ישמח משה
עוד יש לפרש ואלה שמות וגו' איש וביתו באו (שמות א א). דלכאורה הוא תמוה מה בעי האי דישנא להאי פרדשנא שעוסק להודיע שמותן, לקיים מה שנאמר (ישעיה מ כו) המוציא במספר וגו', ואף שכבר מנאן כמבואר ברש"י (ד"ה ואלה), אבל הודעה זו איש וביתו באו למה, הלא כבר ידענו. ועוד איך יתכן להפסיק באמצע הסיפר בענין אחר, דמתחיל ואלה שמות ומסיים בדבר ובענין אחר, פתח בכד ומסיים בחבית, והיה ראוי לומר זה אחר החשבון. והנ"ל בהקדים מאמרינו לפרש (איוב (כג יג) כ"ג י"ג) והוא באחד ומי ישיבנו, על פי מ"ש בפרקי דר"א (פל"ט) (סי' ל"ט) כשבאו לגבול מצרים היו שבעים חסר אחד, מה עשה הקב"ה נכנס עמהם במנין ועלו למספר שבעים, וכשיצאו היו ששים ריבוא חסר אחד, נכנס עמהם במנין ועלו לששים ריבוא, לקיים מה שנאמר (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, עד כאן דבריו. ואם כן ראה חבתן והוא באחד, שכביכול הוא יתברך נחשב במקום אחד, אם כן מי ישיבנו, וזה שאמר הכתוב (ישעיה (כז יב) כ"ז י"ב) ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, ר"ל שבודאי תלוקטו בני ישראל, כי הלא לאחד מכם נחשב האחד יתעלה, ועיין ברד"ק שמפרש גם כן הפסוק על דרך סרס המקרא, ור"ל ואתם בני ישראל תלוקטו לאחד אחד, עיין שם. ועם זה יובן ויתבאר הפסוק (מלאכי ג' ו') אני ה' לא שניתי, דבזה יובן ואתם בני יעקב דייקא לא כליתם, כי מהחלק כלמד על הכלל, וכביכול מרוב אהבה וחיבתן הכל היה כביכול כחלק, והחלק כהכל והבן עד היכן הדברים מגיעין, והיינו לא זז מחבבן עד שקראן אבי, כי הבן הוא חלק מהאב. ועל פי זה נבוא אל המכוון כי מרוב אהבה וחיבה, השי"ת כביכול נכנס עמהם בחשבון פרטי השמות ונכנס ראשון, וז"ש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו', דהאי את יעקב הוא שפת יתר. אמנם לדרכינו יובן, דהא להורות שפורט כאן שני ענינים, שמות בני ישראל הבאים מצרימה, וגם הבאים מצרימה את יעקב שאינם בגדר בני ישראל ובאו עם יעקב ובזכותו, והתחיל לפרוט איש זה הקב"ה, דכתיב (שמות טו ג) ה' איש מלחמה, וביתו היינו כמו דכתיב (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, באו והבן, ואחר כך פורט שמות השבטים (שמות א ב) ראובן שמעון וגו' ולכך כל נפש וגו' שבעים (שמות א ה), כי הוא ית' השלים המנין כאמור. ועל פי זה יתבאר לך דברי הזוהר בריש הפרשה (זוהר ח"ב ב' ע"א) בכמה משריין עילאין, הדה"ד ואלה שמות בני ישראל וכו', ושם רבי שמעון פתח (יחזקאל א ג) היו היה, עיין שם והבן.
באר מים חיים
ב עוד יתבאר הכתוב, כי ידוע ליודעי סתרי אלהינו יתברך שמו אשר כל עיקר גלות מצרים היה להעלות מתוכה כל בירורי ניצוצי הקדושה אשר נתפזרו שם בין הקליפות טומאת ערות מצרים כמאמר הכתוב (בראשית מ"ו, ד') ואנכי אעלך גם עלה. פירוש אעלה אותך וגם עלה יעלה ניצוצי הקדושה חלק אלוה ממעל אשר נטבעו ונשקעו שם מחטא אדם הראשון ודור המבול ודור הפלגה כנודע מסוד הכתוב (שמואל-ב ז', כ"ג) אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו וגו'. והנה עיקר העלאת הניצוצות ודאי שהוא על ידי תורה ותפילה ומעשים טובים כידוע ועל כן יעקב אבינו וכל השבטים וכל השבעים נפש שכולם צדיקים היו כאמור בדברי חז"ל (שם) ודאי כן עשו וכל אשר היה מוטל עליהם בהעלאת הניצוצות הקדושים ודאי שהעלו בכח תורה ותפילה ומעשים טובים כראוי להם. ואך דורות שאחריהם שעבדו עבודה זרה כנאמר בדברי חז"ל (שמות רבה כ"א, ז') שאמר הס"מ על הים רבונו של עולם עד עכשיו היו הללו עובדי עבודה זרה וכו' ואתה קורע להם הים וכו' ונשקעו במ"ט שערי טומאה ולא יכלו להעלות הניצוצות במעשים טובים והוכרחו להיות בשיעבוד חומר ולבנים בעבודה קשה. ועל ידי קושי השיעבוד ועינוי נפש שהיו המצרים עובדים בהם בפרך נשבר הפח של הקליפות שהיו הניצוצות תחת ידם, וניצוצי הקדושה עלו הכל כאשר לכל ויצאו ברכוש גדול וינצלו את מצרים שלא נשאר שם שום ניצוץ הקדוש, שעל כן נאסר לחזור למצרים כמבואר בדברי קודש קדשים האר"י ז"ל.
ישמח משה
או יאמר (שמות יג טז) והיה לאות על ידך וגו' כי בחוזק יד הוציאנו, ר"ל דזה היה חוזק יד דאף שלא היינו כדאים להגאל, מכל מקום הוציאנו כביכול ה' ממצרים, כאמרו (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך מצרים וגו', והתפלין עדות על זה, כי זהו הפירוש (דברים ו' ד') שמע ישראל מה שה' אלקינו, הוא אחד בלי השתנות בין זכאין ובין אינם זכאין, על כן למענו עשה. וכן לעתיד (מיכה ז טו) כימי צאתך ממצרים אף אם לא היו זכאין, אראנו נפלאות כמו שנאמר (ישעיה מח יא) למעני למעני אעשה, (ישעיה סב א) ולמען ירושלים במהרה בימינו אמן.