Chasidut על בראשית 50:6

ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו וגו' שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים וגו' (בראשית מז כט), ויאמר אנכי אעשה כדבריך (בראשית מז ל), ויאמר השבעה לי וגו' (בראשית מז לא). בכאן צריכין אנו לפירוש הרשב"ם והראב"ע בשים נא ידך תחת ירכי הנאמר בפרשת חיי שרה (בראשית כד ב-ג) שאמר אברהם לאליעזר, שכתבו הם ז"ל שהיא הכנעה כעבד אל אדוניו לומר שהוא תחת רשותו, וכתב שם הראב"ע שכן היה המשפט בימים ההם (ר"ל הנהוג), וכתב שזה המשפט עדיין הוא בארץ הודו, וכן צריך לומר לדדהו כאן ביוסף שהיא להכנעה כמו בן לאביו שיקיים מצותו ופקודתו ישמור רוחו, וכן כתב שם הרשב"ם להדיא דגם שימת ירך הנאמר כאן ביוסף הוא כן, וכן רמזו הרשב"ם והראב"ע כאן על פירושם שם. ונ"ל דהפסוק בכאן מכריח פירושם, דשם הוי מצינו לומר כפירוש רש"י (ד"ה תחת) לשבועה ולנקוט חפץ, אבל כאן אי אפשר לומר שהוא לשבועה, דהלא אחר שהשיב לו אנכי אעשה כדבריך נאמר ויאמר השבעה לי, מכלל דמעיקרא לא לשבועה נאמר כנ"ל. מיהו קשה באמת למה שינה יעקב את טעמו מאברהם, דאברהם כשהיה רוצה לצוות לאליעזר ולהשביעו, תיכף במאמר הראשון אמר לו ואשביעך (בראשית כד ג), ופירש לו על איזה ענין שישביעו, ויעקב מתחילה אמר ליוסף הענין והצווי, וכשהשיב לו אנכי אעשה כדבריך אמר לו השבעה לי, והיה לו לומר תיכף במאמר הראשון השבעה לי שאל תקברני במצרים ונשאתני וגו', ולא דבר ריק הוא ההשתנות הזה. ועוד קשה הלא בריש חולין (דף ב' ע"א) איתא פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בהפסוק (קהלת ה ד) טוב אשר לא תדור משתידור ולא תשלם, דרבי מאיר סובר טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, (ר"ל מנודר ואינו משלם ומנודר ומשלם), ורבי יהודה סובר טוב מזה ומזה נודר ומשלם. ומפרש שם בגמרא ואפילו רבי יהודה לא קאמר אלא באומר הרי זו, אבל באומר הרי עלי לא, עכ"ל הגמרא שם. ושם (חולין ב') ע"א איתא בסוגיא דאמר קרא (דברים כג כג) וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, הא אם תדור יהיה בך חטא, ועיין שם דמקשין התוספת (ד"ה אבל) והא כתיב (בראשית כח כ) וידר יעקה נדר. ותירצו דבעת צרה מותר לנדור, עיין שם. וזה פשוט דבכל מקום דהנדר אסור אף אם מקיים, גם השבועה אסורה דאסור לישבע אף אם יקיים אחר כך. ואם כן לפי זה קשה איך צוה יעקב הצדיק לבנו יוסף הצדיק שישבע לו ולעבור על וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, הא קיימו כל התורה כולה (יומא כ"ח ע"ב), בשלמא על אברהם לא קשה איך צוה לאליעזר שישבע לו, דבאמת לא אסרה התורה לנדור ולישבע רק על קום ועשה, דשמא יתרשל ויבא לידי לא יחל כמבואר שם ברש"י (ד"ה) ותוספת (ד"ה), מה שאין כן כשהשבועה או הנדר הוא על שב ואל תעשה, דודאי לא חיישינן שיעשה בפועל ממש היפך נדרו או שבועתו, וזה ברור. ואם כן התם באברהם היתה השבועה על לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני שהוא שב ואל תעשה, וכי אם אל ארצי תלך (בראשית כד ד) הוא ציווי בפני עצמו, ולא קאי השבועה עלי', ולכך פירש רש"י על הפסוק (בראשית כד ח) אם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת, וז"ל (ד"ה ונקית) : ותקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, עכ"ל ודו"ק. אבל כאן ביוסף דהשבועה היא על קום ועשה שישא את אביו ממצרים לארץ כנען ויקברהו בקברות אבותיו קשה. ונראה לי דקושיא חדא מתורצת בירך חברתה, דהא איתא בנדרים (דף ח' ע"א) אמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה, שנאמר (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, ומקשה והא מושבע ועומד מהר סיני הוא, ומשני הא קמשמע לן דשרי לאינש לזרוזי נפשיה, ועיין שם בהר"ן דפירש דאף אנשים הכשרים שאין נשבעין שום שבועה, בכהאי גוונא נשבעין, עד כאן דבריו. וכן קיימא לן בשלחן ערוך יורה דעה סימן ר"ג עיין שם. ואם כן לפי זה אתי שפיר הכל, דאברהם שהיה משביע לאליעזר בשב ואל תעשה, התחיל תיכף בהשבועה דהא שרי לישבע בכהאי גוונא, מה שאין כן ביעקב דהשבועה היא על קום ועשה, לכך לא התחיל תיכף בהשבועה דהא לא נכון לישבע, רק נתחכם לצוות לו קודם, וכיון שצוה לו כבר הוא מצוה בכלל כיבוד אב, ואם כן לפי זה נכון לישבע דהא נשבעין לקיים מצוה, ולכך אמר אחר שצוה השבעה לי, כנ"ל נכון בס"ד. ולפי זה יש להכריע בין הר"ן ובין הרא"ש ז"ל, דעיין שם בהר"ן ז"ל דמפרש להקושיא של הגמרא והלא מושבע ועומד, דאין שבועה חל על דבר מצוה לענין קרבן שבועה שיתחייב אם עובר, ובבל יחל פשיטא שיתחייב אם עובר אף בדבר מצוה, ומאי קמשמע לן. ומשני דקמשמע לן שנכון לעשות כן, מה שאין כן בשאר שבועות דאין נכון לעשות ואסור לישבע, עיין עליו כי זה תוכן כונת הר"ן אף שאין זה לשונו. והרא"ש ז"ל מפרש לקושית הגמרא והלא מושבע ועומד ואין שבועה חלה על שבועה, ור"ל לענין מאי נשבעין כיון דאין חל, הרי מבואר דסובר הרא"ש דאף בבל יחל ליכא כיון דהשבועה לא חל, דאי חל לענין בל יחל לא מקשה הש"ס מידי, וכן משמע ומבואר מפירושו של הרא"ש בתירוץ הגמרא דמשני הא קמשמע לן דשרי לאינש לזרוזי נפשיה, פירש הרא"ש דקמשמע לן דלא הוי הזכרת שם שמים לבטלה בכהאי גוונא, כיון דאין השבועה חל כלל דמכל מקום הוי זירוז, עד כאן פירוש הרא"ש. ומשמע להדיא דסובר הרא"ש ז"ל דאף בל יחל ליכא כיון דאין שבועה חלה על שבועה, דאם חל לענין בל יחל פשיטא דלא הוי הזכרת שם שמים לבטלה, וזה ברור בדעת הרא"ש. והנה לפי דעת הרא"ש נ"ל לומר פירוש יותר מרווח בתירץ הגמרא, דהא לפי פירוש הרא"ש צריך לומר דר' גידל איירי בשבועה בשם דוקא ולא בסתם שבועה, וזה נראה קצת דוחק. אבל יש לומר דגם בסתם שבועה איירי שאמר אני נשבע שאעשה כך וכך, וקמשמע לן דלא נימא כיון דאין השבועה חל, הוי בכלל שבועה שאינה צריכה, דהוי כעין שבועת שוא, דשוא תרגומו למגנא כמו שפסק הרמב"ם (בפ"א מהלכות שבועות הלכה ה') והוא מהירושלמי (נדרים פ"ג ה"ב), עיין שם. קמשמע לן דמכל מקום הוי זירוז ולא הוי בכלל שבועה שאינה צריכה כנ"ל. וראיה לדברי ממה שהביא הבית יוסף בחו"מ סי' כ"ח בשם תשובת ר' שלמה בהר"ש בר צמח, דאם העדים נשבעין להגיד האמת, אין בזה משום שבועה שאינה צריכה, דהא אמרינן במסכת נדרים דנשבעין לקיים המצות, עד כאן דבריו. הרי מבואר להדיא דאי לא האי דנשבעין לקיים המצות, הוי בזה משום שבועה שאינה צריכה, כיון דבלא זה מצווין להגיד האמת, וזה ברור ונכון בס"ד. ונחזור לענינינו במה דנחלקו הר"ן והרא"ש, דהר"ן ז"ל סובר בנשבע לקיים את המצוה אף דאין חל לענין קרבן שבועה, מכל מקום בל יחל איכא, והרא"ש ז"ל סובר דאף בל יחל ליכא, נ"ל להוכיח דהעיקר כהרא"ש ז"ל דגם בל יחל ליכא בכהאי גוונא דאין שבועה חלה על שבועה, ור' גידל אשמועינן דמכל מקום אין בזה משום הזכרת שם שמים לבטלה כמ"ש, דאלו לפירוש הר"ן דפשוט הוא דבל יחל איכא, וזה הוא היסוד של קושית הגמרא, ומשני דקמשמע לן ר' גידל דשרי לישבע בכהאי גוונא, קשה אמאי שביק ר' גידל מקראות המפורשין בהתורה, ונקט קרא הנאמר בכתובים בספר תהלים שאמר דוד המלך ע"ה, דהא מדנשבע יוסף ליעקב, שמע מינה דשרי לישבע לקיים את המצוה אף ששאר שבועות אסור לישבע, בשלמא לפירוש הרא"ש דאשמעתתיה דר' גידל הוא, דשרי לישבע לקיים המצוה אף דאין השבועה חל, מכל מקום לא הוי בזה הזכרת שם שמים לבטלה או שבועה שאינה צריכה, לא קשה מידי דלא מוכח כלום מיוסף, אף דנשבע יוסף אחר שנצטווה מאביו והוי נשבע לקיים את המצוה, דהא הטעם דהוה אמינא דהוי הזכרת שם שמים לבטלה או שבועה שאינה צריכה, היא משום דאין השבועה חל, והטעם דאין השבועה חל הוא משום דאין שבועה חלה על שבועה, לפי שכבר מושבע ועומד מהר סיני לקיים המצוה, ואם כן לפי זה קודם מתן תורה אף דשומרי מצות הוי, מכל מקום מושבעין ועומדין מהר סיני לא הוו, דהא לא קבלו עדיין ולא השביען על ככה, אם כן בדדהו חל השבועה שפיר ולא הוי הזכרת שם שמים לבטלה ולא שבועה שאינה צריכה, ואם כן ליכא למשמע כלל מהא דיעקב ויוסף, אבל מהפסוק שאמר דוד שהיה לאחר מתן תורה נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, שמע מינה שפיר דשרי לישבע כהאי גוונא. ולפי זה יש מהא דר' גידל ראיה להרא"ש ז"ל, והיא הילכתא רבתא ונפקא מינה טובא, דכשנשבע לקיים המצוה לא חייל השבועה וגם בבל יחל אינו עובר. מיהו צריכין אנחנו למשכוני נפשן אדרב רבינו הגדול הר"ן, ובפרט דקיימא לן כוותיה בזה בשו"ע יו"ד סימן רנ"ו סעיף ב'. והנ"ל בזה ליישב דברי הר"ן ז"ל, דהנה קשה לי קושיא עצומה מאד על שבועה זו שנשבע יוסף ליעקב, הא איתא בגמרא מסכת שבועות (דף (ק"ה) [כ"ה] ע"א) אתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים ושלא זרק, רב אמר חייב (ר"ל בעולה ויורד אם שקר היה כדין שבועת ביטוי), ושמואל אמר פטור. ומפרש בגמרא שם רב אמר חייב דהא איתא בלאו והן, ושמואל אמר פטור ליתא בלהבא, פירש רש"י ליתא בלהבא יזרוק פלוני או לא יזרוק, אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא, שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק ושלא לזרוק, עכ"ל. ועיין יו"ד (סי' רל"ו סעיף ב' ובהג"ה שם ובש"ך וס"ק ד' ה'). מבואר מכל הנ"ל להמעיין, דבדבר שאין הכרע כלל אם יעשה פלוני או לא יעשה, חייב מלקות אף אם יעשה אחר כך פלוני כמו שאמר, דמכל מקום הוי שוא בשעת השבועה רק אם קרוב הדבר שיעשנו, אז לא הוי שבועת שוא אם יעשנו חברו, ומכל מקום עבירה היא בידו במה שנשבע על מה שאין בידו, (ועיין בתשובה מהרי"ט חלק א' סי' נ"ב). ואם כן הכא ביוסף שאין בידו, דהא היה צריך ליטול רשות מפרעה כמבואר בקרא, ואין הכרע כלל אם פרעה יתן לו רשות אם לא, וממה שמבואר בקרא (בראשית נ ד) שהיה יוסף מבקש לבית פרעה ואמר אם נא מצאתי חן בעיניכם וגו' שימליצו עבורו, שמע מינה שדבר קשה מאד היה ליוסף שיניחנו פרעה, ועיין פירוש רש"י על הפסוק (בראשית נ ו) כאשר השביעך (ד"ה כאשר), אם כן הוי ח"ו שבועת שוא, והיא קושיא עצומה מאד לענ"ד. וקודם שנתרץ זה, נתרץ דרך אגב מה שאמר השי"ת לאברהם (בפרשת לך) ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך, ופירשו רז"ל במסכת ברכות (דף י"ג ע"א) בתחילה נעשה אב לארם, ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו. עוד שם (ברכות י"ג ע"א) שרי בתחלה נעשית שרי לאומתה, ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו, עד כאן. והנה תמיה מאד ונפלאה ממני במה נעשה אברהם אב לכל העולם כלו, ושרה שרה לכל העולם כולו וגם לארם. וזקני הגאון מהרש"א בחידושי אגדות פירש על ידי לידת יצחק היה אב המון גוים, עיין שם. אבל במחילת כבודו זה אינו, כי אחר כך אמר והפריתי אותך (בראשית יז ו), משמע שהיא ברכה בפני עצמו, וגם בשרה נאמר שם אחר כך (בראשית יז טז) וגם נתתי לך ממנה בן, משמע שהיא ברכה אחרת. וגם לפי דבריו לא יתכן כלל מה שאמר בתחילה נעשה אב לארם, ועיין שם שנדחק מאד בזה. ונ"ל לבאר זאת על פי הגמרא במסכת סוטה (דף ל"ו ע"ב) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, בשעה שאמר לו לפרעה ליוסף ובלעדיך לא ירים איש את ידו וגו' (בראשית מא מד), אמרו איצטגנוני פרעה עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו, אמר להם גוונוני מלכות אני רואה בו, אמרו לו אם כן יהיה יודע בשבעים לשון, בא גבריאל ולמדו שבעים לשון, לא הוי קא גמר, הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד, שנאמר (תהלים פא ו) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע, עד כאן לשון הגמרא. הנה מבואר שבנתינת הה"א משמו של הקב"ה, ידע בע' לשון, ומסתמא האות הקדוש הזה הוא המקור של כל הלשונות. ונ"ל דדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, דהנה באברהם ושרה כתיב (בראשית יב ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן, ופירש רש"י (ד"ה אשר) דאברהם היה מגייר אנשים ושרה מגיירת נשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאן, עד כאן. והנה הם היו קוראים בשם ה' אל עולם (בראשית כא לג), והודיעו שה' הוא האלהים אין עוד מלבדו בראיות ומופתים, ועל ידי זה הכניסו גרים תחת כנפי השכינה, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאן והם ברואיו ומחויבין להכנע תחתיו וכאלו ילדן, כאמרם ז"ל (סנהדרין דף י"ט ע"ב) כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו, ומכל שכן זה שמגיירן, על כן נעשה אב להן ושר. ומיהו לא היו יכולין להכניס תחת כנפי השכינה רק למי שמבין לשונם דהיינו מאומתם, אבל לא מאומה אחרת. והיינו בתחילה נעשה אב לארם וכן שרה לאומתה, ורצה הקב"ה שיתפרסם שמו לפני כל באי עולם ולפני כל עם ולשון, ומי שירצה לכנוס תחת כנפי השכינה יכנס, לכך נתן להם אות ה"א, ובזה ידעו שבעים לשון. והיינו שתחילה נעשה אב לארם שהם בני אומתו, כמו שפירש רש"י שם בגמרא, ולבסוף כשנתן לו אות ה"א נעשה אב לכל העולם כולו, וכן בשרה מתחילה נעשית שרי לאומתה, ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כלו כנ"ל, והוא נכון ואמת בס"ד. ונחזור לענינינו דאיתא עוד שם בגמרא דסוטה (ל"ו ע"ב) הנ"ל, למחר כל לישנא דאשתעי פרעה בהדיה אהדר ליה, אשתעי איהו בלשון הקודש, לא הוי קא ידע מאי הוי אמר, אמר ליה אגמרי, אגמריה ולא גמיר, אמר ליה אישתבע לי דלא מגלית לי', (ור"ל משום דהיה כתוב בנימוסי מצרים שלא ימלוך רק מי שיודע כל הלשונות, ואם כן יעבירוהו ממלכותו), אשתבע ליה, כיון דאמר אבי השביעני לאמר וגו', אמר ליה אתשיל אשבועתך, אמר ליה אתשיל נמי אדידך, ואף על גב דלא ניחא ליה אמר ליה עלה וקבור את אביך כאשר השביעך, עכ"ל הגמרא. ומקשין העולם איך אמר ליה אתשיל נמי אדידך, הא קיימא לן (גיטין ל"ה ע"ב) צריך לפרוט את הנדר, ואם כן קודם שיתירהו איך יעבור על שבועתו. ועוד מקשין מה נמי אדידך, הלא אם יתיר לשבועת פרעה, יעבירוהו לפרעה ממלכותו ובודאי ימלוך יוסף, כי אין מי שיודע שבעים לשון וגם לשון הקודש רק יוסף, ואז ממילא יוכל לקיים שבועת יעקב, הוה ליה למימר אתשיל אדידך, ולשון נמי אדידך משמע שיתיר לשני השבועות, והוא תמוה מאד דלמה יתיר לשניהם, עד כאן קושית העולם.

ויאמר פרעה אל יוסף וכו' (בראשית מה יז) עד ונשאתם את אביכם ובאתם (בראשית מה יט). מה שיש לדקדק במקראי קודש הללו. א', מה שאמר פרעה אמור אל אחיך "זאת "עשו, הוא מיותר ואין לו גיזרה דמה בא למעט. ב', טענו את בעירכם גם זה מיותר, דלאיזה צורך אמר להם זה, דממילא בודאי כשיסעו לביתם יטענו את הבהמות. ג', ולכו באו ארצה כנען, גם זה אינו מן הצורך, כי ידוע להם היכן ביתם ודירתם וארצם. ד', ולכו באו כפל לשון, לא היה לו לומר רק לכו. ה', ארצה כנען, לארץ היה לו לומר, הגם שה"ה במקום למ"ד בתחילתה, עם כל זה טעמא בעי כדרכינו בכל מקום. ו', וקחו את אביכם וכו' (בראשית מה יח), כבר ידוע דלא יפול לשון קיחה רק על דבר המטלטל הניקח מיד ליד, דמשום הכי הוצרכו רז"ל לדרוש בכל מקום שנאמר "קיחה, כמו קח את הלוים (במדבר ח ו), או "קח את אהרן (במדבר כ כה), דרשו (תנחומא צו סי י') לשון "קחם בדברים וכיוצא. ז', ובאו אלי, הנה היה לו לומר, כי לא אליו יבאו, רק לארץ ובעבור יוסף אחיהם. ח', ואתנה לכם וכו' ואכלו את חלב וכו', והוא כפל לשון (ודרשת רז"ל ידוע דבואתנה לכם וכו' ניבא על העתיד, אך לפי הפשט התכת הפסוק לא יתכן, דהנה ואכלו את וכו' משמע כעת תיכף, ואתנה לכם וכו' שאמר קודם יתפרש על העתיד, על כן מההכרח לפרש הפסוק על פי הפשט, ויהיה רמז בו גם דברי חז"ל כדרכם בכל מקום). ט', ואתה צויתה וכו', אין לו גיזרה. י', זאת עשו, כבר אמר למעלה ולמה כפלו. י"א, קחו לכם מארץ מצרים, ידוע דודאי מארץ מצרים יוקחו כי שם היו, והיה לו לומר מפה. גם תיבת לכם מיותר. י"ב, עגלות לטפכם ולנשיכם, וסיים ונשאתם את אביכם, ולא סיפא רישא. י"ג, ונשאתם את אביכם וכו', כבר אמר למעלה וקחו את אביכם. גם למה שינה "מוקחו "לונשאתם. ואגב נדקדק עוד במקראות שאחר כך. י"ד, ויעשו כן בני ישראל (בראשית מה כא), מה עשו דהנה אחר כך נאמר ויתן להם יוסף וכו', אם כן קודם לזה עדיין לא עשו כלום. ט"ו, על פי פרעה מה משמיענו, כבר אמור למעלה שצוה כן פרעה. ט"ז, ויתן להם צידה לדרך מה משמיענו, ומי לא ידע שמלך גדול וחסיד כמוהו לא יפטרם בלא מזון ובלא לויה. ולתרץ כל הנ"ל נאמר על פי מאמר רז"ל (ר"ה ט"ז ע"ב) שהזהירו שלא יעמוד אדם במקום סכנה, תחת כותל רעוע וקיר נטוי וכיוצא דמזכירין עונותיו, והחמירו בזה עד שאמרו דאפילו שלוחי מצוה דאינם נזוקין, במקום דשכיח היזקא לא יעבור. והנה יש להבין כי הנה בודאי לא יארע לאדם שום היזק, רק במשפט צדק בדיניו ית', ואם כן אפילו אם לא יעמוד במקום סכנה, אם הדין הזה נגזר עליו מן השמים אין מידו מציל. ובאם אינו מחוייב בדין שמים, הנה בודאי אפילו אם יהיה במקום סכנה, השגחתו ית' להצילו. אך הוא הענין דהגם דמחוייב האדם ח"ו בדיניו ית', עם כל זה מתעכב הדבר ברחמיו ית' וברוב חסדיו איזה זמן כפי שגזרה חכמתו ית' ברחמיו, ופן ואולי יעשה האדם תשובה בנתיים ויתבטל הדין ויתהפך לרחמים. אבל אם יעבור במקום סכנה, הנה הקטיגור מקטרג הרי הגיע העת והעונה לקיים הפסק, צריך לרחמים גדולים ולזכיות רבים שינצל, והרי זה דומה לאדם שנתחייב בבית דין, ומרחיבים לו זמן בית דין כדי שיחפש אחר מעות, אבל כראות הבית דין שיש בידו הון רב ואינו צריך לתחבולות, יחייבוהו לשלם תיכף. והנה הגזירה שנגזרה על זרע אברהם להשתעבד במצרים, נתעכב ברוב רחמיו וחסדיו ית' עד שבא יעקב, וגם בימי יעקב נתעכב בזכותו, וכמו שאמרו רז"ל (שבת פ"ט ע"ב) ראוי היה יעקב אבינו לירד בשלשלאות וכו', אלא שזכותו עמדה לו, וצריך שתתבונן למה אמרו רז"ל כזה דוקא על יעקב ולא על השבטים כולם, וביותר היה החוב עליהם כנודע, ותבין יישוב לזה בהמשך דברינו. והנה הדין היה נגזר מאז, ונתעכב ברחמים קודם שעמדו תחת כותל רעוע, היינו מצרים מקום המוכן לפורעניות, אבל כשבאו ועמדו תחת הכותל רעוע מצרים, התחיל המקטרג לקטרג ואין מקום להינצל ולהרחיב עוד הזמן וזה הוא הענין שכתבנו "והקל נשמע בית פרעה לאמר באו אחי יוסף (בראשית מה טז), ק"ל הוא המקטרג (בגימטריא ס"מ) השמיע את קולו, הרי מצרים והרי פרעה והרי אחי יוסף, ואין מקום להינצל וממילא הם עבדים כפי השטר חוב, ושוב לא היה מקום לשיצא משם, וכיון שנקרא עליהם שם עבדות שוב אין עבד יכול לצאת ממצרים, ואם כן לא היה מקום לשיוכלו אפילו לשוב לבתיהם לפי שעה, כיון שנתוודע שהם הם העבדים אשר נגזר מאז להיותם משועבדים למצרים ואין מקום לנוס. אך לגודל רחמנותו ית' שלא יהיה השיעבוד כל ימי היות האיש תם בחיים חיותו על האדמה עם שבטי ישורון, היה מהפך הענין בתחבולותיו הגם שלא היה מקום לנוס מזעקת המקטרג, והיה מן ההכרח שיקרא עליהם תיכף שם עבדות, על כן הגוזר ית' שם הדברים האלה בפי פרעה, שכפי פירושו של דברים יתקיים תיכף ענין השיעבוד כפי טענות המקטרג, ואף על פי כן היה הכל בהרווחה ובעבותות אהבה ימשכו. ועתה נבא לפירושן של דברים בעזרת החונן לאדם דעת, ויאמר פרעה אל יוסף (אמירה בלשון רכה), זאת עשו (ר"ל שכבר אין לכם רשות לילך מעצמיכם כדרך בני חורין, כי כבר נקרא עליכם שם עבדות, ומשפט הארץ הזאת שאין עבד יכול לצאת מפני הכלבים אשר נעשו בכשפות בכל גבולי מצרים, שעליהם נאמר בצאת ישראל ממצרים ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא ז) כנודע ממקובלים), מגבול הארץ הזאת. אך הנה עבד במצרים אם ישלחנו רבו לעבודתו בשליחותו אפילו מחוץ לגבול, בודאי היה יכול לצאת רק לברוח לא היה יכול. וז"ש לו פרעה הנה אינו באפשרי עוד שיצאו מכאן מחוץ לגבול, ואם כן אינו באפשר שיבא האב הזקן והטף והנשים לכאן, אם לא שישלחו מכאן לכפותם בשלשאות. על כן אני אומר לך דרך חבה ועצה טובה שיהיה הכל באופן זה, שכל הפעולות שיעשו מהיום יהיה על פי ציווי דרך עבדות בשליחות בהכרח, ואז יוכלו לצאת מהגבול ולא יעכבום הכלבים עזי נפש, על כן אני מצוה אותך שאני מושל עליך שעתה תצוה אותם כאשר יתבאר, והכל יהיה מצדי ועל ידי כך יוכלו לצאת מהגבול. וז"ש אמור אל אחיך בפרטות כל ענין וענין, זאת עשו, זה הלשון יורה בדוקא זאת דוקא עשו, ולא ענין אחר כדרך בני חורין, רק כמו עבד אשר עשייתו מוכרחת מהאדון, טענו את בעירכם ולכו באו ארצה כנען. הנה צוה כדרך האדון המצוה לעבדו כל פרט ופרט, בכדי שעל כל ענין וענין יהיו נחשבים כעבדים העושים עבדות אדוניהם, ואז לא יעכבום הכלבים. טענו את בעירכם הוא עבודה אחת, ולכו עבודה ב'. בכל אורך הדרך יהיה מוטל משא עבודת האדון עליהם. ובאו, גם כשיבאו לארץ כנען לא יפרקו עול השיעבוד מעליהם, כיון דהביאה לארץ גם הוא בציווי. ארצה כנען, דהנה לא היו דרים תיכף בקצה הגבול ארץ כנען, ואלו היה אומר לארץ כנען היה רק עול השיעבוד עד מקום הגבול, אבל לכנוס לתוכיות הארץ במופלג היה מרצונם, וטענות המקטרג היה שלא יופסק מעליהם השיעבוד, על כן אמר "ארצה כנען דהיינו בתוכיותו, שגם זה הוא בציווי ותקראו גם בזה עבדים עושים בהכרח. "וקחו את אביכם, אמר בלשון "קחו מורה בהכרח ובחזקה, כי בכל מקום שדרשו רז"ל "קחם בדברים, הוא גם כן באופן זה, כי המדבר ומפתה בדברים המתיישבין על הלב, אזי הלב מכריחו למעשה, הנה היה הציווי עליהם שיקחוהו בחזקה, ויש בלשון זה קיחה בדברים כמו שאמרו רז"ל, ואף על פי כן יחשב על אביהם לשיעבוד, כי יש בלשון הזה הכרח. "ובאו "אלי, הנה היה מעמיס עליהם טורח העבודה עד שישוב לגבול מצרים תחת רשותו, ממילא נתקיים המשפט תיכף כפי שקטרג המקטרג, ואף על פי כן היה הכל דרך חיבה שכל העבודות הללו היו צריכים לעשות מעצמם, ונצטוו עליהם כדי שיהיה נחשב לשיעבוד כאלו עושים בהכרח. ואחר שגמר ציווי העבדות, הנה מן ההכרח לאדון אשר ישלח את עבדו למקום הנרצה ליתן לו צדה ומזונות לדרך, כי אין לו משלו כי מה שקנה עבד. וז"ש גם כן להורות העבדות המופלג, שכבר אין להם משלהם כי הכל שייך לי, אמר ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים, היינו צדה לדרכיכם מזונות טובים לפרנסת הדרך, ואכלו בהכרח את חלב הארץ הזאת, כי אין לכם עוד חלק בנכסיכם, ואפשר גם זה הוא בכלל ציווי האדון בהכרח על עבדו, שלא ירעיב את עצמו וימעט בעבודתו, שעל כן במשפטי התורה אינו חל על העבד נזירות ונדרים, שאין לו רשות להרעיב את עצמו מבשר ויין שימעט במלאכת רבו (רמב"ם הל' שכירות פי"ג ה"ו), הנה כל הציווי אמר ליוסף שהוא יאמר להם ויהיה נחשב לשיעבוד. אבל עדיין קשה למה לא אמר להם הוא בעצמו כל הענין, אך אילו היה כן לא היה יוסף נכנס בגדר השיעבוד, והנה הוא מבני יעקב, הנה אמר ואתה "צויתה זאת עשו, הנה אני מצוה אתך שאתה תצוה, ואם כן גם אתה מן המשועבדים בשמרך את ציוויי. וגזר אומר עוד קחו לכם מארץ מצרים עגלות, ר"ל אם באפשר גם זה לא יועיל, על כן קחו לכם מארץ מצרים עגלות, ר"ל לא תרכבו על הבהמות שלכם, רק הבהמות יהיו טעונות בר ולחם ומזון, וזה שהתחיל טענו את בעירכם והבן, ולכם לעצמיכם קחו לכם עגלות מארץ מצרים, ויהיה זה יציאה לפי שעה בשליחות לשוב תיכף בגמר השליחות, כי כמו שהעגלות ניתנו להשבון, כמו כן גם אתם. הנה כל זה אמר פרעה אל יוסף אמור אל אחיך בלשון רכה שלטובתכם אני דורש, והמתיק עמו סוד ואמר לו אמור אל אחיך בלשון רכה, שלא יבינו הענין ויתבהלו. אך בענין העגלות חש פן יבינו מהענין המפליא כל רואיו שיניחו בהמותיהם בלי רכיבה והם ישבו על העגלות, אזי סיים המאמר שיכול לתרץ להם כוונת העגלות, שהם לטפכם ולנשיכם דלאו אורחייהו לרכיבה כאמור בדברי חז"ל בפסחים (ג' ע"א), וסיים המאמר ונשאתם את אביכם ובאתם, שעל ידי כל אלו התחבולות תוכלו לשאת את אביכם בנחת כאשר ישא האומן את היונק, כי בזולת זה כבר נגמר הדין ולא תוכלו לצאת מהגבול, ויהיה בהכרח לשלוח עבדים הרצים בסוסים ליקח את אביכם בשלשלאות. ובזה יובנו דברי רז"ל באמרם ראוי היה יעקב וכו', יעקב דייקא ולא הם, כי כבר באו על ידי סיבה. ואל תתמה על החפץ אם היה הרשע הזה יודע כל זה מענין הקטרוג והגמר דין, כי ידוע מרז"ל גודל שרשו בסט"א עיין בזהר. והנה כתבנו שפרעה צוה לומר להם בלשון רכה שלא יבינו הענין, אבל כולם היו חכמים מחוכמים ברוח הקודש, וכבר הרגישו הענין מעת התוודע יוסף אליהם שזה ענין הנרצה והש"י סיבב המכירה בשביל זה, על כן בכו גם הם גם יוסף, וכאשר אמר להם יוסף הבינו כולם כל הענין, (וסיפור)[וסיפר] הכתוב כי לא בעטו ביסורין וקבלו עליהם גזירת מלכו של עולם. וז"ש ויעשו כן בני ישראל, היינו קבלת העבדות בלי נטות ימין ושמאל, וגמר אומר ויתן "להם "יוסף עגלות להם דייקא לצרכם, כי לא היו נרשים לרכוב על הבהמות, וסיים אומר "על "פי "פרעה, הגם שיוסף הוא השליט, עשה הכל באופן עבדות שנצטוה כן מפרעה להוראת העבדות, ויתן להם צדה לדרך, כמו שנותנים לעבדים בעת צאתם למלאכת אדוניהם וכמ"ש לעיל. ועל פי הדברים האלה תבין למה נתעצל יוסף ולא הלך בעצמו לקראת אביו לארץ כנען ואיה חסידותו, והגם שהיה מצטרך ליקח רשות מפרעה, על כל פנים היה לו לבקש מאת פרעה שירשהו, כמו שביקש ממנו אחרי פטירת אביו. אך כל מה דאפשר למעט בהליכה טפי עדיף, כי גם להליכתם היה מצטרך לתחבולות רבות לשיוכלו לצאת, ואם היה יוסף הולך לא היה נחשב לעבדות כל כך, כיון שהוא מלך מושל, ועל ידי זה יהיה ח"ו סיבה לשלא יוכלו לצאת מהגבול. ובזה תבין גם כן שם בעת קברו את אביו נטל רשות מפרעה (בראשית נ ה), וכי סלקא דעתך שבכל מקום שהיה רוצה לצאת וללכת היה נוטל רשות מפרעה, הלא אמר לו רק הכסא אגדל ממך (בראשית מא מ). רק כיון שנגזר הדין גם הוא בכלל המשעובדים בכלל הגזירה, ולא היה באפשרי לו לצאת מהגבול רק על פי ציווי פרעה בעבודה דייקא. וז"ש שם אעלה נא וכו' "ואשובה, דקשה למה ליה למימר "ואשובה. להורות שאינו יוצא מהגבול רק בציווי פרעה, בתנאי ואשובה לעבודת פרעה. וז"ש פרעה (בראשית נ ו) עלה בציווי ממני, וקבר את אביך גם כן בציווי. כי לפי פשוטו לא היה לו לומר רק לך לשלום, כמ"ש יתרו למשה (שמות ד יח) כשנטל ממנו רשות. ולפי מ"ש ניחא שהוצרך לומר לו הכל בלשון ציווי בהכרח עליו. כאשר תעמיק בדברינו תמצא טוב טעם ודעת, ותראה נפלאות תמים דעים איך הוא עושה רצון יראיו לפלטם מיד צר, אפילו בהיות הגזרה גזורה ודחוקה, משתנה הענין ברחמים רבים בזכות הצדיקים עושי רצונו. ויוצא לנו מסיפור המאמר איך שהמקטרג מקטרג בשעת הסכנה, כי גם הצדיקים הללו בבואם למקום הסכנה, לא היה מקום להמלט זולת רחמיו ית' לגודל צדקת יעקב אבינו ובניו שבטי ישורון, אזי נהפך הכל להעשות הדבר ברחמים רבים, אבל נתקיים הגזר דין כפי הקטרוג. על כן מי הוא זה אשר יהיה לבו בטוח בצדקתו כצדקת הצדיקים הללו, על כן החמירו רז"ל מאד בדבר והם אמת ותורתם אמת, אחיי ידידיי התבוננו נא בדברי אלה ותמצאו טוב טעם לכמה גופי תורה: