Chasidut על הושע 2:18

ובזה נבין ג"כ מש"ה (הושע ב, יח) ביום ההוא תקראי לי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי (פירשתי ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה) והכרתי שמות הבעלים מפיהם ולא יזכרו עוד בשמם. יובן, כי אחרי שכל דיבורי התפלה הם חלקי נשמתו ונעשים כתר בראש הקב"ה כביכול, צריך לדעת א"כ מה זה שבתפלה נזכר ג"כ דיבורים שאינם טובים הלא המה שם פרעה ומצרים ואלהים אחרים ודומיהן איך יעלו תיבות אלו להיות כתר וכן ארץ הכנעני והפריזי כו' ודומיהן. אך להיות מחטא אדם הראשון נתערבו ניצוצי הקדושה תוך הקליפה וצריך להוציאם, לכן אלו התיבות שמזכירין בתפלה הוא להוציא הטוב מהרע ההוא והטוב ההוא הוא העולה ונכלל תוך הכתר הנעשה לה', וזהו העלאת ניצוצי קדושה מתוך הקליפה, וממילא לעתיד שיוציא בלעו מפיו ולא יהיו ניצוצי קדושה מובלעים בקליפה אז אפילו כשיודו לה' חסדו לא יזכירו כלל תיבות הרעים ההם וכמש"ה (ירמיהו טז, יד) לא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי למה יזכירו תיבת מצרים כלל אלא יאמרו מארץ צפונה ומכל הארצות כי לא יזכירו בהודאתם שום שם המורה רע וק"ל.

שם (ישעיה נד ד) כי בושת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי. על פי מה דאיתא בכתובות (דף ע"א ע"ב) בימים ההם נאום ה' תקראי אישי ולא תקראי עוד בעלי (הושע ב יח), ואמר ר' יוחנן ככלה בבית חמיה, ולא ככלה בבית אביה, מכלל שעד עתה ככלה בית אביה, עד כאן. והנה ביומא (דף נ"ד.) איתא משל לכלה כל זמן שהוא בבית אביה, צנועה הוא מבעלה, כיון שבאת לבית חמוה, אינה צנועה מבלעה, עד כאן. והיינו מחמת קירוב דעת. והמשל הנ"ל הובא שם על פסוק (במדבר ד כ) ולא תבאו לראות כבלע את הקודש, עיין שם. והנה לפי זה כונת ר' יוחנן שיהיה כל כך קירוב וחיבה בין ישראל לאביהם שבשמים, עד שלא יתביישו לשאול מאתו יתברך שום דבר, וגם לא יתביישו להביט ולהסתכל בכל השגות הנעלמות אף ממלאכי השרת, כנ"ל ברור, והוא עתה בכלל מי שלא חס על כבוד קונו, כמבואר בחגיגה פרק אין דורשין (חגיגה י"א ע"ב).

וזאת אשר דבר להם (בראשית מט, כח). יתבאר על פי הפסוק (תהלים מה, י) נצבה שגל לימינך בכתם אופיר, ואמרו חכמינו ז"ל (ראש השנה ד.) בשכר שחביבה תורה לישראל כו'. וקשה למה בשכר זה דייקא, הלא הם מחבבים גם שאר תאות. אך הענין, האדם כשנופל במחשבתו איזה תאוה תאות משגל או שאר תאות גשמיות יעלה על מחשבתו הנה דבר זה הוא נברא מאת ה' וכל מה שברא וכו', והוא תכלית הדבר וטעמו וכל דבר תכלית וטעם הדבר הוא יותר גדול מהדבר עצמו, ואם כן למה תתאוה לקטן וכלה ונפסד הלא טוב לי לעבוד ולהיות עבד להבורא ברוך הוא ולאהוב אותו שהוא תכלית כל דבר, ולא עוד אפילו אם אתאוה ואשיג איזה תאוה לא אשיג אלא תאוה אחת בעת ההוא ובעת אחרת תאוה אחרת אכן כשאעבוד את הבורא ברוך הוא באותו התלהבות אשיג ברגע אחד כל התענוגים. ובדרך זה יכול אדם לכוף את יצרו לעלות משפל המדריגות לרום המעלות. והנה אף על פי שדרך ההוא טוב, אף על פי כן אינה עיקר עבדות הבורא בזה הבחינה, כי עדיין הוא כעובד את עצמו מחמת שיש לו תענוג ושמחה בעבודתו, אך העיקר העבדות הבורא כדי לתת נחת רוח להבורא שיקבל הבורא תענוג ממנו וממעשיו וישתעשע עמו בשעשוע כאב עם הבן החכם כמו שאמר הכתוב (משלי כג, טו) בני אם וכו' ישמח ה' במעשיו (תהלים קד, לא) והנה תאות העולם הזה הם נותנים לאדם תענוג והאדם מקבל ובאמת כל תאות העולם הזה כלים ונפסדים ובמה נחשב ותאות המשגל הוא להיפך האיש הוא המשפיע והאשה המקבלת והוא יש לו תענוג ממה שמשפיע הגם שמשפיע לזולתו. וזהו כוונת הגמרא בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לאומות העולם, שהמשפיע יש לו תענוג ממה שמשפיע, כך חביבה תורה ועבודת הבורא לישראל שעיקר עבודתם היא בחינות נותן שהם משפיעים שמחה ותענוג להבורא יתברך. וזהו פירוש הגמרא במסכת שבת פרק תולין אמר רב חסדא לבנתיה נקיט מרגניתא בחדא ידא וכו', פירוש שהקדוש ברוך הוא נקרא רב חסד אומר להעולמות העליונים שכולם הם בנותיו של הקדוש ברוך הוא והמה העוזרים לאדם בעבודתו יתברך שמו על פי הבא לטהר מסייעין לו. והנה דרך הראשון שאמרנו הוא שבנקל בא לאדם הסיוע במהרה. אך הדרך הב', הוא בקושי בא לאדם אחרי טורח גדול. ולאשה יש ב' בחינות דדים הם המשפיעים, והרחם הוא מקבל. זהו שאמר הקדוש ברוך הוא להעולמות העליונים מרגניתא אחוי, פירוש שבתחלה תעזרו לאדם שיהא אדם מקבל שפע ותענוג כמו דדים שהם משפיעים באופן דרך הא' הנ"ל וכד מצטערין ליה שיצטערו ויטרחו להשיג הבחינה עליונה הב' שהם יהיו משפיעים שפע ותענוג עם עבודתם להבורא יתברך ולכל פמליא של מעלה אז אחוי. וזה גם כן כוונת הפסוק (הושע ב, יח) והיה ביום ההוא תקראו אישי ולא תקראו עוד בעלי, כי בעל הוא משפיע ואיש הוא מלשון אדם העובד לא בשביל קבלת השפע מאתו רק שמשועבד לו לעשות רצונו. ועל פי זה יבואר הפסוק הנ"ל וזאת אשר דבר להם אביהם, כי יש אדם שמקבל שפע לפי כח קבלתו ולפי בחינתו ובאמת אין שוה קבלת אדם זה לקבלת אדם אחר, כי קבלת כל אדם לפי הכנתו קבלתו, אך לפעמים נותן הקדוש ברוך הוא אף שלא לפי הכנתו רק לפי רצונו של הקדוש ברוך הוא שהוא למעלה מכח קבלת אדם. והנה כל זה הוא בתחלה אין האדם יכול לקבל רק לפי כח מעשיו בפרט אם עבודתו הוא מבחינות הא' הנ"ל, אך אם עובד בבחינה הב' הנ"ל עובד הבורא רק לעשות ולמלאות רצון הבורא אז יכול לקבל אף לפי רצון עליון. וזהו כוונת הפסוק וזאת, כי בתפלה כשהוא עובד הבורא בבחינה הא' שהוא בחינות עלמא דנוקבא שרוצים להיות מקבלים, אז איש אשר כברכתו ברכם כל אחד לפי מדריגתו וכח קבלתו לזה כח של זאב ולזה כח הארי, ואחר כך כשיעלה על מדריגה הב' שיהיו הם המשפיעים בחינות עלמא דדכורא ברך אותם בכללות שאז יכולים לקבל השפע אף שאינה לפי בחינה שלו רק לפי רצון הבורא וכו'. והנה האדם כשמשיג רצון הבורא כשם שהבורא אין סוף כך רצונו אין סוף ומהרצון יבוא אל האותיות ולבוא אל המדריגה זו הוא מהאמונה מדריגה התחתונה אז יבוא אל השכל. ועל פי זה נראה לא יסור שבט מיהודה, שבט, היינו מלכות. ומחוקק, דהיינו שיבוא על החקיקה. הוא מבין רגליו, הוא האמונה: