Chasidut על הושע 7:9

וגם רמז ענין זה בסי' ס"ג, אלהים אלי אתה אשחרך צמאה לך נפשי כו' בארץ ציה ועיף, פי' בגוף הנגוף חומר עכור בלי מים, אין מים אלא תורה, כי רצון הגוף במאכל ובמשתה ושאר עניני עולם הזה ומדברת הנשמה לית"ש מרוב תשוקתה לו ית' מתוך הגוף ומשתוקקת לשוב אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל, ואומרת זאת מרוב תשוקתה, צמאה לך נפשי כו' בהיותי תוך הגוף, ומהו ענין הצמאון כן בקודש חזיתיך, פי' כאשר נהניתי מזיוך בקדשי קדשים שלמעלה כן אני חפץ לראות עוד עוזך כבראשונה, כי טאוב חסדך מחיים, פי' טוב לי חסדך שהייתי ניזון רק בשביל חסדך טוב לי מחיים שנתתני בזה העולם כי אז הייתי רחוק מההפסד, משא"כ בהיות הנשמה בזה העולם היא קרובה אל ההפסד מצד היצר הרע, ואף שתחשוב הנשמה להשיג כ"כ ריוח כי הלא כן אברכך בחיי ובשמך אשא כפי כמו חלב ודשן תשבע נפשי, מזה שאני מברכך נמצא שהעבודה גופא הוא השכר, ואיך יגיע שכר חלף העבודה. וזאת שנית, כי הלא אם זכרתיך כו' אי אפשר מבלעדי אשר מתחלה היית עזרתה לי ועי"ז אחר כך בצל כנפיך ארנן וכדברי החובת הלבבות הנ"ל, וגם כדברי רז"ל על מי הקדימני ואשלם לו שאי אפשר לאדם לקיים שום מצוה אלא אם כן הש"י משפיע לטובה תחלה, וגם שבכל הענינים החסד קדם להעבודה, כי פה שעשה ה' ית' הוא ישבח לו וחננו דעה ובינה באופן כי משלך יתנו לך, ומחמת כל אלה לא יתכן כלל שיהיה מגיע שכר חלף העבודה, כי אם באיזה פעם דבקה נפשי אחריך אי אפשר אלא אם כן מתחלה בי תמכה ימינך, אם כן לפי האמת אין זה ריוח, ועכשיו מבאר שיש חשש הפסד, ובהיות והמה לשואה יבקשו נפשי והיינו הס"א היצר הרע וכחותיו מבקשים להחטיא הנפש, והזכירם בלשון הומה כי הם רשות הרבים סוד הפירוד ורימזם בלשון והמה שהוא לשון רבים, וע"ז מבקש מאחר שהנשמה בעולם הזה רחוק משכר וקרוב להפסד ח"ו מצד היצר הרע לכן לכל הפחות יבואו בתחתיות ארץ בנוקבא דתהום רבה, יגירוהו ע"י חרב הוא כמבואר בזוהר הקדוש ששם הויה הוא החרב נוקמת להנקם ולשבור הקליפות, מנת שועלים יהיו כמו בעונותינו הרבים שבירושלים שועלים הלכו בו, כן לעתיד לבא אז רוח הטומאה תעביר מן הארץ, ואמר והמלך ישמח באלהים מובן עם מה שפירש בזוהר הקדוש ע"פ (הושע ז, ט) ומה תעשה לשמך הגדול והמשכיל יבין. ואמר יתהלל כל הנשבע בו, היינו הצדיקים ע"ד שארז"ל (בבא בתרא ע"ה:) עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש.

אך זה שהוא כסירכא שסופה לנקוב חמור מן הראשון שעכ"פ יודע ומבין כנ"ל, אבל זה שנאבדה ממנו החיות לאט לאט, הוא כענין שאה"כ (הושע ז' ט') אכלו זרים כחו והוא לא ידע גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע, והוא כבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, זה נצרך לישועה גדולה מאד, וכבר הגדנו בהפרש שבין עזרה לישועה, שעזרה היא כשהנעזר עושה גם בעצמו, אלא שאין בו כח לגמור וצריך סיוע מזולתו, וישועה היא אף כשהנושע אינו עושה מעצמו מאומה, והוא כבשר המת וכל הישועה באה מכח זולתו, כמ"ש על הים ויושע ה' ביום ההוא, שישראל לא היו ביכולתם לעשות מאומה בענין קריעת הים, אדרבה נאמר להם ואתם תחרישון, ובזוה"ק לא תתערון מלה, זהו ענין יוהכ"פ שישראל נושעים, וע"כ לרבי אף בלי תשובה כלל, ולרבנן אף שצריכין לתשובה, מ"מ אינו נחשב אלא שנעשים עכ"פ כלים לקבל הישועה, וזהו שבמדרש וישעי ביוהכ"פ:

ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה (בראשית יב ד). לא אמר בקיצור חמש ושבעים שנה. גם צורך הודעת מנין שנותיו למה, ומדרשי רז"ל ידועים. והנראה לפי דעת זוהר הק' (ח"א ע"ח ע"א) שאברהם אבינו השיג מקודם במושכלות, ושקל בפלס שכלו כח כל המדינות והאקלימים והמושלים עליהם, עד שהבין בשכלו אקלים ארץ ישראל, וראה בשכלו שאי אפשר להשיג כח הממונה על הארץ ההיא, ושפט בצדק שבכאן כח כל הכחות והמושל על הכל, ונתאווה מאוד להשיג הענין, וכשראה הש"י גודל תשוקתו, אמר לו לך לך וכו' אל הארץ אשר ארא"ך (בראשית יב א). והנה אבינו אברהם הגם שהיה שלם בכל מיני השלימות ובכל מיני חכמות, החזיק עצמו כאין וכאלו לא ידע עדיין כלום במושכלות. והנה ידוע דעד חמש שנים התינוק אינו יודע במושכלות, על כן אמרו רז"ל (אבות פ"ה כ"א) בן חמש שנים למקרא, ובהיות האדם בן שבעים שנה הוא בתכלית הידיעה כי בן שבעים לשיבה, וכשבא האדם לימי השיבה כבר בא לתוקף הידיעה, כמו שהוכיח הנביא (הושע ז ט) לחסירי הידיעה גם שיב"ה זרקה בו והוא לא יד"ע. וז"ש ואברם בן חמש שנים, שהוא החזיק עצמו כבן חמש שנים חסר הידיעה במושכלות, ובאמת היה כבן שבעים שנה שלם הידיעה, ולכך אמר שנה בכל פרט, והבן. ובזה יצדק מאוד מה שדרשו בזהר שעל פרט הקטן אמר שנים בלשון רבים, (הגם שהדרש אינו במקום הזה, עם כל זה יצדק גם בכאן) כי מאן דאיהו זעיר הוא רב (זוהר ח"ג קס"ח ע"א), והבן: במגלה עמוקות ואתחנן, מן הארץ עד כסא הכבוד, ט"ו פעמים ת"ק שנה, סך הכל ע"ה. וזהו ואברם בן ע"ה שנים בצאתו מחרן: