שלא חפץ בברכה, אך לפי מ"ש יצדק שרצה שיפעול לו הברכות ניצוצין שיבריכם אליו, מלשון המבריך את האילן (כלאים פ"ז מ"א) שיתאחזו בו ויהיו לבשר אחד), ואשר תאר וכו', יובן מאליו. הנה כל זה מאמר שלוחי בלק, ומאת הש"י היתה נסבה שאמרו לשון דמשתמע לתרי אפי, שיסבול הלשון גם כן מאמר שלוחי השכינה שיהיה מובן הענין להצלחת ישראל. ועתה נתחיל לפרש על דרך זה מאמר שלוחי השכינה, שהיא ממלצת טוב בעד בניה ואומרת להש"י חזי במאי ברא אתינא לקמך (זוהר ח"ג י"ג ע"א), ודברו השלוחים מליצות בעד השכינה להשם הנכבד ב"ה עבור ישראל, לבל יהיה מקום לכוחות הדין לשלוט בהם, והוא הנה עם יצא ממצרים (הנה יצאו ממצרים עצמם, דהיינו שהיו נתונים בהם ומשוקעים בטומאת מצרים כעובר הנתון ברחם אמו, כמ"ש (דברים ד לד) גוי מקר"ב גוי, והנה היו שקועים גם כן בטומאת מצרים, שהם כלל כל התאוות הארציות שבעולם, על כן נקרא ערות הארץ כנודע, ואף על פי כן) הנה כסה את עין הארץ, (כמו שצוה אחד מן החסידים לבנו כמבואר בחובת הלבבות שביאר לו סימני אוהבי השם, ואמר לו שאותן השלימים שחק עליהם העולם ויגערו בו, לבש להם בגדי חמודותיו ויחשבוהו שולל, שהכוונה שהעולם מראה להם עינים וגוונים להתיפות לפניהם, כדי שייטבו תענוגיו בעיניהם, והם גוערים בו ומכסים את הגוונים הללו. וז"ש הנה יצא ממצרים מקום כלל כל התאוות שבעולם, ואף על פי כן הנה כסה את עין הארץ, הגוונים היפים שבארציות ואינו פונה להם), והוא ישב ממלי (כל ישיבותיו הוא רק למולי, לעשות לי קשוטין ולעשות היחוד העליון פנים בפנים זה מול זה), ועת"ה (שהם בתכלית וכשרות כל כך) לכה נא (אדון הכל, לך ראוי והגון לעשות בזאת) ארה לי (לקוט לי לצרכי) את העם הזה, (את ניצוצי המלוכה אשר הם שקועים בתוך העם הזה, היינו קליפת מואב) כי עצום הוא ממנו, (היא כעת עצום ותקיף במלכות דס"א, והכל ממני שיש בו ניצוצי קדושה וזה חיותו), אולי אוכל נכה בו (באפשר יבוא בקרב הזמן להכות את מואב, שהוא מן הקני וקנזי וקדמוני שלא יגיע קצם עד לעתיד), ואגרשנו מן הארץ (לגמרי שיתבטל כולו לעת קץ), כי ידעתי את אשר תברך מבורך, (יודע אני שאתה תברך ותרכיב את כל הניצוצין למדת א"ת מלכות שמים), ואשר תאר יואר (ואשר תלקט ממנו הניצוצין, ישאר מבלי חיות, והבן):
ישמח משה
ותבא הבכירה ותשכב את אביה וגו' (בראשית יט לג), ובצעירה כתיב (בראשית יט לה) עמו, לפי שלא פתחה בזנות חוסך עליה הכתוב ולא פירש גנותה, עד כאן דברי רש"י (ד"ה ותשכב), וכן הוא במדרש (במ"ר פ"כ כ"ג). והנה זקני מהרש"א ז"ל שדא ביה נרגא בפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק דף ל"ח ע"ב) דבסוגיא שם מבואר דאדרבה הבכירה נטלה שכר גדול על זה שהקדימה שכיבתה, שקדמה ארבע דורות לישראל, עיין שם שהניח בקושיא. ובאמת ראשי היחוס דוד ושלמה שכל המלכות נקרא מלכות בית דוד, היה רק ממואב, רק רחבעם נפיק גם מעמון (מלכים א' יד כא), ואין זה דבר קטן. ועוד קשה על דברי רש"י דאיך נימא דהבכירה שפתחה בזנות וכו', הא לאו לזנות יחשב, דהלא אמרינן עלייהו (במסכת נזיר דף כ"ג.) צדיקים ילכו בם (הושע יד י), וכן הוא דעת רבי חייא בר אבא שם דלאו לזנות מחשב, וכן הוא דעת רש"י שם (ד"ה) כמ"ש בספר מקום שמואל שם בנזיר, עיין שם. (ב), יש לדקדק במאמר הבכירה הן וגומר (בראשית יט לד), דמסיימת ונחיה מאבינו זרע, דהוא שפת יתר דכבר אמרה כן במאמר הראשון. (ג), מה דקאמרה ונחיה מאבינו זרע, היה לה לומר ותחיה, ולמה כללה עצמה הלא כבר עשתה את שלה, והוא דקדוק עצום לענ"ד. (ד), ותהרן שתי בנות לוט מאביהן (בראשית יט לו), האי מאביהן הוא שפת יתר. (ה), למה הבכירה קראה מואב והצעירה בן עמי, ואף שאמרו רז"ל (תנחומא בלק סי' י"ז) זו צנועה היתה וזו לא צנועה, מכל מקום דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע. ולענ"ד נראה ללמד זכות עליה דלא היה בזה שום נפתל ועיקש רק הכל לשם שמים, כמ"ש רז"ל וכמפורש בפסוק (בראשית יט לא) במאמרם ואיש אין בארץ וגו', ועל כן נשתל מהם מלכות בית דוד, והוא דכונתן היה רק לקיים זרע ולא רצו לשמש עם אביהן באיסור, רק מה שהוא הכרח לקיים מין האדם, ועל כן שלטו בעצמן שיתעברו תיכף מביאה ראשונה ולא יצטרכו לשמש יותר, והא דלא הסתפקו בשימוש חדא מנייהו, היינו משום דאף אם תלד הן זכר או נקבה, לא יהיה לו בן זוג לולד אשר יולד ואיך יבנה העולם, לכך צריכין לשמש שניהם ואם תלד זו זכר וזו נקבה, יזדווגו ויבנה העולם, וזה ברור. והנה כדי שיהיה כן ולא יולידו שתיהן זכרים או שתיהן נקבות ולא יועילו כלום, בקשו תחבולות על פי שאמרו רז"ל (ברכות ס' ע"א) האשה מזרעה תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה, ודרשו כן מפסוק (ויקרא יב ב) אשה כי תזריע וגו', והטעם כתבו דאחרון גובר. והנה ודאי כל אשה רצונה יותר בבן מבבת, על כן הבכירה דהיא הראשונה, לקחה לעצמה חלק הזכר, ועוררה תאותה להוציא תיכף קודם אביה, וחשבה שהיא תלד בן. אחר כך חשבה שאם גם אחותה תעשה כן, לא יועילו כלום כי יהיו שני זכרים, על כן אמרה לאחותה שהיא כבר עשתה כן, על כן תעשה היא ההיפך שתראה לאמץ את עצמה שיזריע אביה תחלה ותלד נקבה, ויהיה זכר ונקבה ויבנה העולם. ונקדים דעם משמש תמיד על השני הנפעל אל הראשון, ועל כן דרשו (בב"מ דף ס"ב.) וחי אחיך עמך (ויקרא כה לז), חייך קודמין לחיי חבירך, וכמו שמפרשין בפסוק (בראשית ל ח) נפתולי אלקים נפתלתי וגו'. אבל את יתפרש גם בענין אחר, כמו ויזכור אלקים את אברהם (בראשית יט כט), שאינו לשון עם. והנה אף אם הטבע כך היא שהאיש מזריע תחלה יולדת נקבה כמו שאמרו רז"ל, מכל מקום לפעמים מחייב חכמתו ית"ש לשנות הטבע, הכי נמי כאן דהשי"ת ידע האמת שלא נחרב העולם, וגם רצה להוציא מכאן שני ראשי האומות כמו שפירש רש"י (ד"ה ותשקין) שנעשה נס שנזדמן יין במערה, על כן שינה הטבע בהשניה שיצא ממנה אומה שלימה וילדה גם כן בן, אבל הראשונה ילדה בטבע בן, כי זרעו של אב גבר שבא באחרונה. ועל פי זה יתפרש על נכון, אמר בבכירה ותשכב את אביה, דהיינו שכיבתה שכבת זרעה קדמה, ואחר כך אמרה להצעירה להזהירה שתעשה ההיפך ואמרה הן שכבתי אמש את אבי דייקא כנ"ל, אם כן בואי שכבי עמו, עמו דייקא שיהיה שכבת זרעו קודם, ועל ידי כן ונחיה שנינו מאבינו זרע, כי אני אלד זכר ואת נקבה, אבל זולת זה שנינו לא נועיל לחיות זרע על פני הארץ כי יהיו שני זכרים. ועל זה אמר הפסוק כי לא כן היה, רק ותהרן שתי בנות לוט מאביהן דייקא (בראשית יט לז), ובשניהם גבר כח האב ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב, כי הוא בטבע זכר שגבר כח האב, והצעירה גם היא ילדה (בראשית יט לח), שהשי"ת שינה הטבע כדי שיצא ממנה אומה שלימה, והיא הבינה זאת לכך קראתו בן עמי, ר"ל שהוא בן משום עמי, ר"ל אומתי דהיינו האומה שיצא ממני, ואמר הכתוב דכן הוא, הוא אבי בני עמון עד היום כנ"ל, והוא פירוש נפלא ואמת בס"ד.