Chasidut על בראשית 26:2

ויסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. חז"ל (בראשית רבה צ"ד, ה') האריכו בטעמם למה אלהי יצחק ולא אלהי אברהם. ומה שנראה בפשט הדברים כי להלן אמר הכתוב (מ"ו, ג') אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה וגו' ודקדקו המפרשים לפרש מה היה ירא יעקב לרדת מצרימה וכבר ידע אשר ה' אתו והצילו מעשו ולבן, (ועוד יש לדקדק מה שאמר אנכי האל אלהי אביך למה דוקא אלהי אביך ולא אלהי אברהם ויצחק). ואכן הנראה כי יראת יעקב היה לצד כי לא שמע מאל עליון כלל אם לרדת או לא ולא היה יודע אם ידון עצמו כאברהם שירד למצרים. או כיצחק שהזהירו הקב"ה (בראשית כ"ו, ב' וג') אל תרד מצרימה וגו' גור בארץ הזאת וגו'. וזה הוא שעבר מורא על ראשו אולי אין רצון בוראו שירד למצרים ועל כן אמר לו הקב"ה אנכי האל אלהי אביך פירוש אני הוא שצויתי לאביך שאל ירד מצרימה שזה מוראך פן אתה כמוהו ועל כן אני אומר לך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול וגו'. ועיין במה שכתבתי בטעם מניעת ירידת יצחק למצרים שהקב"ה ירא לנפשו לבל יקרב סמוך לטומאה כי היה עומד בשמאלא דקדושה וסכנה לו לעמוד סמוך להן מה שאין כן ביעקב בחינת התפארת קו האמצעי והבן. ולזה אמר כאן ויסע ישראל וכל אשר לו וגו' ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, פירוש הקריב קרבנות לאלהי אביו שיתגלה הקב"ה אליו כמו לאביו ויצוהו אם ליסע או שלא ליסע כמו שנראה לאביו כנאמר.

ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. עיין במדרש כמה פירושים על זה הפסוק. ועיין ברמב"ן הקדוש עיין שם. והנראה, כי הנה באמת לא היה רצון אבינו יעקב כלל לירד למצרים וכן מבואר קצת ברמב"ן הקדוש רק מחמת שראה שמוכרח לילך למצרים כמאמר חכמינו ז"ל (שבת פט:) ראוי היה יעקב כו', ולכך ראה לידבק במדת אביו, כי אברהם הלך למצרים אבל ליצחק אביו אמר לו השם יתברך אל תרד מצרימה (בראשית כו, ב) ורצה לדבק עצמו במדת אביו בכדי שלא לירד למצרים. וזהו ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק:

השמר פן תשיב את בני שמה (בראשית כד, ו). וכן אמר ה' ליצחק גור בארץ הזאת (בראשית כו, ג). כי הכלל יראה הוא מדבר גדול ממנו ובאמת אסור לירא מקטן ממנו כמו הירא מדבר אחר זולת השם יתברך הוא כמו העובד עבודה זרה חס ושלום ובאמת מדת אהבה יכול לאהוב הקטן ממנו כגון לאהוב את בני ביתו. ובזה יתורץ דקדוק מה שאמרו בגמרא (פסחים כב:) דרבי שמעון דרש כל את שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש עד שבא ר' עקיבא ודריש לרבות תלמידי חכמים. כי באמת מדת היראה יכול לומר אני ירא ממך אפילו ממי שגדול ממנו אבל מדת אהבה כלום יכול אדם לומר למלך גדול ונורא אני אוהב אותך, כי זה איננו שייך כלל אבל יכול לומר אני אוהב להיות אתך בביתך ולעבוד לך אבל מדת יראה יכול לומר למלך אני ירא ממך. ובאמת קשה למה לא פירש מן ואהבת את ה' אלהיך (דברים ו, ה) ובזה מתורץ, דבאמת ואהבת את ה' אלהיך, בו שייך לומר את ה' אלהיך, כלומר לעבוד את ה' אלהיך ולהיות יושב בביתו אבל ביראה לא שייך לומר את ה' אלהיך תירא, כלומר לירא להיות את ה' אלהיך רק לפני ה'. וזה פירוש עד שבא ר' עקיבא ופירש לרבות תלמידי חכמים, כיון שהוא עובד ה' יש לירא מפניו. ובזה יבואר דבאמת אברהם מדתו היה במדת אהבה יכול להיות אפילו בחיצוניות כגון לאהוב בני ביתו ולגמול עמהם חסד ובזה היה יכול לילך חוץ לארץ אבל יצחק שהיה מדתו מדת היראה לא היה רשאי להיות בחוץ לארץ. וזהו שאמר פן תשיב וכו', וכן אמר השם יתברך ליצחק גור בארץ הזאת, אי אתה רשאי לילך לחוץ לארץ מחמת מדתך מדת יראה: