Chasidut על בראשית 27:2

וילך וכל טוב אדוניו בידו. חז"ל אמרו (בראשית רבה נ"ט, י"א) שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם, והנה לכאורה היה צריך לכתוב ויקח העבד עשרה גמלים וגו' וכל טוב אדוניו בידו ויקם וילך אל ארם נהרים וגו' כי בודאי כתיבת ומסירת השטר מתנה היה קודם להליכה וגם הוה ליה למימר ויקח כל טוב אדוניו. ואמנם נראה לפי שאברהם זקן בא בימים ודרך הצדיקים לחשוב בכל יום, על יום המיתה אולי ימות היום או מחר כי בודאי מקיימין (אבות ב', ט"ו) שוב יום אחד לפני מיתתך. וגם יצחק אמר (בראשית כ"ז, ב'-ח') הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי ועתה וגו' ואברכך לפני ה' לפני מותי. אף שחי אחר כך כמה וכמה שנים כידוע. ועל כן ודאי אשר חילק נכסיו על פיו וכתב שטר מתנה ליצחק קודם שילוח אליעזר אל עיר נחור, וידוע אשר אליעזר היה זקן ביתו ומושל בכל אשר לו ובודאי יהיה זה השטר מתנה תחת ידו, ולזה אמר הכתוב ויקח העבד וילך וכל טוב אדוניו כבר הנה בידו מקדם קדמתה.

ב' הנה נא זקנתי לא ידעתי וכו' (בראשית כז ב). יש לדקדק "לא "ידעתי לשון עבר, היה לו לומר לא אדע לשון הווה. אך הוא דהנה רצה לברכו, וציוה להביא לעצמו מאכל לאכול ולשתות מעדנים ומטעמים, ומה ענין זה לברכות. אך הוא דזה ענין הצדיקים הגדולים שכל עבודתם להבורא ית' בשמחה ובטוב לבב, ובפרט כשרוצים שתשרה עליהם רוח הקודש, אזי מטיבים את לבם בשמחה ובטוב לבב, כי העצבות דבר מגונה בעיניהם ומונע העבודה ורוח הקודש, וזה עניני סעודת מצוה וסעודות שתלמידי חכמים מסובין בה, שעל ידי התענוג הגשמיי מטיבין את לבם לרוח הקודש. וזה מ"ש בדברי חז"ל (ברכות ה' ע"א) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, נצחו מוטב ואם לא וכו', ואם לאו יזכיר לו יום המיתה, הוא רפואה בדוקה יותר מקריאת שמע ותורה, מה היא המניעה שלא יזכיר לו תיכף וינצל מכל רע. אך הוא בוודאי שאינו מהראוי לעורר יראה פתוחה הלזו המביאה לידי עצבות, אם לא על צד ההכרח שיראה שאין עוזר לו נגד היצר הרע, על כן מוטב לו לבא לידי עצבות, ולא יעבור על התורה לשמוע לעצת היצר הרע, אבל כל זמן שיש באפשרי לעמוד נגד יצר הרע באיזה תחבולה אחרת, ירחיק את עצמו מיראת העונש ומזכרון יום המיתה, בכדי שלא יבא לידי עצבות, כי על ידי זה ירע לבבו ולא יעבוד את הש"י בשמחה ויסתלק ממנו הרוח הקודש, הגם שהיראה הפחוחה הלז נצרכת מאוד לשפלי מצב אשר אין להם יד שם בגדולות ונפלאות עבודתו ית"ש, לגדולי הערך היא יראה פחותה מאוד, כמבואר הענין בזהר בראשית (ח"א י"א ע"ב) אית יראה ואית יראה וכו', עיין שם. והנה יצחק אבינו מדתו מדת היראה, אך היה מתנהג תמיד ביראת הרוממות שהוא מתוך שמחה, ומעולם לא עלתה על דעתו יראת העונש, וזה היה הענין בכאן שהיה רוצה שתשרה עליו השכינה ורוח הקודש לברך ברוח קדשו את אשר גזר הבורא שראויין אליו הברכות, אזי צוה לעשות לעצמו מטעמים לשמח את לבבו, ואז תשרה עליו רוח הקודש. ובזה נבא אל הכוונה שהיה רוצה לומר לבנו הענין הנרצה דהיינו שרוצה לברכו, על כן בהכרח שיהיה זה מתוך שמחה, על כן יעשה לו מטעמים (בראשית כז ד). ובכדי שלא יקשה לו הדבר לבנו הלא מדתו מדת היראה, ושמחה מה זו עושה, על כן הקדים מאמרו והודיעו לבנו שמעולם שמר את עצמו מיראה הפחותה, ואמר הלא תראה הנה נא זקנתי, ואף על פי כן עדיין לא ידעתי יום מותי, מעולם לא עלתה זאת בידיעתי ומחשבתי הזכרת יום המיתה שהוא יראה הפחותה, רק אני מתנהג ביראת הרוממות הבאה מתוך שמחה של מצוה ורוחב לב, על כן ועתה שא נא וכו' (בראשית כז ג), והבן:

הנה שמעתי את אביך "מדבר אל עשו אחיך לאמר. הלאמר אינו מובן. וגם אמרה "מדבר, ובאמת באמירה היה כאמור: ויאמר הנה נא זקנתי וכו' (בראשית כז ב). והנראה דהנה יצחק אמר לעשו בחשאי "באמירה שמורה בחשאי, ואף על פי כן שמעה רבקה הענין כאילו היה צועק, כי מאת הש"י היה נסיבה שתשמע רבקה, והנה שמעה רבקה שאומר לעשו בחשאי, ואף על פי כן היא שומעת כאילו היה מדבר בקול. וזה שאמרה הנה שמעתי (אני) את אביך "מדבר (בקול, מה שאין כן) אל עשו אחיך "לאמר, היינו אותן הדברים שהיו לעשו באמירה בחשאי, והיו נשמעים אלי בדיבור, על כרחך מאת י"י היתה זאת, על כן עשה והצלח: