חסידות על דניאל א:ד

וְזֶה בְּחִינַת: וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ (דניאל א׳:ד׳). כֹּחַ זֶה בְּחִינַת כ"ח אַתְוָן דְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית (ת"ז תי' יח), בְּחִינַת עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הָעוֹלָם. הַיְנוּ שֶׁאֵלּוּ שֶׁהֵם בְּהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, הֵם מְגַלִּין וּמְאִירִין כ"ח אַתְוָן הַנַּ"ל עַל־יְדֵי הַכָּבוֹד כַּנַּ"ל,

ובמדרש פ"ב רשב"ל פתח קריא במלכיות והארץ היתה תוהו זו מלכות בבל שנא' ראיתי את כל הארץ והנה תוהו, ובהו זו מלכות מדי שנא' ויבהילו להביא את המן, ומדברי המדרש האלו נעמיד על ענין תוהו ובהו בנפש האדם מהו, דהנה מלכות בבל נראה שהי' כח רע מתנגד למעלת השכל שבישראל ויראה טהורה הבאה מצד התבוננות השכל, וכח רע זה הי' מטיל פחד ואימה כבמדרש לך פ' מ"ד ואימה זו בבל, והי' רוצה להתגבר על ישראל להכניס בהם שכל חיצוני כמ"ש בדניאל א' ללמדם ספר ולשון כשדי, ובאשר השכל משכנו במוח ע"כ הוא הראש לד' מלכיות וכתיב בי' שם ב' אנת הוא רישא דדהבא, ומלכות מדי הי' כח רע המושך לתאוה ותשוקה רעה וסעודת אחשורוש לעד, ומתנגד לקדושת ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וע"כ כתיב בי' חדוהי ודרעוהי די כסף שהוא לשון תשוקה כמ"ש (בראשית ל״א:ל׳) כי נכסוף נכספת, וידוע שתשוקה הוא בלב, וע"כ נשמע ממוצא דבר שתוהו הוא מלכות בבל ובהו הוא מלכות מדי, שתוהו ובהו הם כחות חיצונים לעומת מח ולב, תוהו לעומת המח, ובהו לעומת הלב, והם העדר הדעת והתשוקה הראוי', ובכל ימי החול הדעת מוטרד בפרנסה ובמלאכה והלב משתוקק לגשמיות, זהו זמן שתוהו ובהו בעולם, אך כשהגיע יום השבת זכור שהוא בשכל ושמור שהוא בלב כאשר הזכרנו זהו כמה פעמים אז נקרא שנעקר תוהו ובהו מהעולם:

ו וַאֲזַי, כְּשֶׁמַּעֲלִין אֶת הַכָּבוֹד וְהַמַּלְכוּת, אֲזַי יוֹצֵא הַכָּבוֹד מִן הַסִּטְרָא אָחֳרָא, מִבֵּין הָעַזֵּי פָּנִים הַנַּ"ל, וְחוֹזֵר הַכָּבוֹד אֶל הַמְּבִינֵי מַדָּע, הֶפֶךְ נְפִילַת הַכָּבוֹד אֶל הָעַזֵּי פָּנִים, שֶׁהֵם נִקְרָאִים: הֵמָּה רֹעִים לֹא יָדְעוּ הָבִין, וְעַכְשָׁו חוֹזֵר אֶל הַמְּבִינֵי מַדָּע.