ישמח משה
והנ"ל בזה על פי דברי תפארת ישראל (בפרק י"ט ובפרק כ') עיין שם דבריו כי נעמו, ותורף הדברים שהקשה אמאי שאמרו רז"ל (יומא דף כ"ח ע"ב) קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית כו ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו', דמשמע שהוא לבדו היה מקיים, ולמה לא כל האבות, הלא איתא במדרש (ב"ר ס"ה י"ג) שיצחק אמר שא נא כליך (בראשית כז ג), היינו שהזהירו על מצות שחיטה, ואצל יעקב כתיב (בראשית לג יח) ויחן את פני העיר, ואמרו רז"ל (ב"ר י"א ז') קבע להם תחומין, ואם כן למה אמרו רז"ל רק על אברהם לבדו. ותירץ כי אברהם היה מיוחד ביותר לקיים כל התורה, כי התורה נקראת חסד שכל תכליתה להעמיד הטוב בעולם, וזה שאמרו (סוטה י"ד ע"א) תורה תחלה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, ותורת אמת מפני אמיתית דברים, ומפני זה אברהם שמדתו חסד ראוי מצד עצמו אל התורה, לכן קיימה מעצמו. אבל יעקב הגם כי מדתו מדת אמת, כדכתיב (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב, הלא מצד מדתו מדת אמת, אין עולם הזה שהוא עולם השקר ראוי אל התורה שהיא אמת, רק אברהם שמדתו חסד שהיה גומל חסד, והוא ראוי אל עולם הזה דוקא, לכך מצד המדה הזאת ראוי אברהם להיות דבוק בהתורה לגמרי. ואצל יצחק מצינו שהזהיר על השחיטה, כי ידוע כי השחיטה היא מדת הדין, לכך היה מדת יצחק לקיים מצוה זו. ואצל יעקב מצינו שהזהיר על מצות שבת, כי השבת ראוי אל מדתו שנאמר (ישעיה נח יג) וקראת לשבת עונג והאכלתיך נחלת יעקב, ובודאי גם הם קיימו כל המצות, רק הוי כאינו מצוה ועושה, אבל המצות הראוים לכל אחד מצד מדתו, נחשבו כמצוה עליהן וגדול המצוה ועושה וכו' (קידושין ל"א ע"א). מה שאין כן באברהם שראוי לכל התורה, לכך הוי כמצוה על כל התורה, ועל כן אמרו על אברהם בפרט קיים כל התורה וכו'. ומה שאמרו שגם הם קיימו, היינו במצות עשה, שמצות עשה הוא לקנין מעולה והשלמה, ואינו מצווה ועושה נמי יש לו שכר, מה שאין כן במצות לא תעשה לא מצינו שכר במי שאינו מוזהר עליה ומקיים, לכך אברהם שהיה ראוי לכל התורה, היה מקיים גם הלא תעשה, אבל שאר אבות מצות עשה קיימו אבל לא מצות לא תעשה. ולפי דעת המדרש (אגדה) שאמר יעקב (בראשית לב ה) עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, לפי זה צריך לומר כי יעקב גם כן ראוי אל כל התורה מצד שנקראת תורת אמת ומדתו אמת, ועיין שם שהאריך. ועיין בבראשית רבה (פרשה מ"ח סי' (ב"ר מ"ח) י"ב) בפסוק (בראשית יח ה) כי על כן עברתם על עבדכם, ובנזר הקודש שם מ"ש. ואמנם יותר נ"ל לפרש על פי מ"ש בשוחר טוב ובתנחומא וכו' עיין שם בדף רמ"ג ע"א, ועיין עוד שם בבראשית רבה פרשה הנ"ל סי' (ב"ר מ"ח) ט"ז הכא את אומר והוא עומד עליהם וכו', מיכאל מירתת גבריאל מירתת, עד כאן עיין שם בנזר הקודש. והנה לפי המבואר בתפארת ישראל בפרק כ' הנ"ל, אתי שפיר טפי מחמת שהרגישו גודל חסדו של אברהם אבינו, כי תנטל החמדה גנוזה מהם שהיא תורת חסד ותינתן לזרעו של אברהם, ולכך מירתתו והבן.
ישמח משה
וילך אברם כאשר דבר אליו ה' (בראשית יב ד). כבר עמדו המפרשים מה דמשנה מאמירה לדבור, דלעיל (בראשית יב א) נאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך. ועוד דכאשר דבר אליו ה' הוא שפת יתר, דכבר נאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. והנ"ל בהקדים לפרש (בראשית יב ב) ואעשך לגוי גדול, דקשה וכי אברהם חשוד היה שלא ישמע למצות ה' בלי הבטחת שכר, והלא בעקדת יצחק לא הבטיחו בשום יעוד כלל ושמע לו. והנ"ל בזה, על פי המבואר דאמרו חז"ל (קידושין ל"ט ע"ב) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. וכתבו המפרשים היינו דוקא מה שמחויב, אבל לא מה שהוא עושה יותר מן החיוב. ויצא להם זה מב"ק דף ט' ע"ב דמסיק שם הגמרא עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקב"ה, עיין שם בפירוש רש"י (ד"ה מכאן). ואף דאז בימי האבות עדיין לא קבלו התורה והוי הכל שלא בחיוב, מכל מקום הרי מבואר אצלי בדרוש (בפרשת יתרו בד"ה ומשה עלה) בשם מהר"ל מפראג זצוק"ל בספר תפארת ישראל פרק כ', דאברהם הוי כמצוה ועושה, משום דתורת חסד נקראת (משלי לא כו. עיין סוכה מ"ט ע"ב), ומפני זה אברהם שמדתו חסד ראוי מצד עצמו אל התורה, לכן קיים כל התורה כולה מעצמו שזה מדתו מעצמו הוא הטוב והחסד כידוע שהיה גומל חסד, ולכך אברהם שהיה מוכן לגמרי אל התורה וכאלו היה מצוה, ולפיכך כתיב אצלו (בראשית כו ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי, עד כאן דבריו. ועיין מה שכתבתי שם על פי זה בארוכה. והנה לפי זה יתכן דהיה חפץ השי"ת ליתן לאברהם טוב העולם הזה גם כן, וחייבה חכמתו ית"ש שלא להיות בחנם לאברהם אוהבו שלא להיות נהמא דכיסופא, ובשכר מצות אי אפשר דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, לכך אמר לו רק בדרך עצה ולא בצווי, כמו שפירש רש"י בפרשת שלח לך (במדבר יג ב) לדעתך, אני איני מצוה לך, והכונה כדי שיוכל לקיים גם כן מצות התלויות בארץ. והנה מה שהולך להביא עצמו לידי חיוב, על זה שכרו בעולם הזה דהא אינו מחויב בכך, והיינו שאמר לו השי"ת ואעשך לגוי גדול וגו', דעל הליכה זו תקבל בעולם הזה, והבן. ולפי זה פירוש רש"י בכאן להנאתך ולטובתך, בקנה אחד עולה עם מה שפירשתי על פי פירוש רש"י בפרשת שלח לך ודו"ק, ועל כן נאמר לשון אמירה, דאמירה לשון רכה ששייך יותר על בקשה ועצה, ודבור שהוא לשון קשה שייך טפי על צוי וגזירה שהאדון גוזר על עבדו. ונקדים עוד דזקני מהרש"א ז"ל כתב בחדושי אגדות למסכת סוטה סוף פרק א' (סוטה י"ד ע"א) על אמרם ז"ל שאמר ית"ש למשה כלום אתה מבקש ליכנס לארץ אלא כדי לקיים מצות התלויות בארץ, מעלה אני עליך כאלו קיימתם, עד כאן. והקשה הלא אסור לעשות על מנת לקבל פרס (אבות פ"א מ"ג), אם כן מה מעלה אני עליך שייך בזה. ותירץ דמה שרוצה להביא את עצמו לידי חיוב, רשאי לעשות על מנת לקבל פרס, עד כאן דבריו. ולפי זה היה יכול אברהם לכוין בזה משום הפרס, ומספר הפסוק גודל צדקתו של אברהם אבינו ע"ה וילך כאשר דבר אליו ה', כאלו דבר אליו דהיינו צוי, דאז היה אסור לעשות על מנת לקבל פרס, אף כאן שהיה רק אמירה לא עשה כלל לשום הנאה ופרס, רק משום שהבין שרצונו של ית"ש בכך אף שלא ציוה, והבן כי נכון הוא. ועל פי מה שכתבתי דעל התוספת מגיע שכר בעולם הזה, אמרתי הטעם על מה שציצית אינו חובת גברא לחוד וחובת מנא לחוד, רק שניהם ביחד אם לובש בת ד' כנפות עם ציצית כנודע (מנחות מ"א ע"א), אמאי כיון שרצה הש"י שילכו ישראל בבגד של ד' כנפות עם ציצית, דהא בעידן ריתחא מענשינן עלה, כמו דאמר מלאכא לר' קטינא במסכת (מנחות דף מ"א ע"א), ועיין בתוספת שם (ד"ה ענישתו), אם כן למה לא ציוה השי"ת שילכו ישראל בד' כנפות עם ציצית כיון שרצונו בכך, ובפרט מצוה רבה כזו שכל המצות תלויין בה כמו שאמרו רז"ל (מנחות מ"ג ע"ב), וכמו שנאמר (במדבר טו לט) וזכרתם את כל מצות ה'. ונ"ל דהיא הנותנת משום שהיא מצוה גדולה, רצה השי"ת שיהיה לישראל ממנה שכר גם בעולם הזה, ודו"ק.
ישמח משה
בבראשית רבה פרשה ס"א (ב"ר ס"א א') אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, זה דור הפלגה, ובדרך חטאים אלו אנשי סדום לא עמד וכו', (תהלים א ב) כי אם בתורת ה' חפצו, כי ידעתיו למען אשר יצוה (בראשית יח יט), ובתורתו יהגה אמר ר' שמעון אב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה וכו'. ולכאורה יש לדקדק דהך דאמר ר' שמעון אב לא למדו, הוה ליה לומר ברישא קודם בתורת ה' חפצו דקאי על כי ידעתיו, שהרי זה קודם התחלת חכמה מאין לו. והנ"ל על פי מ"ש בנזר הקודש דלמה נקט כי ידעתיו, ולא קרא (בראשית כו ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי, משום דיראתו היה לישב בין רשעים מפני בני ביתו ולא משום עצמו, עד כאן דבריו ודפח"ח. ונ"ל להביא ראיה דלא נתירא בשביל עצמו, דהא תחילת גידולו היה בין רשעים ולא היה לו רב ולא חבר, וזה שמסיים המדרש ובתורתו יהגה אמר ר' שמעון וגו', וגם כונת הפסוק להורות זה דכוונתו היה רק למען הצדיק אחרים, והיינו בתורת ה' חפצו שיתפשט בעולם, והבן: