Chasidut על בראשית 45:23

לכולם נתן וגו' ולבנימין נתן וגו' (בראשית מה כב), ולאביו שלח כזאת (בראשית מה כג). נ"ל לבאר בהקדים לפרש הפסוק (בפרשת מקץ, בראשית מג כט) הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם ויאמר אלהים יחנך בני. כי הנה בנימין כבר היה בן ל"א שנים, והיה לו עשרה בנים כמו שפירש רש"י שם בפסוק (בראשית מג ל) כי נכמרו רחמיו (ד"ה כי), וכן הוא מבואר בפסוק, כי תיכף בלכתו משם בא עם עשר בנים למצרים, וקוראים אותו קטן ילד זקונים קטן (בראשית מד כ). ונ"ל דכולם היו חלוקים בעיסתן אז כמו שמצינו ביהודה, אבל בנימין היה סמוך על שלחן אביו, כמו שמבואר בפסוק (בראשית מד כב) כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו. והנה מבואר במסכת ב"מ (דף י"ב ע"ב) גדול וסמוך על שלחן אביו הוא כקטן, וכעין שכתב המזרחי בשם נער (בפרשת וישב בד"ה שהיה עושה מעשה נערות) עיין שם, ולכך נקרא במשנה קטן, והטעם נ"ל דהרי סומך על אביו כקטן. ויתכן עוד יותר על פי המבואר בחובת הלבבות בשער הבחינה פרק ה', כי הטביע הקב"ה ליתן חן הקטן בעיני מולידיו, כדי שיגדלוהו ולא יכבד עליהם, מה שאין כן גדול, וזה מבואר דבעיני כל נמשך חוט של חן על הקטן יותר מעל הגדול. והנה הקטן שאביו ממלא כל מחסורו, נקרא קטן בענין בחינת החן, ועל פי זה יתבאר הזה אחיכם הקטן ויאמר אלהים יחנך וגו', והבן. היוצא מזה דבנימין היה סמוך על שלחן אביו, והנה להאבות נגלה טעמי התורה, וכן ליוסף כי כל מה שלמד משם ועבר מסר לו (ב"ר פ"ד ח'), והנה מבואר בנימוקי יוסף פרק קמא דב"מ (דף י"ב ע"א) במציאת בנו ובתו הקטנים, דאיכא מאן דאמר דמתנה דינו כמציאה, ועיין שם מה שכתב בשם הרנב"ר, אבל האיכא מאן דאמר משמע דסובר דגם בגדול וסמוך על שלחן אביו דינא הכי, ומ"ש הטעם דאין לו יד, היינו משום דגם בסמוך על שלחנו סובר דהוי ידו כיד אביו, וכן מוכרח בהתוספת ובכתובות מ"ז ע"א ד"ה משום איבה, דהתוספות לא ס"ל כלל לטעם איבה דמזונות לענין מציאה, כמו שהקשה על רש"י בבת הניזונית מן האחין, ואם כן קשה לפי זה על התוספת בן הסמוך על שלחן אביו מ"ט מציאתו לאביו. וצריך לומר דבסמוך על שלחנו הוי ידו כיד אביו, וכן כתב שם באסיפות זקנים בשם גליון התוספת עיין שם, ובודאי דנתכוון לישב קושיא זו, ואם כן כיון דידו כיד אביו, אם כן ממילא דגם במתנה הדין כן להאיכא מאן דאמר הנ"ל, ובודאי דכן הוא דעת היש אומרים באו"ח סימן שס"ו סעיף י', וכן הוא להדיא, ועיין בסמ"ע לחו"מ סימן ר"ע ס"ק ח'. ולדידי הדבר פשוט, דודאי אף האיכא מאן דאמר מודה היכי דאיכא גילוי דעת מהנותן, דקפיד שיהיה להבן לבדו, אבל בלא גלוי דעת גם בסמוך י"ל דנתן אדעתיה דאביו. והנה באם נותן מתנה לאביו בפני עצמו ולהבן בפני עצמו, שמע מינה דלא נתן זאת אדעתיה דאביו. ועל פי זה יתבאר ולבנימין נתן, וקשה הלא הוא של אביו, ואם אביו יתן לו, הוי זאת מתנה מאביו לבנימין ולא מיוסף, לזה אמר ולאביו שלח כזאת, אם כן בכהאי גוונא שפיר הוי מתנה לבנימין, ודו"ק. והשתא מיושב דקודם סתם ואמר כזאת, ואחר כך פירש, אלא ודאי דיש כאן שתי כוונות מתחלפות, והבן ודו"ק.

בתנחומא (ויגש סי' ו') ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה (בראשית מו כח). ילמדנו רבינו הרואה את הנר במוצאי שבת מאימת מברך, כך שנו חכמים אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, ומנין אתה למד מהקב"ה שנאמר (בראשית א ד) וירא אלקים את האור כי טוב, אחר כך כתיב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך, עד כאן. והוא פלאי דמה ענינו להאי קרא ואת יהודה. ועוד קשה היאך מוכח הברכה מקרא דויבדל וגו'. והנ"ל בזה דהנה בלבוש או"ח (סי' רצ"ח) כתב דהברכה על הנר במוצאי שבת, הוא רק לזכר שנברא האור במוצאי שבת, ר"ל ביום הראשון שנאמר ויאמר אלקים יהי אור. וכתב עליו האליהו זוטא וזה אינו, דהאי אור יום הוא, רק הטעם הא דאיתא בפסחים (נ"ד ע"א) שזימן הקב"ה במוצאי שבת לאדם הראשון שני רעפים והקישן זה בזה ויצא מהן אש, ואיהו גופיה כתב כן בסימן תרנ"ד. וכתב עוד הלבוש דאין לומר דהוי כמו ברכת הנהנין, דאם כן בכל יום היה לו לברך, עד כאן. וכתב האליה רבה הא דבאמת אין מברכין בכל יום, היינו לפי שאין הגוף נהנה, והא דמברכין על השמש יוצר אור, היינו משום שמתחדש כל יום, כן כתבו התוספת (פסחים נ"ג ע"ב ד"ה אין). ובשם הכל בו כתב דהוי ברכת הנהנין, רק משום דהנאתו תמידית לאפות ולבשל ולהאיר ולחום, הוי כברכת התורה שאין לו הפסק, רק שבת מפסיק שאז אסור ליהנות אצלו, ואם כן יוצאין בברכה של מוצאי שבת כל השבוע, עכ"ל. נמצא לפי זה יש לפנינו ב' דרכים, או הוא רק לזכר שנברא האור במוצאי שבת, או דהוא ברכת הנהנין. והנפקא מינה דאם הוא לזכר שנברא, ראוי לברך תיכף כשרואה, מה שאין כן אם הוא ברכת הנהנין, אין לברך רק על כל פנים באם שיוכל ליהנות, דאז יש שייכות להברכה לברך על כל השבוע כנ"ל, ולהכריע תולה בזה אם נימא דכחני הוי מציאות או העדר, דאם הוי מציאות אם כן לא נברא כלל במוצאי שבת, דהא בכח הוי מקודם לכך אלא שבמוצאי שבת הוציאו לפועל, ואם נימא דהוי העדר, אם כן יתכן לומר דהוא לזכר שנברא ומברכין תיכף. ואם כן אם נימא דהוי מציאות, על כרחך דהוי ברכת הנהנין ואין מברכין עד שיאותו לאורו. והנה שני פירושים יש בפסוק ואת יהודה וגו', א' מדרש אגדה (תנחומא ויגש סי' י"א) ששלח אותו להכין לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה, ואם כן הכנה הנ"ל שמשם תצא הוראה קרוי להורות, שמע מינה דכחני הוי מציאות, ואם כן לא נברא האור במוצאי שבת, ועל כרחך דברכת הנהנין היא ואין מברכין עד שיאותו לאורו. ועוד פירוש אחר יש בפסוק הנ"ל, מ"ש המלקט במהרש"א על התורה דלזה שלח את יהודה ולא את בנימין, על פי מ"ש בספר פענח רזא פירוש הכתוב (בראשית מה כג) ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים וגו', לפני כל אחד נושא חמור אחד, אבל את בנימין לא שלח יוסף עמהם, ולכך נענש יהודה שלא הביאו לאביו, ולזה נתחכם יעקב לשלוח ליהודה, ובודאי גם בנימין יצא עמו לקראת אביו כאשר יבשר ליוסף, והוי כמעמידו לאביו, עד כאן. והנה דעת יהודה צריך לומר דסבור דכיון דשמרו מן הפגעים והוא בחיים חיותו ויוכל לבא לפניו, כבר קיים אביאנו אליך, והיינו שכחני הוי כמציאות, אבל מדיעקב שלח ליהודה, שמע מינה דכחני לא הוי מציאות, אם כן לפי זה נברא האור במוצאי שבת, ועל כן תקנו הברכה, ואם כן ראוי לברך תיכף. וזה דברי המדרש הנ"ל ואת יהודה וגו', ילמדנו רבינו וכו', דהיינו דזה תולה בפירושא דהאי קרא כנ"ל. ונקדים עוד, דהא יש להקשות ממוצאי יום הכיפורים דגם כן מברכין על הנר, התינח להכל בו, אלא להלבוש קשה והבן, אך עיין בלבוש סימן רצ"ח ובסימן תרנ"ד שכתב הטעם במוצאי יום הכיפורים, לפי שכל היום אסור ועכשיו מותר, ומפרש דבריו בסימן רצ"ח דהיינו שמברכין שהבדיל יום זה משאר ימים בדבר זה, עיין שם. ולפי זה יש לו שייכות להבדלה, ואם כן יש לומר גם כן כמ"ש. אך קשה דאם כן בכל עניני מלאכות יברך, ולמה דוקא על הבערה. והנ"ל משום דהבדלה ראשונה שמצינו היה באור, שנאמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, לכך מברכין על האור גם כן שהיא ברכת הבדלה וכו'. ולפי זה מסתבר שפיר לומר דבעינן יאותו לאורו, דומיא דהתם וירא אלהים את האור כי טוב, ואחר כך ויבדל והבן. וזה דברי המדרש כך שנו חכמים, ויהיה פירושא דהאי קרא איך שיהיה כך שנו חכמים וכו', ומנין אתה למד מהקב"ה וכנ"ל, והבן כי הוא כפתור ופרח.

בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל (בראשית מט כז). הנה ידוע כי שלל יקרא הון אף שאינו גזל, כמו כמוצא שלל רב (תהלים קיט קסב), וכן מלת עד שהוא תרגומו של שלל. ובהקדים מ"ש בפרשת ויגש בפסוק (בראשית מה כב-כג) ולבנימין נתן וגומר, (בראשית מה כג) ולאביו שלח כזאת וגו', עיין שם. ובהקדים מה שהוכחתי במקום אחר באה"ע סימן ל"ז סעיף א' בהפלפול שכתבתי על מג"ש באות כ"ה דמעשה ידיו של גדול הסמוך על שלחנו הוא לאביו בודאי, אף למאן דאמר דהמתנה לעצמו, וכן מבואר בירושלמי שהביא הדרכי משה בסי' ע"ח. ונקדים עוד מ"ש הבית יוסף בבדק הבית בחו"מ סוף סימן קע"ז, דבן שחלק מאביו, היינו שחלק מעיסתו, הא בלאו הכי אף על גב דידע אביו ושתק לא מחיל, ועיין עוד בדרכי משה בסי' ע"ח בשם הגהת מרדכי שניות פרק קמא דבבא מציעא, דאף אם הוא לאביו, מכל מקום אינו מוריש פעולת אחד מבניו לשאר אחין, ושם בהגה"ה מרדכי עצמו מבואר, ודומה לזה שאמרו (כתובות מ"ג ע"א) אין אדם מוריש זכות בתו לבנו. ונקדים עוד דחייו של אדם נקרא בקר בעניני עולם הזה, ופטירתו יקרא ערב בעניני עולם הזה. ונקדים עוד דהזוהר (ח"א רמ"ז ע"ב) כתב דבר אחר זאב יטרף, זכו למארי דבבי לשון מטרף, טרף נתן ליראיו (תהלים קיא ה), וגם איתא בזוהר (ח"א רמ"ז ע"ב) בפירוש הראשון דלא בנימין הוא זאב, אלא המזבח דהוא אוכל בשר, עד כאן. מזה נראה דענין טבעו של זאב לאכול בשר. ונראה דעל זה מרמז הר"ת של זא"ב, "זה "אוכל "בשר. ועל פי זה נאמר לדרכינו כי בנימין היה תמיד סמוך על שלחן אביו, מאחר שיושב תמיד עמו בבית אביו ולא עזבו, שנאמר (בראשית מד כב) ועזב את אביו ומת, ולזה מרמז הר"ת של זאב יטרף, "זה "אכל "בבית "יעקב "טרפו "ריחמו "פרנסו, (טרפו ר"ל לחם חקו), ואם כן שמא תאמר שמה שהרויח לקח אביו, לזה אמר בבקר בקרו של יעקב, דהיינו בחיים חיותו יאכל עד, היינו שלל והון מה שהרויח ולא לקחו אביו, ושמא תאמר כי ינוכה לו עכשיו ולא יטול חלקו בירושה, לזה אמר ולערב, דהיינו ערבו של יעקב יחלק שלל, יטול חלק בהון כי אינו מוריש פעולתו לבניו כנ"ל. והורה לנו בזה כמה דינים מדיני התורה ולא דבר קטן הוא, כי כל מה שפירשו המפרשים, הוא או פשט כהראב"ע עיין שם, או רמז כתרגום ורש"י, או סוד כהזוהר, ושלי הוא דרך דרוש כי התורה נדרשת בפרד"ס. והנה מהנ"ל נצמח הרמז והסוד כי גבוה מעל גבוה וכו', דאף שהפירוש הנ"ל מדבר בגשמיות, היא באמת ברוחניות כמו שפירשתי הפסוק (משלי א כג) אביעה לכם רוחי, (עיין בפרשת ויצא בפסוק (בראשית כח יא) ויפגע במקום). והענין הוא על דרך שפירשתי הפסוק (תהלים קי"א) טרף נתן ליראיו, ונמשך לזה (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד וגו', וכמו שנאמר (שמות כד יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, ונאמר (שמות יח יב) לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים, ואמרו רז"ל (ברכות דף ס"ד ע"א) כל הנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה, כאלו נהנה מזיו השכינה. והנה מזה תבין כי לא דבר קטן הוא לאכול תמיד בשלחנו של יעקב בחיר שבאבות, דהוי כנהנה מזיו השכינה בכל עת וכמקריב קרבנות, ובודאי נצמח הארה גדולה ודבקות גדול מזה, ולכך נעשה אכסניא לשכינה, ונשאר זה דבוק בזרעו ובנחלתו, ועל כי היה כמקריב קרבנות וכשירים הנאכלים, על כן מקריבין קרבנות בחלקו ומפליגין חולקיהון באחסנתא. וגם ידוע מה שפירש רש"י על הפסוק (בראשית כג יז) ויקם השדה וגו' (ד"ה ויקם), תקומה היתה לו, וכמו שכתבתי על הפסוק (בראשית כח יח) ויקח את האבן אשר שם מראשותיו (בפרשת ויצא ד"ה ויקח מאבני), וכמו שמצינו (ב"ר מ"ב ח') שנגלה באלוני ממרא (בראשית יח א), הואיל והיה שם צדיק, על כן ענין גדול היה ליעקב שיהיו חפציו ביד בנימין, שהעידו עליו (שבת נ"ה ע"ב) שמת בעטיו של נחש, על כן מהדרוש הנ"ל שכתבתי, נצמח הרמז של רש"י, ותרגומו, והזוהר, ומדרשים, והבן. ולפי זה נ"ל הר"ת בענין אחר, כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וגו' (הושע יד י), כי עשו הרשע נטרד לחרפות על ידי אכילה שאכל פעם אחת בבית יעקב, כמבואר בבראשית רבה (ב"ר ס"ג י"ט) עיין בנזר הקודש שם, ובנימין הצדיק זכה לכל השבח הואיל ואכל בבית יעקב. ועל פי זה הר"ת זאב יטרף, "זה "אכל "בבית "יעקב "טיהרו "רממו "פירשו, ר"ל מכל גשמיות וחומריות, כמו שנאמר ביוסף (בראשית מט כו) נזיר אחיו, ומתרגמין פרישא דאחוהי, והבן. ועל פי זה יתבאר גם כן הפסוק (ברכה, דברים לג יב) לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן, כלומר שבנימין ישכון תמיד אצל מי שהשי"ת חופף עליו כל היום, כי היה תמיד באהלו של יעקב אשר השכינה שם היתה שורה תמיד, על כן ובין כתפיו שכן, כפירוש רש"י (ד"ה ובין) בגובה ארצו היה המקדש בנוי, והבן.