Chasidut על ויקרא 23:2

בגמרא אור לארבעה עשר בודקין את החמץ כבר פירשתי שהחמץ הוא היצה"ר כמו שפירש הרמב"ם שחמץ הוא מלשון גזילה מלשון אשרו חמוץ ולכך חמץ מרמז על היצה"ר שמי שהולך בעצת היצה"ר הוא נגזל משרשו. ולכך צריך לבער החמץ בע"פ ולעשות הכנ' שיוכל להשרות עליו הקדושה הגדולה שמתגלה בליל פסח שפסח הוא מלשון פסוח ודלוג כי בכל מועד הקדושה אינה באה לאדם בפעם אחת רק צריך להמשיך עליו הקדושה בתפלות ערבית ושחרית ומנחה. אבל בפסח בא הקדושה לאדם בפעם אחת כלשון פסח כנ"ל ולכן צריך הכנה כי אע"פ שבא אור הבהיר אעפ"כ צריך כל אדם לטהר עצמו כדי שיוכל לקבל אור הבהיר למשל שהחמה אע"פ שהיא זורחת ביותר אעפ"כ צריכין החלונות להיות פתוחים שאם יהיו סתומים לא תוכל החמה לזרוח להבית. ובכל מועד צריך להמשיך עליו הקדושה בתפלות כמאמר הכתוב אשר תקראו אותם במועדם מקראי קודש שצריך לקרות הקדושה. אבל בפסח היה צריך אור הבהיר לבא בפ"א כי בחפזון יצאת ממצרים חפזן אותיות ח"פ ז"ן כלומר כי בכל מועד בא הקדושה מהקב"ה כדרך זכר ונקיבה הוא חתן וכלה כל מה שהכלה מקשטת עצמה הם הכנ"י כך החתן זה הקב"ה מקרב א"ע יותר אליה אבל בפסח מחמת ישראל היו צריכים לצאת ממצרים כי אלו היו שם עוד רגע אחת לא היו יכולים לצאת משם ולזה היה צריך להיות הגאולה בחפזון ר"ל ח"פ ז"ן שמחפה מידי זכר לנקבה רק האור הבהיר באה פסוח ודלוג אבל בוודאי אעפ"כ צריך כל אדם לעשות לו הכנה כמשל זריחת השמש אל החלונות כנ"ל:

ולמקדשי רישי ירחין ורישי שנין עבורי ירחין כו' ומחזורין. הנה הן אמת שכל אלה צריכין אנו לידע בסוד העיבור, אבל הדבר אינו מבואר בכתוב ולמה פירש כזאת. ונראה דבא לפרש למה נאמר למ"ד בכולן, רק בתיבת ושני"ם (בראשית א יד) נחסרה הלמ"ד, וקאי אדלעיל כאלו נכתב ולשני"ם, ואם כן הלמ"ד הוא בעל פה להורות שאותו הלימוד נמסרה בעל פה בסוד העיבור כנודע. וטעם הדבר דחושבנא בסיהרא הוא הרמוז למלכות שכל החשבונות מתחשבין בה, על כן יאמרו המושלי"ם בואו חשבו"ן (במדבר כא כז), ומלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה (תיקו"ז הקדמה י"ז ע"א), והקידוש והעיבור תלי בפ"ה עמו ישראל, (בפ"ה בגימטריא לבנ"ה, בגימטריא השם הנכבד עם אותיות הקודמים והמאוחרים, כביכול המל"ך עם לבושי מלכו"ת, סוד אנ"י הויה ). וכבר נודע מכתבי מרן בבחינת החדשים, ראש"י חדשים כולם נרמזים בבחינת איברי הראש גולגלתא, ב' עינים, ב' אזנים, חוטמא. והפה אינו נרמז, ונמסר לישראל יקדשו ראש חדשים ושנים במו פיה"ם, אתם (ויקרא כג ב), אפילו שוגגים כו' (ר"ה כ"ה ע"א), כי להם ניתן המלוכה דבר המלך ושלטון. והנה נחסרה אות הלמ"ד כאן בעל פה, כי הל' סוד המל"ך גבוה מכל העם, וגם כי המלכו"ת נקנית בל' מעלות (אבות פ"ו ע"א), דוק הדברים ועיין עוד בסמוך:

עוד יתבארו מקראי קודש הללו על פי אשר הארכנו בתחילת חיבורנו הנזכר בסוד קדושת שבת העולה היא למעלה מכל קדושת החגים והמועדים שצוה ה' אלהינו אותנו. כי בכולם אור הברכה והשמחה שופע בו על ידי כח מעשינו ועבודתינו להזמין ולקרוא את הקודש אל המדות ואורות עליונים ומשם על שורש נשמותינו להתברך באור שמחת יום טוב, ועל כן נקראים מקראי קודש שבני ישראל קוראים את הקדש ומזמנין אותו בכח העבודה. מה שאין כן יום השבת הוא קודש לה' קדוש מעצמו ואור ה' מאיר ומופיע בו בחסדי אלהינו יתברך מעצמו בלי שום אתערותא מאתנו. שעל כן בימים טובים אנו אומרין מקדש ישראל והזמנים מקדימין קדושת ישראל למועדי הזמן לפי שהם מקדשין הזמנים בקדושתם כמאמר הכתוב (ויקרא כ"ג, ב') אשר תקראו אֹתָם במועדם. ואמרו חז"ל (ראש השנה כ"ה.) אשר תקראו אַתֶם כי הם המקדשין המועדות. מה שאין כן בשבת לא נאמר כי אם מקדש השבת כי הקב"ה הוא לבד המקדש השבת בלי אתערותא מאתנו. והבאנו שם חבילות מאמרי חז"ל בזה מזוה"ק ומקבלת מרן הרב האלקי האר"י זללה"ה ושארי המקובלים עיין שם. וכעת אפשר לומר שזה הוא החילוק בין רבי יהודה ורבי אבא הנזכרים בזוה"ק (יתרו פ"ח.) שרבי יהודה אמר בעי לאתענגא בהאי יומא ולמיכל תלת סעודתי בשבתא בגין דישתכח שבעא וענוגא מהאי יומא בעלמא, הרי שצוה להתענג ולאכול בכדי להמשיך על ידי אכילה זו שבעא וענוגא מהאי יומא בעלמא. אבל רבי אבא אמר לאזדווגא באינון יומין דלעילא דמתברכין מהאי יומא והאי יומא מליא רישא דזעיר וכו'. כלומר שהאי יומא ממילא מליא רישא דזעיר מטלא דנחית מעתיקא וכו' בכח קדושת היום לבד. ואנן צריכין לאזודווגא שם ולהראות שאנו שמחין בשמחתו, כאשר מסיים שם תא חזי בסעודתי אלין אשתמודעיןישראל דאינון בני מלכא דאינון מהיכלא דמלכא וכו'. מורה באצבע שהסעודות הללו אינם כשאר סעודת יום טוב לכוון להמשיך בזה איזה אור מלמעלה כי אם אשר בזה ניכר שאנחנו מבני היכלא דמלכא. ועל כן בהיות שהזמן גורם מעצמו לאורות עליונים נפלאים גדולים וכל העולמות מתמלאין שפע אור גדול בתכלית המאורות והשמחות וצור העולמים ברוך הוא רצונו מאוד אז בשמחת כל העולמות כי יום שמחות הוא לפניו להאיר אל העולם מטובו, כי הוא מעין עולם הבא שיאיר הקב"ה על עולמו באורו להנאות את כל העולם מטובו. ועל כן צריכים אנו לאזדווגא שמה לשמוח בו להתענג בתענוגים האלה אשר בשמו נגיל כל היום בדביקות שפע האלהי הנעשה על כל אדם מישראל בכל עידן ועידן לפי ערך האור המאיר בו ולשמוח בו בתענוג אכול ושתה בכדי שכל הבחינות שבעולם ישמחו ויתענגו מנועם זיו קדושתו המאיר אז בכל העולמות כאשר הרחבנו הדיבור בזה בחיבורנו הנזכר (שורש החמישי בחלק הראשון ענף השלישי) עיין שם ותמצא נחת בעזרת ה' יתברך. וממילא מי שאינו מתענג אז, הרי מראה בזה שמץ שיקוצי טינופת גיעולי גופו שאינו מרגיש כלל בשמחת ה' יתברך ותענוגו המאיר לכל העולמות כולם, ומטוב אדוניו לא טוב לו. ועל כן מאן דפגים חד סעודתא מנייהו אחזי פגימותא לעילא ואחזי גרמיה דלאו מבני מלכא עילאה הוא, דלאו מהיכלא דמלכא הוא ויהבין עליה חומרא דתלת מילין דינא דגיהנם. כי מי שהוא מבני מלכא או על כל פנים מהיכלא דמלכא ודאי שירגיש הנפש בשמחה המופלגת העצומה אז בכל העולמות, ואם שוטה אינו מרגיש משמחה הזו ודאי שאינו אפילו מהיכלא דמלכא.