Chasidut על בראשית 25:11

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. בזוה"ק (תולדות קלד.) פתח ר' חייא ואמר מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו (תהלים קו) ת"ח כד בעא קוב"ה וכו' הוה מסתכל באורייתא וברא ליה וכו'. כד בעא קוב"ה למברי אדם אמרה תורה קמיה אי ב"נ יתברי ולבתר יחטי וכו' אמאי יהון עובדי ידך למגנא וכו' אמר לה קוב"ה הא אתקינת תשובה וכו' ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא ביה בבר נש דלא הוי לקבליה בריה בעלמא וכו' ת"ח כתיב בשלמה (מלכים א ה׳:י״ב) וידבר שלשת אלפי משל ויהי שירו חמשה ואלף וכו'. ומה שלמה דאיהו בשר ודם כך הוו במלוי מלין דאורייתא דקאמר קוב"ה על אחת כמה וכמה. הענין בזה, השי"ת ברא את האדם שיעסוק בד"ת, כי ד"ת הם כוללים הכל, והאדם הוא כולל מכל הנבראים, שאין בעולם שום בריה שאין באדם אבר כנגדן, וזהו מחמת שהאדם הוא קרוב אל המאציל לכן הוא כולל כל הנבראים. ומצינו במדרש (בראשית א) ישראל עלה במחשבה כדכתיב (הושע ט׳:י׳) כענבים במדבר מצאתי ישראל. מדבר, היינו קודם בריאת עולם, שאז היה השי"ת נקרא הוא^לכמבואר לעיל פרשת בראשית אות יט ד"ה וזה.. והיינו שאז היתה הבריאה במצב עליון, שהיתה עדיין דבוקה במאצילה, ואח"כ התפשטה להיות בריה בפני עצמה, ובשבת הנבראים חוזרים להתכלל בהשי"ת ואינם יכולים להתפשט^לאעיין לעיל פרשת בראשית אות נג: וזה הוא בחינת שבת, היינו שכל העולמות נכללים בהמאציל ב"ה ומוסרים כל כחם להשי"ת. ולכן נאסר בשבת פעולות אדם, מפני שאז הוא עומד בפניו כנגד השי"ת, ואז כשעומד האדם נגד פני המלך אין שייך שום פעולה, כי אז יתבטלו כל הכוחות. ומבואר בתפארת יוסף פרשת בהעלותך ד"ה בהעלותך: ביום השבת נתבטל כל פעולות אדם, ואז מראה השי"ת איך שכל כח הפעולה הוא ג"כ מאתו ית', ומי שירצה להעמיק רואה זאת מפורש גם בעוה"ז, איך שאז נתבטל לגמרי פעולת אדם. עיין שם העניין.. וזהו מדרגת יצחק, כי אות י' מורה על המקור שעלה במחשבה ובה נכללו האבות, כי איתא בזוה"ק (בלק רד.) יו"ד יש בה תלת נקודין ראש תוך סוף ובה נכלל השם הוי"ה ב"ה, כי יו"ד במלואה יו"ד וא"ו דלי"ת ואיתא בזוה"ק (משפטים קכג:) ה"א דל"ת הות וכשנתמלא הרצון נעשה ה"א. ונקודה קדמאה של היו"ד היא מדת יצחק, שאינו חפץ להשפיע רק דבוק בהמאציל. כדכתיב (בראשית כ״ה:י״א) וישב יצחק עם באר לחי ראי. ונקודה שניה היא מדת אאע"ה היינו אשר אהיה ואיתא בזוה"ק (אחרי דף סה:) אנא זמין לאולדא, שחפץ להשפיע ולפרסם אלהותו בעולם, שימצאו בעולם עוד ברואים שיכירו כבוד שמים^לבעיין לעיל פרשה זו אות א בהערה ז שם. ועיין מי השלוח ח"א מסכת פסחים (פח.) ד"ה ואמר: אברהם קראו הר היינו שיש בליטה שנמצא בורא עולם וצריך האדם לשמוע בקולו ולעזוב כל חמדת עוה"ז בעבור עבודתו.. ומדת יצחק הוא כדאיתא (אבות פ"ד מ"כ) הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, ולא להשפיע לזולתו רק להיות דבוק בהמאציל. ויעקב אבינו הוא נקודה האחרונה. היינו מלא השפעה, כי מטתו היתה שלמה, ולכן נקרא יעקב ישמיע כל תהלתו (זוהר תולדות קלה.). וזה דאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם. היינו שרצה לפרסם אורו של השי"ת. ולחשך קרא לילה זה יצחק, שאינו רוצה לפסוק מדביקתו רגע, ולכך אינו יכול להשפיע, כי בעת ההשפעה אז הוא נפרד מהמאציל וזהו באמת מדרגה גדולה. ולזה אף שיצחק היה הנקודה הקרובה להמאציל, וכן לעתיד איתא בזוה"ק (תולדות קלו.) ובכתבי האריז"ל (פרי עץ חיים שער ראש חדש פרק ג) ובש"ס (שבת פט:) שלעתיד יהיה יצחק אבינו ראש ההנהגה, ואעפ"כ בעולם הזה אברהם הוליד את יצחק, שמדת אברהם מנהיג ליצחק ומפתה אותו להטותו לדעתו, וכדאיתא בזוה"ק (בשלח נד.) איך יהיה תחית המתים לעתיד לבא שתחפוץ הנפש לשוב אל הגוף, והשיב שהוא כל שכן מהתחלת הבריאה ע"ש. שבודאי נוח היה לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ומ"מ איתא בש"ס (ר"ה יא.) שכל הברואים לדעתן נבראו לצביונם נבראו, שהשי"ת היה מפתה להברואים עד שנתרצו להבראות^לגמבואר באריכות לקמן פרשת ויגש אות יב ד"ה ויאמר אבינו. עיין שם כל העניין.. וזהו מצד מדת אאע"ה. וכן היה הענין ביצחק אבינו שהשי"ת הטעה אותו מדעתו, ולפי דעתו היה חפץ לברך את עשו במשפט שהוא הבכור, ובירך את יעקב, ובאמת שאין השי"ת מטעה ח"ו לשום בריה, כי בודאי אף שמצד האדם נוח לו שלא נברא ולא יכנס לספיקות, אבל השי"ת יודע שיברר הכל לטובה, לכן מצדו ראוי להבראות. אבל באמת יצחק הוא הדעה הברורה מאד לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהלים כז), אבל מצד מדת יצחק אבינו יש ביטול לכל הברואים, ורק מצד אאע"ה יש הויה להברואים, כי על ידי הברואים יתפרסם כבוד שמים. ולזה לא אמרו בש"ס (עירובין יג:) טוב לו לאדם שלא נברא יותר משנברא אלא נוח לו. היינו מצד האדם הוא נוח לו שלא יחפוץ ליכנס בספיקות ובאחריות סכנה. אבל השי"ת שהוא צופה לטובה, בודאי כשברא את האדם ידע שבודאי ירויח בבריאתו ולא יפסיד ח"ו^לדנתבאר במקומות רבים בספרי רבוה"ק עיין סוד ישרים ראש השנה אות כח וז"ל: נוח לו לאדם שלא נברא משנברא וכו'. ודייק אאזמו"ר הגה"ק זצללה"ה למה לא אמרו ז"ל טוב לו לאדם וכו' אלא נח לו וכו', משמע מזה שבאמת טוב לו יותר לאדם שנברא, כי כיון שרצונו ית' שתהיה הנפש בגוף האדם בוודאי הוא טובה גדולה להנפש, כי בטח יודע השי"ת שהנפש יגמור בכי טוב את רצון המשלחה לעולם הזה. רק כל הפחד הוא מצד האדם שמתיירא מאוד לכנוס במקום ספק נח לו שלא נברא משום שהנפש היא במקום טהרה, כמאמר אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא, לכן אין ברצונה לירד לעולם הזה שהוא אילנא דספיקא שהוא מסופק במציאות השי"ת, לכן הנפש אינה בנייחא ויש לה צעקה גדולה מאוד, כי תתיירא פן תפסיד ח"ו מסיבת הספקות והסתרות. ועיין עוד בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קלו, סוד ישרים הושענא רבה אות ד ד"ה וביאור, אות ט, תפארת יוסף פורים ד"ה רבי יוחנן, חג השבועות ד"ה ואתם, פ' נצבים ד"ה אתם נצבים [ד], מס' ברכות (יא:) ד"ה מאי, ועיין הרחבת דברים לקמן פ' ויגש אות ו ד"ה וזהו, בית יעקב הכולל פ' ויגש ד"ה והנה.. ולכן כתיב אברהם הוליד את יצחק, היינו שאברהם מפייס ומבטיח לנשמתו של יצחק אבינו ע"ה לירד לעוה"ז, ולא יירא משום דבר שבודאי יגמור לטוב:

ויגש יעקב אל יצחק אביו וגו' (בראשית כז כב) עד ויברכהו (בראשית כז כג). יש להבין הא דלא מצינו מפורש בתורה הק' שאברהם בירך ליצחק כמו שבירך יצחק ליעקב. ובסוף פרשת חיי שרה (בראשית כה יא) נאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו. ופירש רש"י (ד"ה ויהי) נחמו בתנחומי אבלים. דבר אחר אף על פי שמסר הקב"ה את הברכות לאברהם, נתיירא לברך את יצחק מפני שצפה את עשו יוצא ממנו, אמר יבא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו, ובא הקב"ה וברכו, עד כאן. ובפסוק (בראשית יב ב) ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, פירש רש"י (ד"ה ויתן) שאמר לו הקב"ה לאברהם והיה ברכה (בראשית יב ב), הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה, ואברהם מסרן ליצחק, עד כאן. וכתב המזרחי דאם לא כן מה ויתן, הא כבר נתנה לו מזמן ששלח את אליעזר לחרן, שנאמר (בראשית כד לו) ויתן לו את כל אשר לו, עד כאן. והנה על דבר אחר הנ"ל שפירש רש"י, כתב המזרחי דהוא לא מפרש ויתן את כל אשר לו ליצחק, דהיינו שמסר לו הברכות, אלא לשום דרשה אחרת, דאם לא כן מאי נתיירא לברך את יצחק דקאמר, הרי כבר מסר לו מבוע הברכות לברך את מי שירצה שהיא יותר גדולה מהברכה, עכ"ל. והנה לא קשה להמזרחי רק מה שנתיירא, ולא קשה ליה למה לו לברכו שכבר עשאו מבוע של ברכות, דזה לא קשיא, דאברהם גופיה יוכיח שעשאו השי"ת מבוע של ברכות באמרו והיה ברכה, אף על פי כן ברכו גם כן, דאף שמבוע של ברכות בידו לברך למי שירצה, מכל מקום צריך ברכה לעצמו, משום הכי לא קשיא ליה רק מה נתירא, וזה פשוט. והנה לפי דבריו קשה לפירוש הדבר אחר הנ"ל, מאי ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, הא כבר נתן, ושום דרשה אחרת לא ידענא מה היא, ועל כרחך מוכרח לומר דלא כפירוש הדבר אחר רק כפירוש הראשון, אם כן הדרא קושיא לדוכתא למה לא בירך אברהם ליצחק, דאף שנתן לו מבוע הברכות, מכל מקום היה לו לברכו, ואם היה מברכו היה נתפרש בתורה כמו שנתפרש ברכת יצחק ליעקב וברכת יעקב לבניו. והנ"ל בזה, וגם יתבאר הטעם מה שיצחק רצה לברך את עשו, והטעם מה שרבקה מנעתו מזה, דהנה מבואר במסכת הוריות (דף י"א ע"ב) ובכריתות (ה' ע"ב) דמלך בן מלך אין צריך משיחה, רק שלמה נמשח מפני מחלוקת של אדוניה. ועיין בברית שלום פרשת שופטים מה שפירשו על פי זה הפסוקים (תהלים קלב יז) שם אצמיח קרן לדוד, (תהלים קלג א) והנה מה טוב ומה נעים וגו', עיין שם. ונקדים עוד דכמו שיש בעם איש פרטי שמוכתר בכתר מלכות, ככה יש בכללות העמים עם אחד שהיא גברת ממלכות, וכמו שנאמר (שמות יט ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו', וכמו שיהיה לעתיד והיו מלכים אומניך וגו' (ישעיה (מט כג) מ"ט (ל"ב) [כ"ג]), ומלוכה ניתנה לאברהם כאמרו ית' ואעשך לגוי גדול וגו' ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך (בראשית יב ג), והיינו שהם יהיו עליון על כל גויי הארץ וגברת ממלכות. והנה במשיחה נאמר (תהלים קל"ג ג') כי שם ציוה ה' את הברכה, ר"ל דמעלות המשיחה היא כי בשמן הזה שורה בו הברכה מאת ה', והנמשח בו מתברך מאת ה', ולפי זה הברכה מאת ה' היא ודאי כמו משיחה. והנה אברהם נתברך מאת ה' ראשונה בהמלוכה ואין צריך למשיחה, ובפירוש נאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ואם כן אין לו יורש אחר רק יצחק ואין צריך לברכה, וגם ישמעאל לא נחלק עליו, ומזה למדנו שעשה ישמעאל תשובה ונכנע ליצחק ועשאו גביר עליו, כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית כה ט) ויקברו אותו יצחק וישמעאל. ולדעתי זהו כונת התורה במאי דאשמועינן זה, ולא לשבח ישמעאל, דהתורה לא ניתנה רק לתועלת ישראל, דרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה, ורק כדי להודיע שנתחזקה הברכה בידו של יצחק בלי שום ערעור, ולא היה צריך לברכת אברהם. ולדעתי גם לכונה זו נאמר בתורה בבני קטורה וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי וגו' (בראשית כה ו). ונ"ל שטעם אברהם היה שלא לברך ליצחק, שהיא במקום משיחה, שברכתו היה כברכת אל עליון שמסר השי"ת הברכה בידו, היינו שלא לעבור על אמרם (שבת י' ע"ב) לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים ושלא לעורר קנאה, דהא קיים אברהם כל מילי דרבנן (יומא כ"ח ע"ב), לכך לא היה רוצה להראות השינוי בפועל, ואם היה מברך ליצחק, היה צריך לברך גם את ישמעאל, והוא לא היה רוצה לברכו, לכך עביד כל טצדקי שלא יצטרך יצחק לברכה שהיא כמו משיחה, ובזה גופא שלא ברכו ולא נתעורר מחלוקת עליו, היא גופא סיבה שאינו צריך לברכה, רק שאמר לו הברכות מסורות בידך לברך לאחרים כמו שפירש רש"י, משום דידע ברוח הקודש דיהיה על יעקב ערעור מעשו, ויצטרך לברכה שהיא במקום משיחה, כמו שהיה צריך שלמה מפני מחלוקתו של אדוניה, כי שמן המשחה לא היה להם, דהיה צריך להעשות על ידי משה דוקא, כמו שנתבאר בכריתות (ה' ע"ב) ובהוריות (י"א ע"ב) דשמן של משה לא כלתה, וממנו נמשחו בכל הדורות, והוא קיים גם לעתיד, ובבית שני שנגנז לא היה משיחה. אחר כתבי זאת ראיתי בתרגום יונתן שם בפסוק ויהי אחרי מות אברהם, וז"ל: ומן בגלל דלא הוי אברהם צבי לברכא ית ישמעאל, בגין כן לא ברך ית יצחק, דאין הוא מברך ית יצחק ולא לישמעאל, הוי נטיר ליה דבבא, עכ"ל ושמחתי. ומכל מקום בדברי התרגום יונתן לא מתיישב, דקשה וכי משום זה יפסיד יצחק הברכה. ולפי מ"ש אתי שפיר, דכיון דלא ברכו לא היה צריך לברכה, ודו"ק. והנה רצה יצחק לברך לעשו, דהיה סבור דממלא מקומו ביראה, דהרי היה מראה עצמו לצדיק לפניו בשאלות כיצד מעשרין את המלח ואת התבן (ב"ר ס"ג י'), אף דמאותן שאלות ידע שהוא בור, מכל מקום היה סבור דממלא מקומו ביראה, ולו יאתה המלוכה שהוא הבכור אף שאינו ממלא מקומו בחכמה, כמבואר בהלכות מלכים (פ"א ה"ז) דסגי בממלא מקומו ביראה, ומקורו ממסכת כתובות (דף ק"ג ע"ב) שם גמליאל בני נשיא וכו', עיין דמסיק נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה, ביראת חטא ממלא מקום אבותיו הוי, ומכל מקום צריך ברכה כי היא במקום משיחה, דהרי הברכה מאת ה' היה נמסר בידיו, משום שיעקב גדול ממנו גם בחכמה. אבל רבקה ידעה האמת דעשו הוא רשע ואינו ראוי לירש עטרת המלוכה, דכיון דאינו ממלא מקומו ביראה, כולי עלמא מודי דאינו ראוי, ומכל שכן שהוא רשע גמור, ואם כן יעקב היא היורש. ומכל מקום צריך לברכה שהיא במקום המשיחה, מפני מחלקותו של עשו שיערער עליו, כמו בשלמה שהיה ראוי על פי נתן הנביא ולא אדוניה, ואף על פי כן היה צריך למשיחה מפני המחלוקת, דלכאורה קשה למה ליה להגמרא לתרץ שנמשח שלמה מפני המחלוקת, נימא הא דנמשח שלמה, היינו משום שהיה לדוד הרבה בנים ומאן מפיס איזה מהן יירש המלוכה. אלא ודאי צריך לומר דהיה שלמה נברר על פי הנביא ולא שייך לומר מאן מפיס, ואף על פי כן היה צריך להמשח מפני המחלוקת, הכי נמי גם כאן היה צריך יעקב לברכה במקום משיחה מפני ערעורו של עשו, ונתברך באמת ולא בטעות, כי הטעות היה בטעות כמבואר בדברינו למעלה, עיין שם. ועל פי זה יתבאר המדרש רבה (ב"ר ס"ג י"ט) (הובא למעלה) ולפי שהיה כמשחקים, הסכים הקב"ה ואמר קומו שרים משחו מגן, שרים אלו מיכאל וגבריאל, משחו מגן וכתבו שהבכורה ליעקב, עד כאן. והוא תמוה. ועל פי מ"ש אתי שפיר, דמאחר שקנה הבכורה, הרי לו ראויה עטרת המלוכה שהיא במקום המשיחה, על כן צוה למלאכיו שיסבבו שיברך יצחק ליעקב וישמרהו שלא יקללו, והיינו משחו מגן. וכן היה על ידי מלאכים, כמבואר בתרגום יונתן בפסוק (בראשית כז כה) ויבא לו יין וישת, עיין שם. וכן מבואר במדרש רבה פרשה ס"ה (ב"ר ס"ה י"ט) בשעה שאמר יצחק ליעקב גשה נא ואמושך (בראשית כז כא), נשפכו מים על שוקיו והיה לבו רפה כשעוה, וזימן לו הקב"ה שני מלאכים אחד בימינו, עיין שם. ובודאי דהיו מיכאל וגבריאל אוהבי ישראל, והיינו משחו מגן, דבמה שתגינו עליו יהיה המשיחה וכתבו הבכורה ליעקב, דזה יהיה גמר הקנין של הבכורה שיחול עליו עטרת המלוכה, כי הברכה ההיא היה ממש משיחה, כי היה מסור בידו מאברהם הברכה של הקב"ה עצמו, והבן.

ויהי אחרי וכו' ויברך אלקים וכו' וישב יצחק עם באר לחי רואי (בראשית כה יא). כבר שמענו אשר שם ישב. וגם צריך לדעת עם באר וכו' לא יצדק, היה לו לומר אצל באר. אך נ"ל דאשמועינן דהנה אחרי פטירת אברהם לא היה נחמה ליצחק, ולא היה לו ישיבה של שלוה, רק התנחם בזה בעוסקו ביחוד אלקי עולם שעם הבאר היה בסמוך חי' ראי כנ"ל, וזאת היתה לו ישיבה של שלוה וזה היא עיקר מגמת הצדיקים כל ימיהם. והבן: