Chasidut על בראשית 9:6

אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם וגו׳ פירש״י אמור ואמרת להזיר גדולים על הקטנים לנפש לא יטמא בעמיו פירש״י בעוד שהמת בתוך עמיו פרט למת מצוה וכו׳ כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא. הנה בכל אחד מישראל מוכרח להיות בו כל התורה ועבודת הקרבנות אף שהיתה בכהן מכל מקום יש גם כן אחד מישראל כל העוסק בתורת עולה כו׳ והנה בתורה יש תרי״ג מצות רמ״ח מצות עשה נגד רמ״ח אברים שס״ה לא תעשה נגד שס״ה גידים ומהו כנגד היינו שהם המה ממש רמ״ח מצות עשה הם רמ״ח ושס״ה לא תעשה הם שס״ה גידים דכתיב (בראשית ט׳, ו׳) בצלם אלהים עשה את האדם דהיינו בצלם של התורה כי התורה היא קומה שלימה של רמ״ח איברים ושס״ה גידים רוחניים ובכל מצות עשה מחיה אבר א׳ השייך לאותו מצוה וכשנזהר ממצות לא תעשה מחיה גיד א׳ והפרשה הזאת מוכרחת גם כן להיות בכל אדם והוא בזה האופן כי הנה כהן נקרא העובד ה׳ וכשאין כהן בבית הכנסת קורין ישראל במקום כהן ורב קרי בכהנא דהיינו אפילו שהיה שם כהן שכל העובד ה׳ נקרא כהן. והנה איתא במשנה דאבות הוי מתלמידיו שלא אהרן אוהב שלום ורודף שלון אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ומהו אוהב שלון ורודף שלום הוא ע״פ מאמר הכתוב (ישעיה כ״ז, ה׳) או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי דהיינו כשמחזיקין בתורתו יתברך ועבודתו עושה שלום בפמליא של מעלה דהיינו בין השרים עליונים וממילא נעשה שלום בפמליא של מטה ומפרש התנא כיצד יעשה זאת לזה אמר אוהב את הבריות ומקרבן לתורה והנה כל העולמות נבראו בכ״ב אותיות התורה באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא ובאורייתא מתנהג עלמא וכשלומד תורה לשמה בדור מעלה ומקרב את העולם לשרשו אל התורה ובתורה כתיב (משלי ג׳, י״ז) וכל נתיבותיה שלום ונעשה שלום בפמליא של מעלה בין השרים עליונים וממילא נעשה שלום בפמליא של מטה ולא יהיה מלחמות:

והנה נתבאר שם עוד בעקרים בפרשה הנ"ל שם בפסוק (בראשית ה א) בדמות אלקים עשה אותו זכר ונקבה בראם. לפי שכל הנמצאים בעולם הזה הוא רק בקיום המין, ובאדם קיום אישי ומין, מין מצד זכר ונקבה, ואישי מצד נשמת חיה, ומצד זה בא עליו השגחה בשכר ועונש, עכ"ל. וביארתי דהיינו החשיבות שלו שהוא מובחר הנמצאים לפי שיש לו קיום אישי. והנה קודם שחטא ודאי לא רצה הקב"ה להמית הנפש בחברת הגוף, רק להחיות הגוף בחברת הנפש, ועל ידי זה היה גם להגוף שמצד זכר ונקבה קיום אישי, והעונות גרמו שנתגברו המסכים, עד שאלולי התשובה הומת הנפש בחברת הגוף, והתשובה הועילה להיות כל אחד קאי בחזקתו, ולהחיות גם הגוף בחברתו כשיכלה הזהומה שלא יהיה חוטא נשכר דהיינו צד הרע שנדבק בו כנ"ל. והנה בבית עשו כתיב (בראשית לו ו) נפשות, ובבית יעקב כתיב (בראשית מו כו) נפש (עיין ויק"ר פ"ד ו'). כי שורש הקדושה אחת, וכולן אחת הן, מה שאין כן בשורש הטומאה שהוא פירוד. ועוד נ"ל בפן אחר, לפי שבהן רק קיום המיני, לכך כתיב נפשות, אבל בישראל הקיום באישי, לכך כתיב נפש כנ"ל, וגם זה נכון בס"ד. ועל ידי זה במצות שבת אם נאמר שתאמר דוקא בהקהל, שאז משמע החשיבות מצד הריבוי דוקא והוא כמו קיום מיני, ונמצא סותר המעשה של שבת, רק לכל איש ראוי שיאמר, אבל מכיון שלא נשלם מצות שבת רק על ידי שישראל עשו המשכן, והוא נעשה מכולן כאחד, ומי שלא יתן לזה אינו בכלל אדם, אם כן לא שייך לגביה מצות שבת, דהא לא נשלם הכל אז, והבן. לכך פרשת שבת שנאמר אגב המשכן, נאמר בהקהל, והבן כי נכון הוא בעזרת ה'. והיינו דכתיב ויקהל משה ויאמר אליהם אלה הדברים וגו' היינו עשיית המשכן, ועל ידי זה (שמות לה ב) ששת ימים תעשה מלאכה ויום השביעי קדש. והשתא מיושב גם כן קושיא זו למה לא תדחה מלאכת המשכן לשבת, דאדרבה על ידה נצמח שבת ואין סניגור נעשה קטיגור. ועוד דאלמלא נדחה שבת היה ראוי להיות נדחה עולמות, אלא צריך לומר לפי שכבר נגמר קודם היותו, ואם כן למה תדחה והבן. ומיושב שפיר גם כן במה שהתחיל במלאכת המשכן ומפסיק בשבת, ומיושב שפיר גם כן מה דאמר תעשה מלאכה, דאי תעשה מלאכה משמע בדרך עיקר שיהיה המלאכה והוא בעבור העולם, ובעולם הזה הקיום במין ולא באישי, ואם כן אין יום השביעי שבת רק מחמת שהוא רק תעשה בדרך טפל, והעיקר הקיום באישי, לכך יום השביעי שבת שאז נכלה הכל, והבן. ועל ידי זה שפיר מה דקאמר יומת, כי עכו"ם ששבת חייב מיתה (סנהדרין נ"ח ע"ב), והיינו משום שאינו נצרך רק בעבור העולם, ואם כן כיון ששבת, פועל בטל הוא והוא פחיתות לפועל חכם. והנה ישראל מלבד העונש מיתה שנענש בעברו על מצותיו, מלבד זה אם חילל שבת יומת ממילא, על ידי מה שנתבאר בעקרים (שם פרק י"א) על הפסוק (בראשית ט ו) שופך דם האדם וגו' כי בצלם אלקים וגו', לפי שבהמה מותר להרגה, לפי שעיקר קיום המין, והמין לא נחסר באיבוד הפרטים לאלפים, מה שאין כן האדם הקיום באיש, ואם כן המחלל שבת מורה שאין לו קיום באיש ואינו התכלית לכל, ואם כן יומת. וגם יומת בדרך צווי, על פי משל ממלך שיש לו כמה מיני חיילות, ואם המעולים יש להם גם כן תכלית הפחות, לא יצטרך להפחות, ואם כן זה הפורש מעדת ישראל הוי ביניהם פועל בטל, והוא כביכול גידוף, לכך יומת וכבודו באיבודו, כמו ששמעתי לפרש בפסוק מה יהיה עצי הגפן בספר יחזקאל (טו ב), (הובא למעלה בדברינו בפרשת בראשית דף יו"ד ע"ב ד"ה ונקדים). היוצא מדברינו גודל אות השבת המעיד על קישורינו ודיבוקינו עמו יתברך, ובזכות מצות שבת יחזיר שכינתו בתוכינו, ונזכה לבית המקדש שלמעלה במהרה בימינו אמן.

ועל פי זה מבואר ומדוייק היטב הא דכתיב ועניתם את נפשותיכם לשון רבים, ומדקדק השל"ה הקדוש דהוה ליה לכתוב נפשיכם, דמשמעו כמדבר לרבים שיענה כל אחד נפשו, אבל אמרו נפשותיכם משמע שיענה כל אחד נפשותיו. ולפי מ"ש יבא הכל על נכון, דציותה התורה דיענה בתענית הקדוש הזה נפשו ונפש דומם צומח חי מדבר עמו על ידי שאכל ושתה בתשיעי, והכי קאמר ועניתם את נפשותיכם, היינו נפש עצמו ונפש דומם צומח חי מדבר אשר בקרבו, בתשעה לחדש, כלומר על ידי תשעה לחדש היינו על ידי אכילת תשעה לחדש, ואם כן ועניתם את נפשותיכם כמשמעו, וממילא מוכח דמצוה לאכול בתשיעי, והיא פלא בס"ד. (וכמוהו הרבה שהב' ישמשת בעבור, ובשביל, ועל ידי, שכולן אחד הן, וכמו שופך דם האדם באדם וגו' (בראשית ט ו), ופירש רש"י (ד"ה באדם) וכן כתב התרגום דבאדם פירושו על ידי אדם היינו עדים, אז דמו ישפך, וכמו בראשית (בראשית א א), בשביל התורה (ב"ר א' ד'), או ישראל שנקראו ראשית (ויק"ר ל"ו ד'), והבן. והנה בצווי של דשאים לא נאמר למינהו רק באילנות, ואחרי כן נאמר ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו מה שלא נצטוו, ונתעוררו רז"ל בזה בחולין (דף ס'.) וזה לשונם: דרש ר' חנינא בר פפא, בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן, מה אלו שאין דרכן לצאת בערבוביא, אמר הקב"ה למינהו, אנו שדרכנו לצאת בערבוביא על אחת כמה וכמה, עכ"ל הגמרא. ודקדקתי דתיבת בעצמן הוא מיותר, וגם אין לו ביאור, והיה ראוי לומר נשאו דשאים קל וחומר ומה אלו וכו', או נשאו דשאים קל וחומר מעצמן, ר"ל אף שלא נצטוו, אבל תיבת בעצמן אין לו ביאור. והנ"ל בזה דהנה זקני מהרש"א ז"ל בחדושי אגדות כתב שם וז"ל: ונראה כמ"ש שאין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ומלאך, והם נשאו קל וחומר בעצמן שלא לצאת בערבוביא, עכ"ל. ר"ל דאם לא כן קשה וכי דשאים בני דעת נינהו שישאו קל וחומר, וזה פשוט. והנה כבר כתבתי דמזלו, היינו הכח הקדושה שבו המקיימו מעילה לעילול ומעילול לעילול, וכל אחד עילה למה שתחתיה עד המדריגה התחתונה, וכח הקדושה שבכל דבר הוא עצמות הדבר, כמ"ש בדרושים הבאים בס"ד דאין בעולם מציאת אמת זולתו ית', ואפס זולתו לא נכלל בכלל מציאות כלל, כמבואר בעקרים מאמר שני פרק כ"ז בטוב טעם ודעת, עיין שם. ואם כן כח הקדושה המתייחס אליו ית', הוא עיקר המציאות של הדבר ועצמותו. וזה כוונו רז"ל במתק לשונם במה שאמרו נשאו דשאים קל וחומר בעצמם, והיינו כדברי מהרש"א וכמ"ש וזה נכון בס"ד. ועל פי זה יתבאר המאמר הפונה קדם, ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא ולא כתיב למינהו, וקשה למה הוציאו למינהו, וכדכתיב בתריה (בראשית א יב) ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, כיון שלא נצטוו על זה כלל, על כרחך צריך לומר דנשאו קל וחומר בעצמן וכו', ואם כן יפלא וכי דשאים בני דעה נינהו, ועל כרחך צריך לומר דיש בכל דבר כח קדש ושביב אלקי המחיה אותו וכמ"ש, לזה אמר הה"ד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וגו', דקשה וכי בתשעה מתענין, על כרחך צריך לומר כדדריש חייא בר רב דכל האוכל בתשיעי כאלו התענה וכו', ולכאורה קשה איך קורא לאכילה עינוי, ותו דמה טעם צוה השי"ת לאכול בתשיעי. ולפי האמור דיש בכל דבר ניצוצות הקדושים וכח ושביב אלקי, ניחא ואתי שפיר הכל כמו שביארנו בטעמו ובפירושא דקרא, ונכון הוא בס"ד.