Chasidut על בראשית 45:9

הבה נתחכמה לו פ"ן ירבה (שמות א י). יש לפרש ידוע שאור הפנים בכל אורות העליונים הוא רחמים, ובהסתר פנים הוא דין הוא בחינת האחור רומז לדין (ידוע למשכילים). וענין פנים ואחור באורות עליונים הוא, שכל שם אשר רומז באיזה אור מהאורות, אם הוא כפשוטו באותיותיו מיקרי פנים, ואחור הוא אותו השם בעצמו בריבוי ובריבוע, דהיינו השם אל כפשוטו מיקרי אור הפנים, ובריבוע כזה א' א"ל מיקרי בחינת אחור, וכתבנו בספרי רגל ישרה שעל כן בלשון הקודש יכונה לאור הרחמים פנים, (שבלשון יחיד הוא פן), ואור הדין אחר, דהנה תיבת פן כשתרבעהו כזה פ' פ"ן, אזי יהיה בגימטריא אחר (עם הכולל, ונחסר הכולל להורות שאור הזה פחות מדריגה אחת מאור הפנים, וגם נתרבה להיקרא בג' אותיות אחר, להיות שכבר נתרבה מב' אותיות פ"ן ג' אותיות בריבוע, והבן מאד ומאד). והנה בהאיר אור הפנים, בודאי אין שום סט"א שולט בישראל, רק ח"ו בהסתר אור פנים לאחור. והנה היו במצרים רד"ו שנה בשעבוד בהסתר פנים, מנין פ"ן באחור כנ"ל פ' פ"ן רומז להסתר הפנים לבחינת אחור, (וכל זה ידוע דבאמת לא היו רד"ו בשלימות במצרים, כי רד"ו התחילו מהתחלת ירידת בני יעקב בפעם הראשון למצרים שאמר להם רד"ו שמה (בראשית מב ב), אבל בעת ירידת יעקב אמר יוסף רד"ה אלי (בראשית מה ט), שלא היה רק רד"ה שנה, והוא מנין אחר כנ"ל), שהוא הסתר הפ"ן כנ"ל. וז"ש הבה נתחכמה לו פן ירב"ה, נתחכם לעשות שהפ"ן יתרבה בריבוע לבחינת אחר כזה פ' פ"ן מנין רד"ו, שאז השעבוד בהסתר פנים, (ובזה תבין ל"ו למושיען של ישראל (סוטה י"א ע"א)). וזה שסיימו אחר כך ועלה מן הארץ, שעל כרחך בהסתיים חשבון אור האחור, יעלו מן הארץ כאשר יחזור אור הפנים להאור, (וכבר כתבנו במקום אחר אמר אויב וכו' אחלק שלל (שמות טו ט), שלל בגימטריא ב' פעמים פני"ם, שרצה האויב לחלק היחוד דפנים בפנים, וכבר שיבח שלמה לכנסת ישראל ושלל לא יחסר (משלי לא יא), שלא יחסר היחוד דפנים בפנים, ואין כאן מקומו). ועל פי זה יתפרש לקמן (שמות א יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכו', ר"ל באותו הדרך שיהיה העינוי שלהם, דהיינו לרבעות תיבת פן כנ"ל, בזה הדרך היה גם כן הגאולה, שאמר השי"ת כ"ן ירבה, תיבת כן יתרבה בזה הדרך כ' כ"ן בגימטריא צ', שכל אחד מישראל היו לו צ' חמורים טעונים כשיצאו ממצרים (תנחומא בשלח סי' כ"ה). וזה שנרמז לאברהם ואחר כן יצאו ברכוש וכו' (בראשית טו יד), שהרכוש יהיה בענין אחוריים של תיבת כן כנ"ל היינו צ' חמורים, [הגם שיש לפרש גם כן באופן אחר אחרי כן, היינו אחר אותיות כ"ן הם אותיות ל"ס שהוא ר"ת לילי' ס"מ, הם דכר ונוק' דסט"א שהכניעום, (והוא בגימטריא צ' שהיו להם טעונים לישא משאם כעבדים לאדוניהם), עם כל זה הכל הולך אל מקום אחד, והבן וכפלים לתושיה] וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא:

ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר (בראשית לז יד). כבר אמרנו שזה אי אפשר שדבורו של צדיק לא יתקיים, ואפילו הדבר שיוצא ממנו כשגגה שיוצא מלפני השליט מוכרח שיתקיים, כי שכינה מדברת מתוך גרונו דברים אמיתיים, מחמת ששמר את עצמו מדברים בטלים ואסורים, כנודע הדבר להבאים בסוד ה' ובפרט יעקב האמיתי, וכי סלקא דעתך שיהיה ח"ו דיבורו לריק בעל כרחך הוא שיתקיים, והנה בכאן תיוהא קא חזינא, שצוהו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן, והנה לא ראה כי תיכף כאשר בא אל אחיו ויפשיטו את יוסף וכו' (בראשית לז כג), והיאך היה יכול לדרוש שלומם וטובתם. וביותר יקשה "והשיבני "דבר ולא נתקיים, כי תיכף שנכסה ממנו שוב לא חזר אליו. אך הוא כי באמת שכינה דברה מתוך גרונו דברים אמיתיים לאשורן, אך הנה ידוע ענין גליות ישראל, הוא עבור לברר מהקליפות ניצוצים הנדחים שנפלו בקליפות בעת השבירה, והניצוצין שנפלו בקליפות על ידי הדורות שחטאו ועברו את פי י"י, כגון דור המבול ודור הפלגה ודור אנוש ואנשי סדום, וכן הניצוצות שנופלים בכל דור על ידי מעשה הרשעים, כי על ידי מה שישראל נתונים תחת יד איזה אומה שמענים אותם בעינוים, והם מחזיקים באמונתם ותורתם, על ידי זה מוציאים בלעם מפיהם היינו הניצוצות שבהם, וכאשר משתלמים הניצוצים אז יוצאין לחירות מתחת ידי האומה, והאומה נשארת שפילה ובזויה מחמת שהוציאו חיותה, וכאשר ישתלמו הניצוצין מכל העולם, אז יתעלה משיח צדקנו ויהיה החירות העליון המופלג לעולמי עד כנודע. והנה מצרים היה המקום העכור שבכל העולם שהיה נקרא ערות הארץ, ונודע כל מה שיש באדם ישנו בארץ, ומצרים היא מקום הערוה ושם היו משוקעין לרוב הניצוצין הנדחים, על דרך שאמרו רז"ל שמרפ"ח ניצוצין שנפלו בשבירה, היו במצרים ר"ב ניצוצין, בסוד ויצבר יוסף "בר (בראשית מא מט). לזה הוצרך ראשית הבירור להיות במצרים, כי הך הכפתור וירעשו הספים (עמוס ט א), ממילא על כן היו המצרים שטופים בזמה ובעלי כשפים, כי המקום של הקליפה גורם ערות הארץ. והנה הוצרך יוסף הצדיק לירד בתחילה למצרים, מפני שהוא היה בקדושה מדריגת אות ברית קודש, והקליפה ערות הארץ רצתה להחטיאו בדבר ערוה, ואז היו ח"ו נשארים ישראל משוקעים בערות הארץ. אך להיות שיוסף הצדיק שמר מדריגתו ועמד בנסיון וגדר עצמו ממנה, עשה הכנה לכל ישראל שיגדרו עצמם מן הערוה, ונשארו נקיים ואחת היה ופרסמה הכתוב. ועל כן יוסף הצדיק מבית האסורים יצא למלוך, כי עמד בתקפו נגד הקליפה של הארץ ומשל עליה, והתחיל תיכף לברר הניצוצין בסוד ויצבר יוסף בר, והתיש כח ערות הארץ מה שצוה להם לגזור בשר ערלתם כנודע (ב"ר פ"צ ו'), וכבר ידעת שמדת יוסף הוא יסוד עולם המברר ניצוצין ומשים שלום בבית (עיין שבת קנ"ב ע"א), בסוד את ברית שלום (במדבר כה יב). ונקדים עוד מה שכתבו המקובלים שהניצוצין הנדחים מארבעה דורות החטאים הנ"ל, היו משוקעים בצאנו של לבן, וזה היה כל מגמת יעקב שהביאם אל הקדושה לצאנו צאן קדשים, על כן היו השבטים נקראו רעי צאן (בראשית מו לב), ובאו עמהם למצרים ונגמר בירורם ממדריגת חי למדריגת מדבר, ועל ידי זה ובני ישראל פרו וישרצו (שמות א ז). ובזה תבין כי רוח י"י דבר בו ביעקב ואמר ליוסף לך "נא (כעת שכבר הגיע הזמן, כי מיום הזה עד שיצאו ממצרים היה רל"ב שנה, מנין ד' מילואי שם הויה הנשפעים ליוסף סוד הברית, והבן). ראה את שלום אחיך, (מוכרח אתה מקודם לכולם לראות ולתקן את מדת השלום, דרגא דברית שלום של כל אחיך, במה שאתה תגדור עצמך מן ערות הארץ תעשה הכנה לבירור, ואחריך כל אדם יטו, וגם) את שלום הצאן (אשר עדיין הם מגולגלין בצאן, ויזכו אחר כך במצרים לעלות למדריגות מדבר, גם יהיו במדריגות השלום שיהיו גדורים מן הערוה), והשיבני דבר ר"ל שישיבהו לסימן אותו הדבר שמצוהו, ור"ל בעת שיתגלה לאחיו במצרים ויגיע העת שירד יעקב עם בניו למצרים, ישלח לו סימן אותו הדיבור בעצמו שמצוהו שילך לראות את שלום אחיו, דהיינו שישמור בריתו לשם ויהיה במדריגת השלום לאחיו. והנה תראה בפרשת ויגש (בראשית מה ט) שאמר לאחיו עלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלקים לאדון לכל מצרים. דלפי פשוטו קשה מאוד למה צוה להם שיאמרו כן בשמו, ולא צוה להם כפשוטו עלו אל אבי ואמרתם אליו כי שמני וכו'. ולפי מ"ש יומתק הדבר מדבש ונופת צופים, דהנה בעת שאמר יעקב הלשון הזה היה מתנבא ואינו יודע מה מתנבא, ואחר כך בבוא הענין הנרצה הבין יוסף שרוח ה' דיבר באביו אז, והבין שמה שצוהו והשיבני דבר, הוא שישלח לו לסימן הענין הנרצה, בכדי שיהיה לבו בטוח בירידתו למצרים שלא ישתקעו בניו ח"ו שם בערות הארץ, על כן קיים הדבר וצוה לאחיו לאמר כה אמר בנך יוסף, שהיה כעת מקיים דיבורך מה שצוית אותו והשבני דבר, והוא הסימן שמני אלקים לאדון לכל מצרים, וממילא תבין שהנני רואה את שלום אחי ואת שלום הצאן, כי לא נשתעבדתי לכח ערות הארץ, ואדרבה נתגברתי עליו, על כן זכיתי לממשלה ולאדנות עליהם, כי לולא נתפתיתי לערות הארץ ח"ו, לא הייתי זוכה לממשלה והבן, ובזה הבין תיכף יעקב למפרע מה שרוח י"י דבר בו מאז. ובזה תבין מ"ש אחר כך (בראשית מה כז) וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם. דלכאורה הוא יתור דברים, דהיה לו לומר בקיצור וידברו את אשר דבר אליהם יוסף, מהו "כל "דברי "יוסף. אך הוא לרבות שאמרו הדברים ככתבו, היינו "כה "אמר "יוסף, ואז הבין יעקב הענין הנרצה. וזהו "ותחי "רוח "יעקב "אביהם, שרוח ה' אשר דיבר בו מאז לא היה במדריגת חי, כי לא נתוודע עניינו לו, וכאשר התבונן הדבר אז ותחי רוח יעקב, שידע הדברים על בוריים כי דבריו חיים וקיימים. ובזה תבין כי מתחילה במאמר הא' לא אמר לו יעקב רק סתם לכה ואשלחך אליהם (בראשית לז יג), ולמה לא סיים המאמר כולו לומר וראה את שלום וכו' והשבני דבר, כיון שאצלו בסמוך היה כמ"ש לעיל. אך הוא כי מתחילה נאמר ויאמר ישראל אל יוסף, שזה מאמר ישראל בלבד ולא הוצרכה השכינה לדבר עמו מתוך גרונו, כי היה יכול הדבר להתקיים, אך בסיום המאמר לא הניחו הש"י לומר בעצמו, כי לא היה באפשרי להתקיים, ונאמר מאמר בפני עצמו ונכתב אצלו ויאמר לו סתם, ולא נכתב יעקב או ישראל, כי השכינה דיברה מתוך גרונו הלשון הנרצה להתקיים לאחר זמן, והבן מאד ומאד כי הדברים עמוקים ומתוקים מדבש. והנה תראה עוד איך דיבורו של יעקב הוכרח להתקיים והתורה משמיענו זה בלשונה, כי הנה תראה בדיבורו של יעקב שאמר לו הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם. דלכאורה הלא אחיך רועים בשכם מיותר, דיורה כאילו הוא הודעה מחדש היכן הם רועים, דכפי הנראה היה הדבר ידוע לכל בני הבית, כי נאמר מקודם (בראשית לז יב) וילכו אחיו לרעות צאן אביהם בשכם, דהיינו שהודיעו הדבר לבני הבית שילכו לשכם, ובודאי גם יוסף ידע, ואם כן לא הוצרך יעקב לומר לו רק בקיצור לכה ואשלחך אל אחיך, או אפילו לא ידע, היה לו לומר לכה ואשלחך לאחיך לשכם. אך הוא שדיבורו של יעקב הוכרח להתקיים, ושם הש"י דברים שאפשר להתקיים, כי גלוי וידוע לפני ית' שהם ילכו לדתן, ועל כן אמר יעקב דברים אמיתיים הלא כעת אחיך רועים בשכם, לכה ואשלחך אליהם יהיה במקום שיהיה, מה שאין כן אילו אמר לו שילך לשכם ששם הם רועים לא היה מתקיים הדבר, וגם כן לא היה יוסף מוכרח לילך רק עד לשכם, מה שאין כן כעת נאמר ויבא "שכמה ולא מצאם, ואז דרש מאמר אביו שמוכרח לילך באשר ימצאם, ותראה איך המסבב סיבות פעל ועשה כדי שיתקיימו גזירותיו. ובזה תבין אחר כך כל הענין שאמר (בראשית לז טו) וימצאהו איש והנה תעה בשדה, למה לנו להשמיענו שהיה תעה, וגם הלא הכל בהשגחה למה היתה כזאת שהיה תועה. וישאלהו האיש לאמר, מהו הלאמר. (בראשית לז טז) ויאמר את אחי אנכי מבקש הגידה נא וכו', היה לו לומר בקיצור הגידה לי איפה אחי רועים. (בראשית לז יז) ויאמר האיש נסעו מזה, מה צורך להודעתו שנסעו מזה, הלא בעיניו ראה שאינם בכאן, לא היה לו לומר שמעתי אומרים נלכה וכו'. אך לפי הדברים הנ"ל יובן הענין, כי הנה יוסף כשראה שאינם בשכם, דרש מאמר אביו שילך באשר ימצאם, אך דהוקשה לו מה שאמר הלא אחיך רועים בשכם, והנה אינם רועים בכאן, על כן שפט באפשר הם רועים בשדות ובגבולים השייכים לשכם, ויקויים בזה מאמר אביו. ובזה יוצדק אומרו "ויבא "שכמה ולא אמר לשכם, להורות שבא בתוך העיר, וכשראה שאינם הלך בגבולים ובשדות, וכשלא מצאם בשדה גם כן היה תעה, ר"ל נבוך בחקירתו בעת היותו בשדה, לומר הנה סוף המאמר יורה לילך באשר ימצאם, והתחלת המאמר יורה שהם רועים בשכם, ואפשר היה לתרץ שהם בגבולי שכם, וכהיום שאינם גם בגבולים ובשדה, אז היה תעה ונבוך בחקירתו מאמרי אביו שבודאי הם אמתיים. וזהו וימצאהו איש והנה תעה בשדה, ר"ל שהיה תועה ומחשב בעת היותו בשדה, וישאלהו האיש "לאמר "מה "תבקש, ר"ל מה תבקש עוד לאמירת אביך, הלא כבר קיימת המאמר שבאת לשכם, ויאמר את אחי אנכי מבקש, כי על כל פנים סיים המאמר כפשוטו לכה ואשלחך אליהם דייקא ולא אמר לשכם, על כרחך בשיעור המאמר יהיה איך שיהיה, והנה אף על פי כן התחיל מאמרו שרועים בשכם ואינם, על כן הגידה נא לי איפה הם רועים, שאפשר יש עוד גבול השייך לשכם ושם הם רועים. ויאמר האיש אל תקשה לך, כי בעת שאמר לך אביך מאמרו היו עדיין בשכם ואמת אמר, רק כעת נסעו מזה, וכיון ששמע כזאת הוצרך לקיים סוף המאמר לילך באשר ימצאם. וזהו וילך יוסף אחר "אחיו, שתיבות אחר אחיו מיותרין, אך הוא להורות שהוצרך לקיים המאמר לילך אחר אחיו, והבן. ובאלו הדברים יתיישב מה שתמהו העולם איך יוסף לא הודיעו לאביו עניינו כל ימי היותו בבית פוטיפר מושל ושליט בביתו, ובודאי היה פודהו מיד פוטיפר בכסף מלא, ובפרט באותן הט' שנים שהיה מלך במצרים קודם ביאת אביו למה לא הודיעו, (והנה הגם שלפי האמת אין זה קושיא, כי הוא גם כן ידע ברוח הקודש מהחרם שהחרימו (תנחומא וישב סי' ב'), ולא הותר לו להתוודע עד שהתירו אחיו את החרם, על כן לא עמד איש אתו בהתוודע (בראשית מה א) רק הם, כדי שלא יעבור על החרם, אבל לפי פשוטו טעמא בעי). ועל פי הדברים הנ"ל היה במוכרח לקיים ציווי אביו שאמר ברוח הקודש והשבני דבר, שישיבוהו לסימן דבר שיראה ממנו שבודאי דרש שלום אחיו ושלום הצאן, והוא הדבר אשר שלח לסימן שמני אלקים לאדון לכל מצרים, שמשל על ערות הארץ בכח מדתו ששמר בריתו, ועל כן התיש כח ערות הארץ במה שמל ערותם ונעשה אדון להם, וזהו היה בשנה השנית לשני הרעב, ועל כן לא היה לו באפשר להתוודע מקודם, והבן:

ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי (בראשית מה ג). והנה תמהו כל המפרשים הלא כבר ידע ושמע שאביו חי. ועוד אמאי לא שאל אותם על זה אחר כך אחר שנגשו אליו, ולא מצינו שהשיבו תשובה על זה, ואי כונת יוסף היה אם לא מת עתה מחמת רוב הצער שבניו כולן בדרך סכנה ובנימין גם כן, כמו שנאמר באמת (בראשית מג יד) ואני כאשר שכולתי שכלתי, זה קשה יותר מן הראשונה דמאי להם לידע דבר זה יותר ממנו. וגם מה דאמר (בראשית מה ט) מהרו ועלו אל אבי, מה זה שמיהר כל כך. והנ"ל בזה על פי שכתב האלשיך בפסוק (בראשית מה כו) ויגידו לו לאמור כי עוד יוסף חי, על פי שיוכל להיות שתפרח הרוח ברבות השמחה פתאומית, כעובדא דמייתי בגמרא (כתובות דף ס"ב ע"ב) עיין עליו. ואם כן יתכן דכבר ידע יוסף שאחיו מתחרטין מאד במכירתו ומבקשין לפדותו בכל ממון שיפסקו כמבואר במדרשי רז"ל, ואם כן יתכן שגם להם יהיה שמחה גדולה מאד, כי ידעו גם כן שלבו שלם עמהם באהבה גמורה מהבכי, וממה שקרא הוציאו כל איש, כמ"ש המזרחי על פירוש רש"י (ד"ה נבהלו) כי נבהלו מפניו מפני הבושה, עיין שם. והנה שיגיד להם בהדרגה היה בלתי אפשר אז כנאמר (בראשית מה א) ולא יכול יוסף להתאפק. על כן התחכם יוסף תיכף לעורר צער, להקטין השמחה שישוב רוחם והבן. ועוד כי אם רבות השמחה התפשטות הכחות, היגון מעציר ומחזיק ומשיב, כעין דאיתא בחולין (דף נ"ו ע"ב) בהאי דנכיס לבריה באחיזת עינים, דאינגד ואתנח עייליה למעייניה, עיין שם. אך אין צורך לזה כי אסתגר בקמייתא, על כן הזכירם תיכף בצער אביהם, ושיש לחוש אם עודו חי מרגיש הצער, ואין זה כשואל רק כמתאונן השם יודע אם עודו חי, ופירוש זה נכון מאד בעיני. והנה על פי זה יש התנצלות קצת ליוסף במה שנלאו כל חכמי לב לישב למה לא הודיע יוסף לאביו כ"ב שנים, ולפי זה אתי שפיר דמתיירא היה להודיע על ידי שום אדם, פן לא יתנהג עמו כשורה בשעת אמירה וימות, וכן על ידי כתב פן ימות בבא לידו פתאום, ויהיה הוא הגורם למיתת אביו, ולעלות לארץ ישראל היה בלתי אפשר כי מקודם שהיה שני למלך, ידוע שממצרים אין עבד עולה, ואחר שנתמנה לא היה יכול להסתלק מהתמנותו כנ"ל. ונקדים עוד דכבר כתבתי בריש פרשה זו, דכל מה שיוכל להיות בהשתדלות לא עביד קב"ה ניסא למגנא, ואם כן עד עכשיו שלא היה באפשרי להוציא אביו מהצער, ודאי דרגלי חסידיו ישמור ובצל כנפיו יחסה, אף שבדרך הטבע המיתה הכרחית לזקן כזה בצער גדול ומשונה מאד. אך עתה שידעו אם יתעצלו בהליכתם, והרי יש כח למהר ללכת, וכיון שכך אין השגחה מזדקקת, לכן אמר מהרו עלו אל אבי כנ"ל. ועוד נ"ל טעם הגון על יוסף שלא הודיע לאביו, כי חכם גדול היה וכבר למד בבית אביו שלא לתלות שום דבר בקרי והזדמן רק בהשגחה פרטית, והנה בא וראה ונבין ממרירת העונש שהיה ליעקב כ"ב שנים רצופים כשנאבד יוסף ממנו, ולא קבל תנחומין כל הנך שנים, ולא נשכח ממנו אפילו שעה אחת, ולדעתי אין עונש רע ומר ממנו בעולם הזה, ובפרט במשך זמן ארוך כזה והוא על דבר נקלה, אך צריך לומר לנגד ערך יעקב אבינו קטנה שבקטנות לגדולה שבגדולות יחשב. והנה הקב"ה עושה חסד עם הצדיקים לשלם הכל בעולם הזה, כדי שיהיו נקיים לגמרי בעולם הבא, וידוע דעונש שמענישין בעולם הזה, היא קטן מאד לנגד עונש עולם הבא. ועל פי זה יתפרש דברי רש"י בפרשת וישב (בראשית לז א, ד"ה אלה) כפשוטו ביקש יעקב לישב בשלוה, אמר הקב"ה לא דיין וכו'. והנה כל זה הבין יוסף אם יתמעט העונש לאביו ממה שראוי לו, או ישאר לו לאחר מותו, זה רע ומר יותר ויותר כפלי כפלים, או שישאר על בניו חוב, והנה החוב של אמירה קלה במה אדע (בראשית טו ח), פרעהו בגלות מצרים (נדרים ל"ב ע"א), ואם יצטרף עוד חוב זה, יאבד סברן ח"ו דלא יכלו להתמהמה כתיב (שמות יב לט), בודאי וזה בודאי דלא יגיע לצדיק גדול כזה עונש רע ומר כזה על מגן בלי השגחה, כל זה הבין יוסף, על כן לא עשה שום דבר בבחירתו. וגם אפשר שהשיג ברוח הקודש על מה מגיע העונש ליעקב, וידע שיצטרך להיות כ"ב שנים נגד כ"ב שנים, וגם זה הבין דלא היה מגיע על ידי צדיקים הללו חטא כזה אם לא כשהוא רצון הש"י, כמו שאמר דוד על שמעי בן גרא (שמואל ב' טז י), ואף על פי כן ראויים לעונש, לכך כיוון במה שציער אותם שיקבלו עונשם בזה, וגם כפל הצער של אביו ישלים הזמן, והבן. ואחר שנתוודע להם לא בבחירתו, רק על ידי הכרח כי לא יכול יוסף להתאפק, הבין שכבר נשלם הזמן של קבלת העונש, אז אמר להם (בראשית מה ח) ועתה דייקא ראוי להבין כי לא אתם שלחתם אותי, אתם דייקא והבן, (בראשית מה ה) ועתה אל תעצבו, כי אם אתם קצת הייתם מסייעים, מכל מקום כבר נתקבל העונש, והבן. והנה ויפג לבו של יעקב להאמין מחמת גודל תמיהתו על יוסף שלא הודיע, אך כשראה העגלות (בראשית מה כז), אז עלה בלבו כי יתכן שהיה כונתו לשמים כנ"ל, אך היה מסופק בדבר שמא החמיץ, כי לא דבר נקל הוא שלא לחוש על צער גדול של אביו הצדיק, על כן אמר (בראשית מה כח) אלכה ואראנו כנ"ל, ועל פי זה יתפרש הפסוק (בראשית מו ל) ויאמר ישראל אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, דהוא תמיה גדולה הלא אדרבה עתה העת לחיות. אך לפי מ"ש אתי שפיר, דאחר שראה יעקב בפניו של יוסף כי נקי מכל חטא, אז הבין כי דבר גדול פעל לנקות אותו כתינוק בן יומו, אמר אמותה הפעם דייקא אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, כמ"ש לעיל (בפרשת וישב בפסוק וישלחו את כתונת הפסים) כי צדיק אתה, בזה אני מבין שלעת עתה קבלתי כבר כל עונשי ואני נקי מכל חטא, לכך עתה אני חושק למות, כי כבר אמרו (אבות פ"ב מ"ד) ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, והבן כי הוא פירוש נחמד בס"ד כנ"ל.