Chasidut על בראשית 27:33

עוד ירמוז במ"ש כי עקרה הוא (בראשית כה כא). כי מבואר במסכת יבמות (דף ס"ה ע"ב) האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה, ושם דאמר לה לא מפקדת, והשיבה ולא בעי האי איתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה. ובפוסקים מבואר דאשה מצווה על שבת (ישעיה מה יח), אך ההפרש שבין איש לאשה דעת לנבון נקל דאיש מצווה אינו יוצא רק באם יש לו שני זכרים לבית שמאי, או זכר ונקבה לבית הלל (יבמות ס"א ע"ב), אבל באשה משום חוטרא וכו', או משום שבת, די בבן אחד, והבן. וזה אמרו שהיא היה מתפלל רק בשביל רבקה שהיא צדיקת וכדאי לנס, אבל בשביל עצמו לא מלאו לבו להתפלל לרוב שפלותו בעיניו, אך אליה וקוץ בה, הא היא לא מפקדת, לזה אמר כי עקרה, דהתינח אם היה לה ולד אבל לא כפי הצורך לקיום המצוה, אז לא היה יכול להתפלל עבורה דלא מפקדה, אבל כיון דעקרה הוא, התפלל רק בשבילה דהא מכל מקום בעי חוטרא וכו', וגם לדעת קצת פוסקים מצווה על שבת. ובזה הונח לנו דלאחר שגדלו יעקב ועשו, שוב לא התפלל על הבת על כל פנים אף דקיימא לן כבית הלל, משום דכבר אין לה צורך, ובשביל עצמו לא מלאו לבו להתפלל על נס שלא היה בטבעם כלל להוליד. וי"ל גם כן באופן אחר, דלעתיד יהיה כבית שמאי כי כן הוא באור תורה, וקודם מתן תורה השיג' רק באור תורה, לזה ויעתר לו ה', כי כל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו כאמרם ז"ל (ברכות י' ע"ב). וי"ל גם כן דלכך הקדים הפסוק לומר (בראשית כה כ) רבקה בת בתואל וגו', שלכך נחשבת היא בעיניו שכל צדקתה היא מעצמה, מה שאין כן הוא שזה שיש לו אינו שלו, שבן אברהם הוא ומעשה אביו בידו, כך חישב בדעתו לכך התפלל רק שיעשה ה' עבורה, אבל באמת ויעתר לו ה', ר"ל לו מצד עצמו ולא מכח זכות אברהם, וכמו שפירשו במה דאנן אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק, דהיינו שכל אחד ואחד קבל עליו עול מלכות שמים מעצמותו, ולא מפני מעשה אבותיו בידו. ובזה נתיישב הקושיא שעל הטור או"ח (בסימן נ"ג) שכתב לענין שליח ציבור דאם הוא ממשפחה בזויה והיא צדיק, טוב לקרב מזרע הרחוקים, מהא דאמר בש"ס (יבמות ס"ד ע"א) אהא דכתיב ויעתר לו, לפי שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק וכו', ועיין מ"ש בט"ז שם (ס"ק). ולפי מ"ש י"ל דהטעם של הטור דהוא דצדיק בן רשע הוא צדיק מצד עצמו, אבל צדיק בן צדיק והוא צדיק מצד עצמו, ודאי עדיף טפי. או י"ל דהטעם הוא משום שבן רשע מסתמא היא עניו טפי, אבל כשבן צדיק הוא עניו על ידי צדקת אביו כמ"ש ביצחק, ודאי עדיף טפי, והבן. ונחזור לענינינו דודאי על כל פנים מקבלין תפילת צדיק בן רשע גם כן וכמ"ש הטור. והנה אף דכתבנו דכאן מעלתו יותר גדולה, מכל מקום לא נגרע מעלתה משאר צדיק בן רשע, ואם כן אף שהוא מקודם להשמע, מכל מקום מהיכי תיתי נאמר ולא לה כלל, וח"ו שתפילתה חזרה ריקם. על כן נ"ל דהא באור החיים פירש ויעתר לו ותהר וגו', ולא נאמר וידע, לפי שתפילתו היה בתוך שלשה ימים שתקלוט (ברכות ס"ד ע"א), עד כאן דבריו. והנה אמרו רז"ל (ויק"ר י' ה') תפילה עושה מחצה, והנה הוא התפלל שתקלוט הזרע, והיא התפללה גם כן שתקלוט, והוא נענה תחילה ותפילה עושה מחצה, ובודאי נענה על קליטת הטוב כי הרע למה, ואחר כך על ידי תפילתה נקלט החצי האחר דהיינו קליטת הרע, כי ברית כרותה שתפילת צדיק אינו חוזר ריקם. והיינו ויעתר יצחק וגו' לנוכח אשתו, כפירוש רש"י (ד"ה לנכח) זה עומד ומתפלל בזוית זה וכו' ששניהם התפללו, ויעתר לו ה' כפירוש רש"י (ד"ה ויעתר) שאינו דומה וכו', לכך הוא נענה תחילה ונגמר הטוב, על כן ויעתר לו ה' דייקא ולא לה, כי אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה (ב"ר ג' ו'). וזה שפירש רש"י ויעתר לו ולא לה, לפי שאינו דומה וכו' לפיכך לו ולא לה, שתמהו הכל על זה שמסיים לפיכך וכו' דהוא שפת יתר לכאורה. ולפי מ"ש יובן, דאף דראוי להקדים צדיק בן צדיק, מכל מקום למה לא לה לגמרי. אלא דכיון דהוא נענה תחילה על הקליטה ובודאי הטוב נקלט, אם כן ממילא לא לה, ר"ל דלדידה לא אמרינן ויעתר לה ה' דאינו מייחד שמו על הרעה, והיינו דברי רש"י לפי שאינו דומה וכו', אף דזה אינו להקדים, מכל מקום לפיכך ממילא לו ולא לה, והבן. וגם י"ל כך לדרך הראשון, כי הוא התפלל רק בשבילה, אם כן די בבן אחד, אבל היא התפללה ההיפך דהיינו עבורו, שהיא התפללה רק עבורו ולא חשבה עצמה לכלום, רק אותו החזיקה לצדיק גמור, והיינו גם כן לנוכח ר"ל לנגדה, והבן. ואם כן לפי תפילתה צריך שני זכרים, דהא הוא מצווה וקודם מתן תורה הוי כבית שמאי כמ"ש, דהא בן נח אינו מצווה על פריה ורביה והוי קודם מתן תורה עיין בסנהדרין (דף נ"ו:). לכך ויעתר לו ה' כנ"ל, כי אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה (ב"ר ג' ו'), והבן. ולכך (בראשית כה כו) וידו אוחזת בעקב עשו כדין, כי תמיד נקלטים שניהם כאחד מסתמא ותולה רק בלידה, אבל כאן הרי הוא נקלט ראשון מטעם האמור, ויתרוצצו כפירוש רש"י, מזה הבינה האמת כאשר הוא, ותאמר אם כן למה זה אנכי, ר"ל למה אנכי התפללתי כפירוש רש"י, דאלו לא התפללה היא רק יצחק לבד, לא היה נקלט רק הצדיק והבן, ותלך לדרוש מה יהיה בסופה אם גם מהרע יצא דבר טוב, ויאמר ה' לה שנים גוים בבטנך, גיים כתיב אלו אנטינינס ורבי (ברכות נ"ז ע"ב), ר"ל שמכל מקום גם ממנו יצא איזה דבר טוב, וגם אל תצטער בצערו של צדיק שיהיה לו מהרשע שבא על ידי תפילתה, כי לבסוף ורב יעבוד צעיר ויש בו צורך להשתמשות, על דרך שאמר ברוך שברא כל אלו לשמשני (ברכות נ"ח ע"א) והבן. ועל כן ורבקה אוהבת את יעקב, כי ידעה כי הוא הטוב והוא הבכור באמת, על כן מסרה נפשה שיהיה לו הבכורה שלא יפסד בהגרמת תפילתה. אבל יצחק שלא ידע מזה כלום ולא מהרציצה, אהב את עשו בנו הבכור כדין תורה שהבכור חשוב יותר, ועל כן אמרה רבקה עלי קללתך בני (בראשית כז יג), ר"ל אם יקללוך, עלי תבא שאני הגורם לזה. ועל פי דרכי אתי שפיר נמי מה דאמר עשו הכי קרא שמו יעקב וגו' (בראשית כז לו), כי על ידי קריאת שם שהוא לזכר על אחיזת עקב, ידע עכשיו מה שאירע בשעת הלידה, ומזה ידע כי הוא הבכור לקליטה, על כן ויעקבנו זה וגו'. וכשמוע יצחק זאת אמר גם ברוך יהיה (בראשית כז לג), כיון שהוא הבכור כדברי המדרש תנחומא (תולדות סי' י"א), והבן.

ויגדלו הנערים ויהי עשו וגו' ויעקב איש תם וגו' (בראשית כה כז). מכאן עד סוף הסדר יש לדקדק במקראי קדש אלו טובא. (א), איך היה עשו כל כך חכם להרע לרמאות את אביו החכם האמיתי, בשלמא אם היה יושב אוהל ובקרבו ישים ארבו, היה מקום לטעות. אבל כיון שהיה איש שדה נגלה לעין כל, אם כן באיזה נכלים וערמימיות רימה את אביו. (ב), (בראשית כה כח) ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, פשוטו כתרגומו ארי מצידיה הוי אכיל. ולפי העולה על הדעת הדבר יפליא לפי ערך יצחק אבינו עולה תמימה, וגם עשיר גדול לפי פשוטי המקראות, לענין מה הוצרך לציד של עשו, ומה שפירש הראב"ע שירד מנכסיו והעני לעת זקנתו, קשה להולמם דאלו היה כך, לא הוה ליה לקרא לסתום אלא לפרש. וגם הדרש (תנחומא תולדות סי' ח') שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו, גם כן תמוה באיזה ענין הטעה אותו וכמ"ש לעיל. (ג), הלא מבואר במסכת קדושין (דף י"ח ע"א) דעשו מומר היה, בהא דמשני ישראל מומר שאני עיין שם, ועובד עבודה זרה היה, דהרי בעודו במעי אמו כשהיתה עוברת על בתי עבודה זרה היה מפרכס לצאת (ב"ר ס"ג ו'), ובודאי זה היה דרכו גם אחר כך, וכן כתב בבעל הטורים יעקב הלך אחר צו את בני ישראל, ועשו הלך אחר צו זה עבודה זרה, וכן כתב רש"י (ד"ה ויגדלו) זה פירש לבית המדרש וזה פירש לעבודה זרה, וקיימא לן (חולין ד' ע"ב) דמומר לעבודה זרה, הוא מומר לכל התורה כולה וכעכו"ם יחשב, אם כן איך אכל יצחק משחיטתו, הלא אפילו אם שחט כהוגן שחיטתו נבלה, וכבר ידענו (ויק"ר ב' י') כי האבות קיימו כל התורה כולה, ובפרט להמבואר ליודעי חן דמי שאוכל משחיטת רשע, פוגם בנפשו כי הוא רק פוגם בשחיטתו ואינו מתקן. ואין לומר דהיינו מפני שהיה סובר שהוא צדיק, דאכתי איך הניחו הקב"ה לאכול מזבחו, הלא קיימא לן אפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן, וכדאיתא בפרק קמא (דחולין דף ה' ע"ב). וכבר הקשה האלשיך איך בא לו תקלה לאהוב הרשע. מיהו זה יש ליישב, דכבר מבואר בתוס' שם (ד"ה צדיקים) דדוקא לענין אכילת איסור אמרינן כך דגנאי לצדיק, עיין שם. אבל קושיתי הנ"ל היא בתקפה. (ד), הלא לפי המבואר במדרש איכה (איכ"ר) מאנשי ירושלים מה שהכירו באכילתם הבשר, מבואר דיוכלו להכיר מהות השוחט באכילת הבשר, ובודאי ליצחק כל רז לא אניס ליה, וגם קבל מאברהם כל החכמה שהיו כליותיו נובעין לו חכמה (ב"ר ס"א ב'), ובדידיה כתיב (בראשית כז כז) וירח את ריח בגדיו שהיא מדריגה גדולה, כמבואר בזהר בהאי ינוקא, ואיך לא הכיר את זה. (ה), איך הניחו לו יעקב ורבקה להכשל בזה, ולא גילו את אזניו. (ו), הלעיטני נא מן האדום וגו' כי עיף אנכי (בראשית כה ל), עיין רש"י (ד"ה מן). והנה לעיל פירש רש"י (ד"ה והוא) עיף לשון נופל על רציחה, אם כן למה אמר עשו כן. ועוד מה על כן קרא שמו אדום, וכי בשביל אכילת עדשים יכנה לו שם בזיון שישאר לו לנצח עיין ברשב"ם, והוא מעבירות החמורות. (ז), למה אמר עשו מן האדום, ולא מן העדשים שהיא עיקר שמם, או מנזיד. (ח), איך יעקב אבינו הוציא מפיו אנכי עשו בכורך (בראשית כז יט) שהוא שקר גמור, וגם עשיתי כאשר דברת אלי. ועוד מאי הכפל ויחרד חרדה (בראשית כז לג), היה די לומר ויחרד. (ט), ויהי אך יצא יצא יעקב (בראשית כז ל), שהוא כפל. (י), ויחרד יצחק חרדה גדולה, מה כל החרדה הגדולה הזאת ליצחק עד מאד. והנה פתח דבריו בקצף על הבא מקודם, וסיים בברוך גם ברוך יהיה, ואף שדרשו רז"ל (ב"ר ס"ז ב'), מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ויש להבין גם פשט הפשוט. (יא), תיבת הוא הצד ציד מיותר, דהוה ליה למימר מי אפוא הצד ציד. וגם אין לו מובן דהא משמע הידוע, ובאמת לא ידע. (יב), מאי ואוכל מכל, ומאי גם ברוך יהיה. (יג), בא אחיך במרמה (בראשית כז לו), הו"ל בחכמה, ואף שפירשו בחכמה (רש"י ד"ה במרמה), מכל מקום קשה דהא יש להבין מה היה קשה להם שפירשו בחכמה, הלא באמת היה מרמה בדבר. אך עיקר הקושיא על יצחק למה כינהו בשם מגונה, כיון שכבר אמר גם ברוך יהיה והשיג שכך ראוי, אם כן לפי זה לא תירצו כלום דלמה קראו בשם בזיון מרמה, אף שכוונתו חכמה. (יד), למה אמר והיה כאשר תריד (בראשית כז מ). (טו), איך הברכה באה על ידי טעות, ומעשה ומחשבה מתנגדים. והנה כדי לישב כל זה, נקדים דזה היה מההכרח שיתברך יעקב במחשבת עשו וכמבואר בזוהר הקדוש, ועיין באגודת אזוב בקהלת סימן ד' מ"ש הטעם על זה. ועדיין איננו מספיק למשכיל, דהא המעשה בטעות הוי, ועשיה של טעות לאו כלום הוא. והנ"ל בזה, דהנה באמת הברכה לא היה בטעות, כי המחשבה על עשו היה הטעות בחשבו שהוא צדיק, ובאמת יעקב הוא הצדיק, ואם כן אדרבה אם מה שבטעות לאו כלום הוא, אם כן המחשבה והמעשה עולה כאחד והבן, והנה מיושב קושיא הט"ו. והנה זה בודאי שהיה יצחק מכיר באכילת הבשר אם נבלה או כשרה הוא, וכן מהות השוחט, והנה יעקב ורבקה לא רצו להלשין על עשו ולומר דלטוריא על עשו הרשע, וגם כדי שלא לצער את הצדיק, ויודעים היו שלא יועיל אם יוכיחו, והנה סמכו את עצמם שבודאי לא יכשל באיסור כי אין הקב"ה מביא תקלה על ידו. והנה בכיבוד אב יש שני מינים. א', אם מצוה לו. ב', אף אם אין מצוה לו, רק עושה מה שיודע שהוא לו לנחת רוח, וזה יותר גדול. והנה גם עשו ידע שיצחק לא יבא לידי תקלה על ידו, ולא יאכל משחיטתו, וגם שיכיר במהותו על ידי זה, ולזה התחכם הרשע בכל מה שצד לאביו, הביא ליעקב שישחוט לצורך אביו, ויעקב עשה זאת בשביל כבוד אביו אף שלא ידע אביו. והנה יעקב בשחיטתו תיקן הרבה מאד, לפי שהיה איש תם, היינו השלם הגמור בכל השלמות ויכול לתקן בכל המדריגות, וגם יושב אוהלים אהלו של שם ועבר וידע כל הסודות והרזין והכוונות. והנה עשו הביא את זה לאביו, והכיר אביו באכילתו כי השוחט הוא צדיק גדול מאד, וחשב שהוא בעצמו שחטו, על כן חשבו לצדיק גדול מאד והצנע לכת, שמראה עצמו כאיש שדה והוא גדול ואיש אלקים. וז"ש ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו לרמאות רוחו, והפשוט והדרש אחד כדרכי לפרש בכל מקום, ועכשיו מפרש איך היה, ויהי עשו איש שדה איש יודע ציד כפשוטו וגם כמדרשו, על ידי מה, על ידי ויעקב איש תם יושב אהלים שהוא היה הזובח לו כמ"ש, והולך ומספר רשעתו של עשו ויזד יעקב נזיד, פירש רש"י (ד"ה מן) שהיה ביום שמת אברהם, והנה בהרשע הסט"א מדבר מפיו אף שאינו יודע מה שמדבר, דהא מבואר (ב"ב ט"ז ע"ב) כי מיתת אברהם היה על ידי עשו, שנתקצרו שנותיו כדי שלא יראה אותו יוצא לתרבות רעה באותו היום, על כן אמר הלעיטני נא מן האדום, כי ראוי לי שאני הגורם לו כי עיף אנכי ברציחה, והיינו מן שפיכות דמים כפירוש רש"י לעיל, ועל כן מת הזקן כדי שלא יראה אותו בכך והוא הגורם לנזיד הנ"ל, והאדום הוא רומז על שפיכת דמים ששפך דמו של זקן, ולכן ראוי להשאר שמו לנצח אדום, ולא בשביל אכילת עדשים. או יאמר כי עיף אנכי, היינו רציחתו שרצח לזקן, (ואם כן מיושב קושית א' ב' ג' ד' ה' ו' ז'). והנה לפי זה אהבת יצחק לעשו וחשיבותו בעיניו, היה באמת מכח קדושת יעקב, ויעקב ידע כל זה. והנה בפרשת שמות (ד כב) על הפסוק בני בכורי ישראל, פירש רש"י (ד"ה בני) בכור לשון גדולה וחשיבות, כמו אף אני בכור אתנהו עליו למלכי ארץ (תהלים פט כח). והנה כאשר, הוא משמש לפעמים כאלו. ולפי זה מבואר מאמר יעקב, אנכי הוא מה שעשו בכורך (פירוש החשוב בעיניך), על ידי מה שעשיתי כאשר דברת אלי, ר"ל שאני העושה תמיד כאלו אלי דברת, ויצחק הבינו על פשוטו. וזה כונת רז"ל (זוהר ח"א קס"ז ע"ב) במה שדרשו וחלקו תיבת אנכי, מן עשו בכורך, וכן מה שפירשו (עיין שם רש"י ד"ה עשיתי) עשיתי כאשר דברת אלי כמה פעמים, (ובזה נתישב קושית חית). והנה אחר שנגמר הדבר שנתברך יעקב קצת בפקפוק, חזר הדבר ממילא לטבעו שיכיר יצחק במעשה עשו וגם במעשה יעקב, ולכך ויהי כאשר אך יצא יצא יעקב ועשו בא, שכבר נתודע לו הכל זה לתומו וזה לרשעו, והנה עשו הרשע לא בא אז ליעקב שישחוט, דאז לא השיג רק כלב כמבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל, ופחד שיכיר יצחק בו כי איך יבוא לידי תקלה, ועוד דידע דשכינתא גביה תדיר כמבואר בזוהר הק', על כן התחזק מאד ברוח הטומאה בתוקף הסט"א, וטימא עצמו בכל מיני טומאות לבא עם כל כחותיו, באופן שיברחו כל כחות הקדושה מיצחק ולא ירגיש כלל, על כן ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד, והיינו שדרשו (ב"ר ס"ז ב') שראה גיהנם פתוחה מתחתיו, מקום חשך ואופל צלמות מעון הסט"א. והנה היה חרדה אחר חרדה, כי מאחר שהכיר ברשעת עשו והריח ריח נבלה כריחא דיקדות גיהנם כמבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל, החריד מאד בחשבו כי עד עתה שטעה אכל נבלות מצידו, וזה שאמר מי אפוא הוא הצד ציד עד עתה ואוכל מכל, ר"ל מכל ציד וציד. והנה הוא מיותר. אך שנצנצה אליו רוח הקודש בדבריו להשיבו באמצע שאלתו ויתובי דעתו, וזה הוא הצד ציד עתה ואוכל מכל כמדרשו (ב"ר ס"ז ב') מכל המטעמים, זה הוא שהיה אוכל משחיטתו גם עתה כאשר מקודם, ומה שאמר הוא הצד ציד אף שיעקב לא צד, לא קשה מידי, דהלא יעקב אמר ואוכלה מצידי, ולא עמדו המפרשים על זה כלל לישב האיך הוציא דבר שקר מפיו, אלא שמע מינה דגם זה מקרי צידה שצד אותם מן הצאן, וסיים דבריו ברוח הקודש בטרם תבא ואברכהו, לכך גם ברוך יהיה כמ"ש כי המחשבה עליך הוא בטעות, כי הוכיח סופו על תחילתו כי קדושתו היה עיקר החשיבות והאהבה, ושמא תאמר שלא יתקיים בו הברכה דהיה בטעות, על כן אמר גם ברוך יהיה, כי ראה והשיג בשעת הברכה שקבל על ראשו, והבן. והנה דרשו רז"ל (מגילה י"ג ע"ב) בפרשת ויצא (בראשית כט יב) שאמר יעקב לרחל כי אחי אביה הוא, היינו שאחיו הוא ברמאות, והקשו ומי שרי לצדיקים לסגויי ברמאות, ומשני אין דכתיב (תהלים יח כז) ועם עקש תתפתל. וכזה היה עובדא דיעקב כאן שהלך קצת ברמאות נגד עשו המרמה את אביו, וזה השיג יצחק עכשיו, וזה אמרו בא אחיך במרמה, ור"ל בא מי שהוא אחיך ברמאות, ולכך ויקח ברכתך, ואמנם והיה כאשר תריד, אם כן המחשבה טובה והמעשה ח"ו בטעות, לכך ופרקת עולו מעל צוארך, והבן. והנה ענין רוח הקודש שנכנס בתוך דבריו, יש לבאר כמו הליכי את הילד (שמות ב ט), שנצנץ רוח הקודש בתוך דבריו (סוטה י"ב ע"ב). והנה בזה יש כמה מדריגות, יש מרגיש, ויש שאינו מרגיש, וענין רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני (שמואל ב' כג ב). ונמצא שלש מדריגות, מדבר רק ברוח הקודש ולא ידע מה טרם צאתו, ואחר כך ידע. ויש שנכנס רוח הקודש בתוך דברי עצמו, ואחר כך מרגיש. ויש שאינו מרגיש, והבן. והאינו מרגיש מסיים כמו אינו מרגיש, והמרגיש מסיים כמו המרגיש, ולכך בת פרעה סיימה ואני אתן לך את שכרך, ויצחק סיים גם ברוך יהיה, והבן. ויש להוסיף ונבאר עוד בזה, כי יש להבין מי הוא המרגיש ומי הוא האינו מרגיש, והדעת נותן דמי שהורגל תמיד ברוח הקודש, מרגיש תיכף. ומי שאינו מורגל, אינו מרגיש. ולכך בת פרעה לא הרגישה, אבל יצחק ודאי הרגיש. והנה ודאי צער גדול אשר כמוהו לא נהיתה היה ליצחק אבינו בחשדו את עצמו שנכשל בנבלות וטריפות שקצים ורמשים, א' צער אכילות איסור, והב' צער העדר הצדקות איך שבאתה תקלה זו לידו. וזה אמרו ואוכל מכל, ר"ל שאני אכלתי מהכל ואיה חסידתי אם באתי לידי תקלה כזו, והנה קב"ה לא בעי דלהוי צדיק בצער, כמו שמצינו במסכת (ברכות פרק תפלת השחר (ברכות דף כ"ח ע"א)) ברבן גמליאל שהצטער עצמו ואמר דילמא ח"ו מנעתי תורה מישראל, אחזי ליה חצבי חיורי דמליא קיטמי, אף שאין זה האמת אחזוהו ליתוביה דעתיה כמבואר שם. ומכל שכן ביצחק אבינו הצדיק שהאמת הוא שלא נכשל, על כן נכנס רוח הקודש בתוך דבריו בתיבת הוא, שיהיה לו תשובה על דבריו מדבריו ולא יצטער וישמח צדיק בה'.

אופן א', לפי שידוע שצדיק נקרא בשם כל, דהיינו מפני שיש לו מדת הסתפקות ונחשב לו כמו כל. והטעם ב', כי ידוע שאנו נקראים בנים למקום ובפרט צדיקים אשר הם הולכים ביראת ה' כל היום וגורמים בתפילתם להשפיע לעם ישראל השפעה טובה ובוודאי ממלא לו השם יתברך כל חסרונו באופן שלא יחסר לו כלום. וכן ראוי לכל אדם מישראל לאחוז במדות אבותינו הקדושים ואז יגרום גם כן שהשם יתברך ימלא להם כל חסרונם ותאותם כמו שאמר הכתוב (תהלים כא, ג) תאות לבו נתת לו וכו', וזאת המדה היה לאבותינו הקדושים אברהם בכל יצחק מכל יעקב כל, דהיינו שגרמו השפעות טובות וברכות לעמו ישראל. על פי זה דרשו חכמינו ז"ל (בבא בתרא טז.) במתק לשונם בת היה לאברהם אבינו ובכל שמה, ולשון בת הוא לשון מדה מלשון בת יכיל. וזהו ששבחו חכמינו ז"ל את אברהם אבינו בת היה לו לאברהם אבינו, דהיינו מדתו של אברהם אבינו היתה שהיה לו מדת הסתפקות וגרם השפעות להעולם והבן: