ישמח משה
ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב (בראשית כד נ). במדרש (ב"ר ס' י') מהיכן יצא, מהר המוריה. ורבנן אמרי מהכא ותהי אשה לבן אדונך (בראשית כד נא), עיין בעטרת שלמה שפירש המדרש והפסוק לא נוכל דבר אליך רע על עיקר הנשואין, וטוב שיבא יצחק לכאן שזהו טוב בעיניהם. ועל זה אמר המדרש מהיכן יצא זה, בשלמא גוף הזווג של יצחק ורבקה, ידעו שהוא מה' ממה שסיפר להם אליעזר הניחוש, אבל זה שתלך רבקה אצל יצחק, מהיכן ידעו שזה מה'. על זה אמר מהר המוריה אי אפשר שיצא יצחק לחוץ לארץ, כפירוש רש"י בפסוק (בראשית כו ג) גור בארץ הזאת (ד"ה אל), עיין שם. והנה על דברי רבנן נדחק מאד. ולי נראה לפרש דברי רבנן גם כן, על פי דבריו בהמדרש (ב"ר נ"ט י') על הפסוק (בראשית כד ו) רק את בני לא תשוב שמה, רק מיעוט הוא, בני אינו חוזר, אבל בן בני חוזר, עיין שם. ותורף דבריו בקצרה הוא, דהנה קיימא לן דאסור להניח את אביו ואמו ולילך אף מחוץ לארץ לארץ ישראל, אבל לישא אשה מותר לילך. ומבואר בזוהר הק' (ח"א קנ"ח ע"ב) דמשום זה ברח יעקב מלבן בלא רשותו, דהיה ירא פן יעכב עליו לבן ויושלם לידת כל הי"ב שבטים בחוץ לארץ, והיו צריכין להשתלם בארץ ישראל דוקא, לפי שהיו דוגמא מרכבה עליונה. וזה הוא הטעם שציוה אברהם לאליעזר שלא ישוב את יצחק אל הארץ אשר יצא משם אם לא תאבה האשה לילך מארצה, כי יהיה יצחק מוכרח לדור בחוץ לארץ, וכשיגיע הזמן שיוליד יעקב י"ב שבטים, לא יהיה רשאי להניח אביו לעת זקנתו, ויולדו לו כל הי"ב שבטים בחוץ לארץ ח"ו, ועל פי זה יובן המדרש והפסוק הנ"ל, עיין שם עד כאן דבריו. והנה באמת יצחק הוא אדוניו, שכבר נתן אברהם כל אשר לו ליצחק (בראשית כה ה), וכמו שאמר אליעזר הוא אדוני (בראשית כד סה), אבל ניצנצה בהם רוח הקודש לכבודו של אברהם באמרם ותהי אשה לבן אדוניך, ר"ל שיהיה כאן אשה ליעקב שהוא בן אדוניך כי יצחק הוא אדוניו, על כן אין ליצחק לבא לכאן, דאם יהיה גם יצחק בחוץ לארץ, אם כן יתילדו מיעקב כל תריסר שבטין בארעא נוכראה כנ"ל, והבן זה.
אגרא דכלה
ותאמר הנה אמתי בלהה וכו' ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל ג). צריך להבין דשרה אמרה לאברהם ואולי אבנה ממנה (בראשית טז ב) דמשמע בספק, ורחל אמרה בלשון ודאי ואבנה. גם לשון "גם שאמרה רחל צריך להבין, ודברי רש"י ז"ל ידועים בדרך דרש דקאי אשרה, ודבריו דברי א' חיים שקבלו חז"ל (ב"ר פע"א ז') ברוח הקודש, אבל אינו מפורש הענין בכתוב. גם צריך להתבונן עוד שינוי אחת, דהנה שרה אמרה בא נא אל שפחתי וכו' ולא הזכירה שמה, ורחל אמרה הנה אמתי "בלהה וכו'. והנראה דהנה כתבו חז"ל המקובלים דעיקר הריון ועיבור גורם אות הה"א, שהוא עיקר מטרון (מטרוניתא), בסוד הכתוב (בראשית מז כג) "הא להם זרע. והנה שרה גם כן כל זמן שהיתה שמה שרי, לא היה לה עיקר מטרון, עד שגלף לה הקב"ה עיקר מטרון (ב"ר פמ"ז ב') הוא סוד הה"א. והנה הגר היה ה"א בשמה, והנה משום הכי רצתה שרה ליתן אותה בחיק אברהם, אפשר שתבנה מהה"א שלה, אבל היה הדבר מסופק אצלה כי אפשר שלא יספיק הה"א, רק שתבנה הגר בעצמה, על כן תלתה הדבר בספק אולי אבנה ממנה, כי באפשרי שתספיק הה"א גם לי, ואפשר לא תספיק רק לעצמה. והנה רחל גם כן לא היתה בשמה אות הה"א, אמרה הענין בלשון ודאי, כי "בבלהה ב' ההין ובודאי יספיק לשתיהן. וזה שהזכירה שמה "בלהה, ואמרה בלשון ודאי "ואבנה בודאי, ואמרה לשון ג"ם, דהיינו שתפקד בלהה בעצמה, וגם אנכי ממנה, נ"ל. ובזה יובן עוד דקדוק אחד, דשרה לא אמרה ותלד על ברכי, ורחל אמרה ותלד על ברכי. ולפי מ"ש ניחא דשרה לא היתה כוונתה שתלד הגר, כיון שלא היה בה רק ה' אחת ותועיל לאשה אחת, יותר היתה חפיצה שלא תלד הגר, ותועיל הה"א לה בלבד, מה שאין כן רחל "בבלהה אדרבה יותר בקשה שתוליד "בלהה ותתראה פעולת הה"א, ובודאי גם לה יהיה תועלת בה"א השניה. ובזה תבין ששרה כיון שראתה הריון הגר הכניסה בה עין הרע (ב"ר פמ"ה ה'), ולמה כזאת הלא היא בעצמה נתנתה בחיק אברהם. ולפי מ"ש ניחא שהנתינה הזאת לא היתה עיקר כוונתה שתלד הגר, רק שתועיל הה"א לה לעצמה, כיון שהיא שפחתה כגופה דמי שמשועבדת לה, על כן כיון שהרתה הגר בעצמה לא הוטב בעיני שרה, מה שאין כן רחל אדרבה שמחה מאד בלידת הבן, כיון שראתה פעולת הה"א האחת, בודאי תראה לה לברכה פעולת הה"א השניה. ובזה תבין מאמרה שאמרה דנני אלקים וכו' "ויתן לי בן (בראשית ל ו), דויתן משמע לשון עתיד, ולפי משפט הלשון היה לו לומר ונתן לי בן, (וידעתי גם ידעתי דלפי הפשוט י"ל בדקדוק הנקודה, כמו ויתן אברהם את כל וכו' (בראשית כה ה). אך אף על פי כן אינה דומה, כי שם הת' בצירי ואינה סמוכה, ובכאן סמוכה במקף והבן). אך לפי מ"ש שפיר יתפרש "ויתן לשון עתיד, שאמרה שבודאי יתן השי"ת גם לי בעצמי בן, כיון שאני רואה פעולת הה"א, גם הה"א השניה תעשה פעולתה והבן. ובזה תבין גם כן בלידת הבן הב' שאמרה נפתולי אלקים וכו' (בראשית ל ח), עייין בדברי המפורשים שהלשון הזה אין לו גיזרה. וגם איזה התחברות היה לה עדיין עם אחותה. גם היה לו לומר נפתולי מאלקים נפתלתי וכו', אך אלקים הכוונה על המטרוניתא בחינת הה"א שלא היה לה, ואמרה בעת נתחברתי חיבור אלקים, דהיינו הה"א עם אחותי, או הכוונה על לאה, או ביותר יתפרש הכוונה על "בלהה שהיא גם כן אחותה כנודע מרז"ל (ב"ר פע"ד י"ג), ונתחברה עמה בההי"ן שלה, והבן. ובזה תבין גם כן שאצל לאה נאמר (בראשית כט כד) ויתן לבן וכו' ללאה בתו שפחה, וברחל נאמר (בראשית כט כט) ויתן לבן וכו' את "בלהה שפחתו לה לשפחה. תבין השינויין שהודיע אותנו מפלאות תמים דעים איך המסבב סיבות היסב הדבר שניתן לרחל את "בלהה לה לשפחה, היא היא המכוונת לה לתועלת מאז היותה להיות לה לישועה בב' ההי"ן שבשמה, על כן משמיענו אחר כך בתורה שלא נאמר בזלפה ותהר (בראשית ל י), להיות שהיתה בחורה והיתה נתינת השפחות שלא כסדר וכמשפט רק הגדולה לקטנה, אך הוא מפלאות תמים דעים, והבן: