חסידות על הושע ה:ב

שְׁחִיטָה, זֶהוּ בְּחִינַת בִּטּוּל אֱמוּנַת כְּסִילִים, בִּבְחִינַת (הושע ה׳:ב׳): וְשַׁחֲטָה שֵׂטִים הֶעְמִיקוּ;

והנה צמצום החיות הקודש שבתוך כל מתגשמים נקרא גלות השכינה כי הצמצום הוא גלות להשוכן בתוכם, ולהיות קודש ישראל עלה במחשבה תחילה והכל נברא בשבילם הרי שהכל מתנהג על ידם ויש לאל ידם להעלות השכינה מעלה מעלה או להורידה ח״ו מטה מטה ע״י עסקיהם, שכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם אפילו בתוך הקליפות (עי׳ ח״ז תס״ט קח:), וזהו חיות הקליפות ר״ל כשנמשך אחד מישראל אליהם הרי השכינה שממשיך עמו מחיה הקליפות והמותרות הנמשך מן השכינה לחיות הקליפות הוא הנקרא בשם כתם וטומאה כי היא רוחא דמסאבותא השורה על האדם הממשיך בזה, ומאז והלאה מבלתי יכולתו להתדבק בקדושה אחרי היות גשמית רוחא דמסאבותא אשר עליו מסך המבדיל בינו ובין הקדש עד שיטהר מטומאתו הנ״ל, וכל היותר שחטה שטים העמיק (ע״פ הושע ה, ב) שאולה לכנס בעומק הקליפות צריך להתאמץ ולעלות יותר מדרגא לדרגא ולהמשיך עליו רוח הקדש במקום הטומאה שיוצא משם, כידוע שאין שום ריקות בעולם כי אם מקבל טומאה או טהרה וקדושה (עיין זח״ג נא: ועיין לקמן פ׳ אחרי).