Chasidut על בראשית 46:15

חידושי אגדה לחתונה
אדם כי יקריב כו' דבני אדם דומין בכמה דברים למלאכים ובכמה דברים לבהמות (חגיגה טז.) דהיינו בענין הזיווג כשאינו לשם שמים הוא מעשה בהמה, ולכך כתיב (בראשית ה ב) ויקרא את שמם אדם, דיש ד' שמות גבר איש אנוש רק אדם מורה על אחדות שאין לו ריבוי, ולכן כתיב ביעקב נפש (בראשית מו טו) ובעשו נפשות ביתו (בראשית לו ו), וע"כ אמרו חז"ל (ב"מ קיד:) אתם קרואים אדם כו', וע"כ כשהזיווג לש"ש להדבק באשתו ולהנצל מהרהורי עבירה הוא בשלום עמה והם כגוף אחד, וז"ש אדם אימתי הוא בחי' אדם כי יקריב לעצמו זיווגו מכם דהיינו מעצמותו א' מצלעותיו זה יהיה קרבן לה' שהוא לש"ש, אבל מן הבהמה כו' אם עושה רק מעשה בהקריבו את קרבן ולא לש"ש כמ"ש על חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי כו' ולא כתיב חדשי ומועדי כדאיתא בגמ' (במ"ר כא כה), וכמו כן לענין הזיווג כשנושא אשה להשלים את נפשו שיהיה אדם והיינו כי יקריב מכם זה שנחסר מעצמותו עצם מעצמו ובשר מבשרו זהו קרבן לה' שנרצה לו לכפר עליו, אבל מן הבהמה כנ"ל הוא רק קרבנכם כנ"ל.

אחשבה לדעת בחשבון השבטים אחרי יחוס אמותיהם, בלאה אמר (בראשית מו טו) אשר ילדה ליעקב, וברחל אמר (בראשית מו כב) אשר ילד ליעקב, ובשפחות (בראשית מו כה) ותלד את אלה ליעקב, עיין בזהר ויצא (דף קנ"ה ע"א) יששכר וזבולון הכא אישתכללו, שית בנין שית סטרין דעלמא (עיין בליקוטי תורה), ששה בני לאה כגוונא דא בני השפחות אינון ד' ואיתחברו באילין ואילין ד' קשרין דמתחברין בהו ואוקמוה, ועל דא כתיב (מלכים א' ז כה) וכל אחוריהם ביתה, אף על גב דבני השפחות נינהו בית"ה, רבי חזקיה אמר אי הכי הא אתמר כל מה דאוליד עלמא תתאה פרודא איהו, דהא כתיב (בראשית ב י) ומשם יפרדו, מה תימא ביוסף ובנימין אי תימא דעלמא חד כהני לאו איהו דהא לא נפקו מעלמא עלאה ועלמא תתאה מה דאולידת אולידת לתתא ולא לעילא, אי הכי פרודא איהו וכו' א"ל וכו', ת"ח רזא דמלה בכל זמנא צדיק מעלמא תתאה נפיק ועייל ביה עייל ומיניה נפיק, ובגין כך איתבני באתר דא, ועיקרא הוא לעילא ועקרא הוא לתתא, ובעלמא תתאה איהו תדיר לעלם וכו', כד עייל איהו ברזא דיוסף הצדיק כד נפיק ברזא דבנימין, הה"ד (בראשית לה יח) ויהי בצאת נפשה, מאן נפשה דא צדיק דנפיק מינה, ודא בנימין הנקרא בן אוני דחשיבת דאולידת לתתא דפרודא וכו', מה כתיב ואביו קרא לו בנימין בן ימין, דהא איסתליק לעילא בעלמא עילאה וכו', עכ"ל. כאשר תתבונן בדברים אלו לפי שכלך יובנו הדברים, דבלאה הרומזת לעלמא עילאה, ייחס לה הלידה אשר ילדה בעצמה, דעלמא עילאה מה דאולידת אולידת לעילא. אבל ברחל הרומזת לעלמא תתאה דכל מה דאולידת אולידת לתתא ופרודא איהו, וסלקט דעתך אמינא דפרודא איהו, משמיענו זאת התורה הקדושה אשר ילד ליעקב ולא אמר אשר ילד"ה, לייחס לה הלידה דסלקא דעתך אמינא דפרודא איהו, רק הכוונה אשר ילד ליעקב בבחינת צדיק דעייל ונפיק. ובבני השפחות דאיתחברי באילן בסוד וכל אחוריהם ביתה, הנה לידתם מצורפת ללידת האמהות, ייחס להם הלידה אבל בצירוף הוא"ו "ותלד, כי וא"ו יורה על צירוף לענין הקדום, הבן הדברים: הרב הקדוש באור החיים ביקש למצוא טעם יוסף שהניח את אביו בצערו כל כך שנים ולא הודיעו מהמאורע, וביותר בימי גדלותו, וגם אחרי כן שבאו אחיו עוד לא הודיעו עד אחר ב' שנים. ונ"ל הקטן שהחרם שעשו בצירוף השכינה (תנחומא וישב סי' ב'), היה בפני יוסף בהיותו עדיין עמהם, ולא היה רשאי לגלות עד עת שיתירו הם החרם, גם בבוא אחיו היה מתיירא פן לא ירצו להתיר החרם, על כן גלגל עמהם כמה גלגולין עד שהבין שכבר מרוצים יהיו להתיר, הלא תראה שנתוודע להם ביחוד באין איש אתו כי לא היה רשאי. וז"ש להם אני יוסף העוד אבי ח"י (בראשית מה ג), הפירוש לדעתי ששאל אותם אם מרוצים הם שיהיה אביהם ח"י היינו ברוח הקודש, כי הוסר ממנו כל ימי אבל בכדי שלא לגלות, עד שאמרו לו הבשורה ותחי רוח יעקב (בראשית מה כז), דמתרגמינן ושרת רוח קודשא וכו'. והנה תראה כשאמר (בראשית מה טו) ואחר כן דברו אחיו אתו, אז אמר (בראשית מה טז) והקל נשמע בית פרעה, דהיינו כשכבר הסכימו על ההתרה אז נשמע הקל, מה שאין כן קודם לזה, זה מה שנ"ל: