אגרא דכלה
ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה וכו' (בראשית כב ז). הנה כל הענין מיותר, לא היה לו לומר רק ויאמר יצחק אל אברהם הנה וכו'. וביותר ויאמר ויאמר, כפל ללא צורך. והנראה דהנה אמרו רז"ל (ב"ר פנ"ו ד') שהשטן הכניס מורך בלב יצחק, ואמר אליו הנה בשומעך לאביך, הא ישמעאל שנאה דביתא יורש כל עמל אמך. והנה זה תגדל ביותר עגמת נפש אמו, שהשונא שהיא גרשה אותו יבא ויירש, כי אין יורש אחר זולת יצחק, ובא יצחק לקיים כיבוד אם ולתקן כל זה בטענה מופלגת, דהנה אברהם ראה באיצטגנינות שאינו מוליד, ואמר לו הש"י צא מאיצטגנינות שלך אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד (שבת קנ"ו ע"א). והנה הקושיא מפורסמת הרי הוליד את ישמעאל בהיות שמו אברם, אלא על כרחך שראה באיצטגנינות אברם אינו מוליד בן מיוחס אחריו, כי בן הנולד משפחה יתייחס אחריה בן הגר המצרית, ואין לו ייחוס על אברהם, מה שאין כן בקראו שמו אברהם, יוליד בן מיוחס אחריו. וז"ש ויאמר יצחק אל אברה"ם אבי"ו, רצ"ל שאמר לו שנשמע מדהחליף הש"י שמו לקראתו אברהם, נשמע מזה כי רק לו לאביו יתייחס ולא לישמעאל, ואם כן אין לישמעאל שום חלק ונחלה בבית אבינו אברהם, ובזה תירץ טענת השטן. ויתכן לפי זה יותר לפרש א"ל אברה"ם, כמו על אברהם, כמו שפירש רש"י על ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא וכו' (בראשית כ ב). והאמירה היתה אל השטן, שהשיב אליו על אברהם שהוא רק אביו ובטלה טענתו, (והא דלא אמר בפירוש "על יתבאר בסמוך). ויאמ"ר אב"י, הנה גם זה מיותר וכמ"ש, ולמה קראו אבי הלא אצלו היה. ולפי הנ"ל מובן שרצה לשלול טענת השטן, והנה קראו לאברהם אבי שאתה רק אב שלי, ולא לישמעאל יתייחס אבהותך, הנה באמירה ההוא שלל טענת השטן, על כן אמר ויאמר ויאמר, שבאמירה ההוא שאמר לאביו, היה האמירה גם להשטן. וז"ש א"ל אברה"ם ולא ע"ל, כי האמירה היתה רק לאברהם ולא השיב להשטן, וקיים בעצמו מ"ש המלך החכם (משלי א י) בני אם יפתוך חטאים אל תאבה, ופירוש מהר"מ אלשיך ז"ל שלא תכנס בויכוח עמו למה אינך רוצה, רק קודם נתינת הטעם של המניעה, זאת תהיה פרי הקדמתך שאינך רוצה מבלי טעם, כי אם תכנס בויכוח פן ואולי ידחה טענתך. וז"ש ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי, רצ"ל שבזה שאמר אב"י, נמשך עוד אמירה לאחר היינו להשטן, דהיינו על אברהם שהוא רק אביו, אבל היתה האמירה רק א"ל אברהם, ולנוכח השטן לא השיב כלום, כי לא אבה בשום פנים: