חסידות על זכריה ב:ה

בראשית – זו היא הפקודה הראשונה לכל ונקראת פקודה זו יראת ד', שהיא ראשית, ככתוב: ״ראשית חכמה יראת ד'״ (תהלים קי״א), ״יראת ד' ראשית דעת״ (משלי א'); בשביל שדבר זה בשם ראשית נקרא. והיא (היראה) השער להיכנס (על ידה) לאמונה, ועל פקודה זו העולם קיים. יראה מתפרשת לשלשה צדדים: שנים מהם אין בהם יסוד איתן, ואחד – עיקר היראה. יש אדם הירא את הקדוש ברוך הוא בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או שירא הוא מעונש הגוף או הממון, ועל כן הוא מפחד תמיד; נמצא, שהיראה שהוא ירא את הקדוש ברוך הוא איננה עיקר. יש אדם הירא את הקדוש ברוך הוא בשביל שירא הוא מענשו של העולם הבא ומעונש הגיהנם. שתי (יראות) אלו אינן העיקר והשורש של היראה. יראה שהיא עיקר (היא): שיירא האדם מפני רבונו בשביל שהוא רב ושליט, עיקרם ושרשם של כל העולמות והכל כאין לפניו, ככתוב: ״וכל דיירי ארעא כלא חשיבין״ (דניאל ד'), ולשים חפּצו באותו המקום שנקרא יראה.³⁵²כבר פירשנו למעלה שהיראה היא נקודת החכמה שבמלכות. בכה רבי שמעון ואמר: אוי לי אם אוֹמַר, ואוי לי אם לא אוֹמַר, אם אוֹמַר, ידעו החייבים איך יעבדו את רבונם.³⁵³אין הדברים מובנים. ומה בכך אם ילמדו החייבים לעבוד את רבונם? אין הקדוש ברוך הוא חפץ בתשובתם של רשעים? והלא נאמר״: ״החפץ אחפוץ מות רשע… כי אם בשובו מדרכיו וחיה״ (יחזקאל י״ח). הרד״ל משיב על שאלה זו, שירא היה ר' שמעון לגלות עד כמה קטנה היא יראת העונש, בשביל שלא יבואו הרשעים, שאינם יכולים להתרומם למעלה הגבוהה – יראת הרוממות, ויחטאו מתוך שלא ישגיחו ביראת העונש. בעל אספקלריה המאירה״ פירש, שירא ר' שמעון לגלות את כל גָדלָהּ של יראת הרוממות לרשעים, כי ״מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים״, ופירושו יפה יותר, לדעתי. ואם לא אומר, יאבד לַחברים הדבר הזה. באותו מקום, שיראה הקדושה שורה בו (נגדו) למטה יש יראה רעה המלקה ומכה ומקטרגת, והיא רצועה להלקות (בה) את החייבים. ומי שהוא ירא מעונש המלקות והקטרוגים, כאמור, אין שורה עליו אותה יראת ד' שנקראת ״יראת ד' לחיים״. אלא מי שורה עליו? אותה יראה רעה; ונמצאת ששורה עליו יראה רעה ולא יראת ד'. ועל כן המקום שנקרא ״יראת ד'״ נקרא (גם) בשם ראשית דעת; ועל כן נכללה כאן פקודה זו. וזהו עיקר ויסוד לכל שאר פקודות התורה. ומי שהוא שומר את היראה, שומר את הכל; ומי שאיננו שומר את היראה, איננו שומר את פקודות התורה; לפי שהיא שער לכל, ועל כן כתוב: בראשית, שהיא יראה, ברא אלהים את השמים ואת הארץ; כי מי שעבר על זה עבר על פקודות התורה. וענשו של מי שעבר על זה – ״והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים״; הרי ארבעה ענשים לענוש בהם את החייבים: ״תהו״ זה חנק, שכתוב: קו תהו (ישעיה ל״ד), חבל מדה (זכריה ב'); ״בהו״ – זו סקילה, אבנים המשוקעות בתהום רבה לענוש (בהן) את החייבים; ״וחושך״ – זו שרפה, שכתוב: ״ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך״ (דברים ה'), ״וההר בוער באש עד לב השמים, חושך״ וכו', וזוהי אש עזה, השורה על ראשי החייבים לשרפם; ״ורוח״ – זה הרג בסַיִף, רוח סערה, חרב שנונה היא, חרב לוהטת; כמו שנאמר: ״ואת להט החרב המתהפכת״ (בראשית ג'), ונקרא רוח. עונש זה הוא למי שעובר על פיקודי התורה. וכתוב אחרי כן יראה – ראשית שהיא כלל הכל. מכאן ואילך שאר פיקודי התורה.