ישמח משה
ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי הבטן (בראשית ל ב). ופירש רש"י (ד"ה אשר) אבא לא היה לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני. וכבר תמהו הלא אמרו (ב"מ נ"ט ע"א) הזהר באונאת אשתך וכו', עיין בספר בנין אריאל ותמצית דבריו על פי רש"י בפרשת ואתחנן (דברים ג כג, ד"ה ואתחנן) דצדיקים אינם מבקשין אלא מתנת חנם. וידוע דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא (מו"ק דף כ"ח.). וכתבו התוספת (שבת קנ"ו ע"א, ד"ה אין) דעל ידי זכות גדול יוכל המזל להשתנות. ולפי זה בצדיקים שאין מבקשין אלא מתנת חנם, אינו בדין להתפלל על בנים, כי במתנת חנם לא ישתנה המזל. ואמנם במדרש נתנו טעם למה אין הצדיקים רוצים אלא מתנת חנם, כדי שיניחו שכר צדקתם לבניהם אחריהם. ולפי זה זה שהשיב יעקב אבא לא היה לו בנים, לכך היה מתפלל על בנים שהיה לו לתלות במעשים טובים, דאחר שלא היה לו בנים לולי תפילתו, למי יניח זכותו. אבל אני יש לי בנים, וצריך אני להניח זכותי להם, ועל ידי מתנת חנם לא יוכל להשתנות המזל, עד כאן דבריו. והנה על פי דבריו נראה לי לבאר הפסוק (בראשית כה כא) ויעתר יצחק וגו' כי עקרה היא, מלבד פרושי שפירשתי כבר. וגם לפרש מה שאמר אברהם כשהבטיחו השי"ת על לידת יצחק, לו ישמעאל יחיה לפניך (בראשית יז יח), דהוא תמוה מאד דנראה כהעדר אמונה ח"ו, כאדם האומר לחבירו תרויח אלף פרחים, וזה משיב הלואי שלא אפסיד, והיינו משום שפג לבו מלהאמין בריוח זה, והוא היפך התרגום אנקלוס שתרגום בקרא שלפני זה (בראשית יז יז) ויפול אברהם על פניו ויצחק, וחדי, והבן. גם יש להבין הכפל (בראשית טו ב-ג) ויאמר אברהם מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וגו' (בראשית טו ג) ויאמר אברהם הן לי לא נתת זרע. דלמה זה, הלא היה די באמרו ואנכי הולך ערירי. אמנם יתבאר על פי האמור דמקודם כשהיה עקר לגמרי התפלל על הזרע באמרו מה תתן לי וגו', ושמא תאמר כי לזה צריך זכות גדול ואין לצדיק לבקש רק מתנת חנם, לזה אמר הן לי לא נתת זרע, ר"ל דאיני דומה לצדיק אחר, דאחר אינו מבקש רק מתנת חנם כדי שלא יגרע זכותו מבניו, אבל לי לא נתת זרע והנה בן ביתי וגו', ואם כן מה אפסיד, ומדוייק מאד תיבת הן, והבן. אבל אחר כך שהיה לו בן, שוב לא היה מתפלל מטעם הנ"ל. והנה כשהבטיחו השי"ת, שמח מצד אחד ודאג מצד אחד, והיינו ויצחק וחדי הלב כתיב, ששמח על החסד הגדול שנעשה לו חוץ לטבע, אבל ויאמר, כי מזה נמשך אמירה אחרת שהיא דאגה לו ישמעאל יחיה, ותרגומו יתקיים, כי דאג על שיגרע זכותו ולא יהיה לישמעאל במה להתקיים. לכך השיב לו השי"ת (בראשית יז יט-כ) אבל שרה וגו' (בראשית יז כ) ולישמעאל וגו'. והנה לפי זה לא יתכן להתפלל רק מי שאין לו בנים כלל, אבל מי שיש לו כבר בן אחד, לא יתכן להתפלל על השני כנ"ל. ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל ויעתר יצחק לה' וגו' כי עקרה היא, ולא היה לו בן כלל, לכך התפלל כי אין לו מה להפסיד, ויעתר לו ה' כי לזה צריך זכות גדול, לכך לו ולא לה כי הוא צדיק בן צדיק כפירוש רש"י (ד"ה ויעתר), ונפיש זכותיה, והבן. ועל פי זה יש לפרש באופן אחר מה שהשיב יעקב לרחל בלא זה הקדמה, שהצדיק אינו מבקש רק מתנת חנם רק כפשוט', דהא מבואר מפסוק ויעתר דלזה צריך תפלת בן צדיק, לכך אמרה רחל הבה לי בנים כי בדידך תליא, ואם אין מתה אנכי, כי אבי הוא רשע ועובד אלילים, והשיב אבא לא היו לו בנים כלל, על כן הועיל זכותו כי היה הדבר נוגע לו, אבל אני יש לי בנים, ואף שאתפלל, מכל מקום אין כאן רק זכותך כיון שרק אתה צריכה לכך, והבן. ועוד יש לפרש באופן אחר, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג ע"ב), ומי יודע הבא אחריו אם יהיה צדיק או רשע, על כן לכאורה הוא טעות להתפלל על בנים, דאולי יהיו רשעים ונח להם שלא נבראו, אך אם לא קיים מצות פריה ורביה, יתכן להתפלל כדי לקיים המצוה, והוי כמו מה דמפקדת וכו' (ברכות י' ע"א), אבל זה שכבר קיים שטות הוא, דאולי הוא לרעתו. ועל פי זה יובן מאמר יעקב לרחל אבא לא היו לו בנים, על כן התפלל כדי לקיים המצוה, אבל אני יש לי בנים וכבר קיימתי המצוה, דקודם מתן תורה היה די בשני זכרים כבית שמאי (יבמות ס"א ע"ב) (וכמ"ש לעיל בפרשת תולדות), על כן לא יתכן לי להתפלל כי מי יודע מה יולד, והבן.
ישמח משה
והנה אברהם וכל אביזריה נכנסו תחת כנפי השכינה, ושני אלפים תורה (סנהדרין צ"ז ע"א), נחשב מהנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה), מה שאין כן נחור וביתו, כי אלהי נחור (בראשית לא נג) הוא חול (ב"ר ע"ד ט"ז), ועל כן רבקה היתה צריכה להתגייר, ובודאי גיירה אליעזר או יצחק. אך הצדיקת הלזו ודאי כונתה לשם שמים היה, רק במקום דאיכא גם הנאה מרובה, אין שום אדם אף בעצמו אינו יכול לידע בירור אם כונתו רק לשמו ית', אף אם מכוון לשמו מכל מקום חושד את עצמו שמא הוא מחמת הנאה, רק היודע מחשבות יודע האמת דמי איכא ספיקא קמיה שמיא, וזה ידוע מאד להמתקדשים ומתטהרים במחשבתם ואין חכם כמו בעל הנסיון. והנה רבקה בעצמה נסתפקה בזה אם לא היה תערובות של הנאה במחשבתה, וצערה את עצמה על זה, וסברה שעל ידי הזרע יתברר מחשבתה, אם יהיה קדוש, הרי הוית מגירי הצדק, ויהיה הולד הורתו ולידתו בקדושה, ואם לא ח"ו ההיפך. והנה כאשר התרוצצו כפירוש רש"י שם (ד"ה ויתרוצצו) כשהיתה עוברת וכו', עמדה משתומם ממה נפשך דאם ח"ו תערובות במחשבתה, אם כן מנין קדוש כזה שמכיר בוראו עוד בבטן אמו ומפרכס לצאת על פתח בית הכנסת ובית מדרש, ואם מחשבתה היה בלי סיג הטמא הזה, מהיכן הוא לה, והיינו דאמרה אם כן דיש אחד קדוש ואחד טמא, למה זה אנכי, ר"ל מה היה כונתי הא קשה ממה נפשך, ותלך לדרוש את ה' מה יהיה בסופה, והבן. והנה באמת נצמח עשו משום זה, כי אף אם היה כונתה ומחשבתה נקיה, מכל מקום כיון דאין ניכר לשום נברא, יש אחיזה למקטרג כמו שביארתי בפרשת העקדה בפסוק (בראשית כב יב) כי עתה ידעתי כמו הודעתי, ועוד ראיה ברורה מקטרוג השטן על איוב באמרו החנם ירא איוב את ה' וגו' (איוב א ט). ובאמת העידו רז"ל במשנה (דסוטה דף כ"ז ע"ב) על איוב דלא עבד את המקום אלא מאהבה, והבן. ועל כן קודם שסיפר הכתוב מלידת יעקב ועשו, הקדים הפסוק (בראשית כה כ) בקחתו את רבקה בת בתואל וגו', שזה היה הסיבה והבן. והנה גם רחל ולאה היו צריכין לגירות, וקודם שבא יעקב, לא היו יכולין להתגייר אף שהיו צדקניות מכבר ובעלי רוח הקודש, דהא בעי גירות לפני בית דין כמבואר במסכת יבמות (דף מ"ו ע"ב ודף מ"ז ע"ב), ובינה לבין עצמה לא מהני כלל, ויעקב היה יחיד מומחה דהוי כג' כמבואר בחו"מ (סי' מ"ו ס"ד), ואם כן ודאי כשבא נתגיירו שתיהן, ואם כן לאה דלא ידעה כלל שתנשא לו, הוי גירות מעליא בודאי, אבל רחל הצדיקית הגם דמחשבתה ודאי היה זכה לשמים, אך אינו ניכר לשום נברא. והנה רצה הבורא להודיע זה, וגלגל הדבר שהטעה לבן את יעקב, והיא מסרה הסימנים ללאה כדי שלא תתבייש, ואז שוב לא ידעה אם שוב תנשא ליעקב, כי מי יודע אם ירצה יעקב לעבוד עוד שבע שנים אצל הרמאי הלז, וגם שמא לא יהיה מרוצה אביה ליתן לו שני בנותיו, ואף על פי כן לא חזרה כלל מהגירות ומצדקתה, ואז נתגלה כשרון ויושר לבה ולא היה שום אחיזה לס"א, על כן היה מטתו שלמה. והיינו דאמרה נפתולי אלקים, (ר"ל שנתחברה בלי ערעור) נפתלתי עם אחותי, ר"ל עם ענין אחותי ועל ידה, ואין להצטער ולהתרעם על שהטעה אותו ויש לה בנים, על כן אמר אשר מנע ממך וגו' (בראשית ל ב), והבן כי אלולי זאת היה ערעור על התחברותה לאלקים, כי גם זאת שלא היה לה בנים, היה משום זה כדי לגלות יותר צדקתה, כי כבר חשבו הכל שיגרשנה יעקב, וכן חשבה היא בעצמה וכמו שכתב רש"י, וכמו שיסד הפייטן האדמון כבט שלא חלה וכו', ואף על פי כן לא חזרה מצדקתה, והבן. ועל פי זה יתפרש (ישעיה כ"ט כ"ב) לא עתה יבוש יעקב וגו' כי בראותו ילדיו וגו', ילדיו דייקא כי בנכריה ולדה בתרה אזיל כמבואר במסכת קדושין (דף ס"ח ע"ב), אבל כאן היה ילדיו, כי גירי אמת היו לשם שמים, והמופת מעשה ידיו בקרבו, דהיינו שהם נשמות קדושות, דעל זה נאמר (ישעיה ס' כא) ועמך וגו' נצר מטעי מעשי ידי להתפאר והבן, אף דהכל מעשה ידו, מכל מקום לא נזכר בתורה בריאה מפורש רק באור ולא בחשך (בראשית א ג), אף שהחושך נברא גם כן, דאין מיחד שמו על הרעה (עיין ב"ר פ"ג ו'), רק כדי שלא נטעה ח"ו לומר שלא נברא, נאמר על ידי נביא ובורא חושך (ישעיה מה ז), וכן הוא ברע, רק דזה מעשה ידי להתפאר, והבן כי נכון היא מאד כי בריאת הטוב מפורש בכל מקום בביאור, והיינו מעשה ידי בקרבו, דהיינו מה שמייחד שמו עליו. ועל פי זה יובן גם כן האמור (רות ד' י"א) יתן ה' האשה הבאה אל ביתך כרחל ולאה וגו'. כי כונת רות היה רק לשמים, כמו שאמר לה בועז הטבת חסדך האחרון וגו' (רות ג י), והנה הפרשת דרכים פירש כל זה על הפסוק לא עתה יבוש יעקב וגו', וכן הפסוק יתן ה' האשה וגו' בפנים אחר, אך לדרכי ילדיו מדויק טפי. ואפשר לצרף דברי ודבריו ולומר הכפל לא יבוש על ענין הגירות, ולא עתה פניו יחורו על ענין שתי אחיות, כי בראותו ילדיו וגו' כמ"ש דזה תולה בזה, דאם היה הגירות כראוי, גם איסור ב' אחיות ליכא, כמ"ש הפרשת דרכים בעצמו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, והבן.
ישמח משה
ראובן בכורי אתה וגו' (בראשית מט ג), פחז כמים אל תותר (בראשית מט ד), עיין בב"ר (ב"ר צ"ח ד') ובנזר הקודש. ובגמרא (ב"ב דף קכ"ג.) מה ראה יעקב שנטל הבכורה מראובן, דכתיב (דברי הימים א' ה א) ובחללו יצועי אביו, ומה ראה שנתנה ליוסף וכו', ומסיק ראוי היתה הבכורה לצאת מרחל, דכתיב (בראשית לז ב) אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שקדמתה לאה ברחמים, ומתוך צניעות שברחל החזירה הקב"ה לה, עיין שם. ועיין מ"ש לעיל בפסוק (בראשית מח כב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו', דכלהו טעמי איתנייהו, עיין שם. והנה על מה דקשה הא היתה רחל עקרה בתחילה, ואם כן אם היתה רחל בביאה ראשונה לא היתה מתעברה, ואיך הוי יוסף בכור למחשבה. ונראה לומר דברחל עון חוץ לארץ גרם שלא תלד, כמו שאמר לה יעקב התחת אלקים אנכי (בראשית ל ב), עיין רש"י, רק בלאה הואיל ששנואה היתה פתח רחמה (בראשית כט לא), וברחל אחר כך על ידי תפלה. והנה בנאנס לא שייך לומר עון חוץ לארץ גורם, עיין בנודע ביהודה חלק אה"ע סי' א' בשהה עמה עשר שנים ולא ילדה, והוא רצה לעלות והיא אינה רוצה, עיין שם. והנה יעקב מוכרח היה על פי צווי של אביו לקחת אשה שם (בראשית כה ב), והנה אם היה אז רחל, לא היתה עקרה בתחילה, והבן. ועל פי זה יש לפרש הסמיכות (בראשית כח ז) ואני בבואי מפדן למה שלפניו, כי יעקב חישב דעד שלא נשא את רחל עוד לא קיים ולקחת משם לך אשה, כי לך משמעו לדעתך וכמו שפירשתי בפרשת וישלח, והיא עקרת הבית, וכמו שכתב מהרש"א דמשום שעבד ברחל, היא קודמת לנשואי לאה ואין לגרש אותה, ואת לאה אינו צריך לגרש, כי היה שוגג בנשואיה ולא הוי נשואין באיסור, וכיון דהנשואין היו בתחילתן בהיתר, לא חש כל כך קודם מתן תורה, והבן. והנה לפי זה מוכח דרחל עקרה בטבע היתה, דליכא למימר משום עון חוץ לארץ, דהא היה מוכרח לישא אותה גם כן במצות אביו והוי אונס ועם כל זה לא ילדה, נמצא יוסף אף בכור למחשבה לא הוי, והבן. והנה ידוע מדברי הרמב"ן דלכך מתה רחל בהכנסו לארץ, כדי שלא יכנס לארץ ישראל עם שתי אחיות, וכיון שמתה רחל שמע מינה דנשואי לאה הראשונים עיקר, וקיים בה וקח לך משם אשה, ונמצא לפי זה שפיר יש לומר דברחל עון חוץ לארץ גורם, ואם כן שפיר הוי יוסף בכור למחשבה, לכך כיון שאמר כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית כח ה), משום דיוסף בכור למחשבה סמך לזה המאמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל דייקא, והבן. ואמנם בגוף סברת הנודע ביהודה דהיכי דיושב בחוץ לארץ באונס לא שייך לומר חוץ לארץ גורם, אם לדין יש תשובה, דהנה הבאתי אסמכתא גדולה להפוסקים דגם בדידן שייך לומר ישיבת חוץ לארץ אינה עולה מן המנין, דבאברהם נאמר (בראשית יב א-ב) לך לך וגו', וסמיך ליה (בראשית יב ב) ואעשך לגוי גדול, הכי נמי בדידן נאמר בפרשת משפטים (שמות כג כו) לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, בארצך דייקא. והנה בגוף הענין אין נראה פירושו במה שרצה לומר בעל הנודע ביהודה דהא דישיבת חוץ לארץ אינו עולה, היינו משום דעון חוץ לארץ גורם, דמה נשתנה חטא זה משאר חטאים, ואם כן אין לדבר סוף דאין לך אדם מישראל שאינו מחויב עשה (זבחים ז' ע"א). רק דהפירוש הוא דהנה לאברהם נאמר לך לך וגו' אל הארץ וגו' ואעשך לגוי גדול, פירש רש"י (ד"ה לך) כאן אי אתה זוכה לבנים. והענין דשורש המחצב אין ראוי למציאות על פי טבע, ולכך התרופה לזה היא ארץ ישראל עיני ה' אלקיך בה (דברים יא יב), ואין המזל שולט שם. וכן הוא בכל איש הישראל כי מצד המזל אינם פרים ורבים, ובחוץ לארץ צריך איזה זכות, ואם כן לפי זה לא מהני טענת אונס, דזה דומה למ"ש הש"ך בחו"מ סי' כ"א (ס"א) דמי שמחייב עצמו נגד חבירו בדבר שלא היה חייב, על מנת שיעשה לו חבירו איזה ענין ליום פלוני, וארעו אונס לחבירו, אין המתחייב חייב בשביל אונסו של זה, דאונס רחמנא פטריה אמרינן, אבל אונס רחמנא חייב לא אמרינן, עיין שם. וכללו הרמ"א במתק לשונו בסי' קע"ו סעיף י"ט שכתב שותף שחלה או נאנס ולא עסק בשותפות, אין הדין שהאחר ירויח ויתן לו, עיין שם ובש"ך שם, ודומה למ"ש מהרי"ט חלק ב' סי' א' בענין נאנס בהתנאי של השבועה, לחלק בין שהתנאי בקום ועשה, ובן שהוא בשב ואל תעשה, והבן זה. ואם כן לפי זה נופל בבירא הממה נפשך של בעל הנודע ביהודה בתשובה ההוא, עיין שם והבן. ועל פי זה יתבאר הסמיכות (בפרשת משפטים) לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא, על פי כי בחוץ לארץ אין מופת, ולפעמים צריך להיות העדר על ידי זה, אבל בארץ ישראל יש מופת, והבן.