Chasidut על חגי ב:8

עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. (ראה יד) בש"ס (תענית ט'.) אשכחיה רבי יוחנן לינוקיה דריש לקיש א"ל אימא לי פסוקיך א"ל עשר תעשר א"ל ומאי עשר תעשר א"ל עשר בשביל שתתעשר א"ל מנא לך א"ל זיל נסי א"ל ומי שרי לנסוייה להקב"ה והכתיב לא תנסו את ה' א"ל הכי אמר רב הושעיא חוץ מזו שנאמר וגו' ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות וכו'. הענין בזה כי עשיר הם אותיות עשר שהשפעת השי"ת יורדת עד עשר מדרגות עד תפיסת אדם ואין הכל שוין בזה כי על משה רבינו ע"ה נאמר (משלי י״ח:כ״ג) תחנונים ידבר רש. ורק יהושע נקרא עשיר שעליו נאמר (שם) ועשיר יענה עזות וכדאיתא וסנהדרין מ"ד.) תחנונים ידבר רש זה משה ועשיר יענה עזות זה יהושע וכו'. ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן. היינו שלא נחשב לו שום חטא על אמרו זאת ובדור המדבר אם היו אומרים כזאת היה נחשב להם לחטא וכדכתיב (שמות י"ז.) על נסותם את ה'. כי בדור המדבר היה משרע"ה המנהיג שלהם שפני משה כפני חמה (ב"ב ע"ה.) וזה רומז שהשי"ת היה מתנהג עמהם למעלה מתפיסתם ודעתם לכן אם רק אמרו דבר שהוא נגד הנהגה זו נחשב להם לחטא כי בהדי כבשא דרחמנא למה לך. אבל בדור באי הארץ שיהושע הי' המנהיג שפניו כפני לבנה (ב"ב שם) שזה רומז שהשי"ת מסר להם לבושים ופעולות שעל ידם יהיה להם תפיסה בהנהגת השי"ת ולכן כשנהג עמהם השי"ת למעלה מתפיסתם אז אמר יהושע למה העברת העבר את העם הזה את הירדן וגו' ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן (יהושע ז׳:ז׳) היינו אם ההנהגה תהיה גם עתה למעלה מתפיסתינו כמו שהיתה הנהגת המדבר א"כ למה העברת אותנו את הירדן והכנסתנו לארץ. והענין שהיתר בזה לנסות את השי"ת כדכתיב (מלאכי ג׳:י׳) ובחנוני נא בזאת כי ענין נסיון הוא שהשי"ת מעורר את האדם ומעלה ומתפשט הנקודה היקרה הגנוזה בלב הרצוף אהבת השי"ת והנקל לה למסור נפשה על קדושת השי"ת ואף שנמצא באדם עונות שדש בעקביו כמו שאמר דהע"ה (תהילים מ״ט:ו׳) עון עקבי יסובני אכן זה הוא רק מפני שהנקודה הפנימית הוא בבחי' שינה. אבל כשירצה השי"ת לנסות את האדם אזי מעורר ומקיץ באדם נקודה זו ואז האדם מוכן למסור נפשו על קדושת השי"ת וכמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה בענין שמועדים נקראים מקראי קודש יען שבחג מעורר השי"ת ומקיץ אף את הגוף שירגיש את הקדושה ולכן לענין קרבן לענין בל תאחר יען שאז גם הגוף מסכים להקריב מפני שמלא קדושת ה' מקדושת החג לזה נעשה ממצות עשה לא תעשה וזה נקרא נסיון מצד האדם. ולנסוייה למאריה היינו כענין שאי' כמה פעמים בזה"ק כשסליק ברעותי' כשעלה ברצונו. כי באמת רצון השי"ת להטיב תמיד בכל מיני התפשטות טובה שבכח הבריאה לקבל כיון שהציב השי"ת גוון ולבוש שחפץ להקרא מלך בתחתונים ובמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו שרצונו ית' שכבודו יתפשט בכל הלבושים וכשאדם מצדו מכין א"ע ועושה פעולה לסייע לזה שיהי' מקום שרצונו ית' והשפעתו תתפשט עוד יותר זה נקרא עלי' לרצונו ית' כי רצונו זה כבודו שמתעלה בזה וזה נקרא לנסוייה למארי'. וענין מעשר הוא כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שעשירי מבורר מאוד כי מכל הטובות אין לאדם רק חלק עשירי שזה תפיסת האדם והוא מדת מלכות. וזה נקרא קב שלו שאמרו (ב"מ ל"ח.) רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו. ועי"ז שאדם מוסר בחזרה חלק עשירי שהוא קב שלו מקנה לו השי"ת התשעה קבין שלו ית' ומשלחן גבוה קא זכי להו. כי באמת הוא כדכתיב (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב אמר ה' אכן אם אדם מכיר זאת ובכחו להחזיר הטובה להשי"ת אז מקנה לו השי"ת כל הטובות כי כל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. אכן אם אדם מחזיק הטובה בשתי ידיו ואין בכחו להחזיר הטובה להשי"ת אז מראה השי"ת לי הכסף ולי הזהב ממילא לא נשאר כלום ביד הבריאה וכענין שאי' בתנחומא (פנחס י"ב) וכי יש רחמן מוסר מזונותיו לאכזרי. וזה עשר בשביל שתתעשר. לכן קורין פרשת עשר תעשר בשמיני עצרת שאז זמן אסיפה לבית שאדם מקבל אז כל הטובות וכן כשחל שמיני של פסח בשבת קורין עשר תעשר מפני שאז יש גודל שלימות שכל פעולות ישראל מתאחדים בקדושה שקבועה וקיימא. וזה דאיתא (ברכות מ"ט) שאף שאין עושין מצות חבילות חבילות ואין חותמין בשתים לבר ממקדש השבת וישראל והזמנים שחותמין בשתים מפני שחדא היא שמתאחדים קדושת ישראל מקדשי ליה בקדושת שבת שקבועה וקיימא שהשי"ת זורח אז מהשורש שהם באמת קדושה חדא ולכן נחשב לחתימה אחת:

עשר תעשר את כל תבואת זרעך. אשכחיה רבי יוחנן לינוקי' דריש לקיש א"ל אימא לי פסוקיך א"ל עשר תעשר א"ל ומאי עשר תעשר א"ל עשר בשביל שתתעשר א"ל מנא לך הא א"ל זיל נסי א"ל ומי שרי לנסייה לקב"ה והא כתיב לא תנסו את ה' א"ל הכי אמר רב הושעיא חוץ מזו שנאמר וכו' ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות. (תענית ט'.) הענין בזה כי השי"ת הציב עשר מדרגות מאורו ית' עד שבא השפעת האור בהתלבשות תפיסת אדם. והנה על שלשה ראשונות נאמר (דברים כ"ט) הנסתרות לה' אלהינו. ושבע הנגלים הם כדכתיב (דבה"י א' כ"ט) לך ה' הגדולה והגבורה וגו' עד לך ה' הממלכה. ובזה"ק (תשא קפ"ז:) העשיר לא ירבה דא עמודא דאמצעותא לא ירבה על י' וזה נקרא עשיר כי מצד ההתחלקות שהשי"ת חלק את מעשיו לכמה מדרגות מזה הוא כל קנין האדם כי מצד זה נמצא מקום לעבודת אדם. ודרגא אחרונה אי' בזה"ק (שם) והדל לא ימעיט דא צדיק לא ימעיט מעשר. כי מדת מלכות לית לה מגרמה כלום ולית לה עיינין אבל היא שלימו דכלהו וכל הספירות כלילן בה כדאי' בתקוני הזהר (תקון יט דף ע"א:) ועיקר המלוכה מצד ישראל הוא שממליכין להשי"ת בבחירת רצונם הטוב כי יש מקום מצד החושך וההסתר שבעוה"ז לומר בכחי ועוצם ידי עשיתי לי חיל וישראל מכירים האור מתוך החושך וממליכים עליהם את השי"ת ברצונם ובחירתם וזה נקרא מדרגה עשירית מדת מלכות ועל זה אמרו (ב"מ ל"ח.) רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו כי רצון האדם לפעול ברצונו ובבחירחו מה שנראה שהוא בידו ומזה דעתו נוחה וכענין שאי' (ויק"ר ג') רעותי' דמתקרי פרגמטיוטא (ובקהלת רבה ב') ורעות רוח רעותיה דמתקרי לעי ונגיס שיהיה נדמה שקנה ביגיע כפו וכח בתורתו ולזה הציב השי"ת המדרגה עשירית שיהי' מקום שידמה שהאדם בבחירתו ממליך עליו את השי"ת וזה שאדם ממליך עליו את הש"ת בכח בחירתו מתוך ההסתר זה נקרא יגיע כפו וקב שלו אחר שכבר היה לו זאת בתפיסתו שקנה בקנין גמור ביגיע כפו ומלמד השי"ת לישראל שימסרו הקב עשירי בחזרה להשי"ת ועי"ז יהיה להם קנין אף בהתשעה קבין שיהיה נחשב להם שמשלחן גבוה קא זכי להו. וכדאי' (ברכות ל"ה.) כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. היינו שבאמת הוא לה' הארץ ומלואה. אף לאחר שנתן הארץ לבני אדם אכן היכן גונז השי"ת הארץ ומלואה כי בשמים אמרו בזה"ק (ויקהל קצ"ז.) והא כלהו שמים לא יכלין למסבל אפילו גרעיני כחרדל מגופא דהאי עלמא. ורק מי שיש לו הכרה זו למסור להשי"ת אף מה שכבר קנה בתפיסתו מקנה לו השי"ת הארץ ומלואה כענין שאיתא בתנחומא (בהר) אמר הקב"ה שאף אני מכרתי העולם כולו לאברהם ולא הוניתי אותו חזר והקנה אותה לי שנאמר קונה שמים וארץ. לא הוניתי היינו שהשי"ת נתן לו בינה עם קנין הטובה שיבין שאין טוב לפניו מלמסור כל קניניו בחזרה להשי"ת כי איזה מקום בטוח יש בעולם לגנוז שם קניניו שלא יופסדו אם לא אצל השי"ת וזו ההכרה הוא באמת כל קנין האדם. ומצות מעשר רומז שאף הכרה זו שמכיר בכח בחירתו להמליך עליו את השי"ת ימסור ג"כ להשי"ת להכיר שכל ההכרה הוא רק מכחו ית' שהאיר לו להכיר זאת וזה עשר בשביל שתתעשר כי אין זאת נקרא כלל נסוייה לקב"ה כי מי שיש בו הכרה זו להכיר שאף כח הממלכה הוא מהשי"ת אזי מאמין לו השי"ת למסור בידו השפעות כל הטובות יען שאף אחר שנמסרו לידו לא נשתנו מרשות לרשות לזה יוכל להאמר עליהם לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות (חגי ב׳:ח׳) כי כל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ומתאחדין כחדא כוונת השי"ת עם כוונת האדם שבאמת לה' הארץ ומלואה ורק שהשי"ת צופן וגונז אוצר הטובות בידי אדם זה שמכיר אף בעת שהטובה בידו שלא נשתנו מרשות לרשות כי אין בעולם שום כח זולת כחו ית'. וזה שמצינו ברבינו הקדוש שאף שהי' לו כל הטובות כדאי' (ע"ז י"א.) מ"מ היה בכחו לומר כדאיתא (כתובות ק"ד.) בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהנתי אפילו באצבע קטנה. אבל מי שאין לו הכרה זו אף אם יהיו בידו כל הטובות מ"מ מצדו אין לו שום קנין בהם והוא כענין שאמר (קהלת ו׳:ב׳) איש אשר יתן לו האלהים עשר ונכסים וכבוד וגו' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו והטובה שבידו הוא רק בתורת שמירה כמו אם הי' טמון בקרקע ושישמור את הטובה בשבי אדם שהשי"ת חפץ להנחיל לו הטובה וכענין שאיתא (ע"ז מ':) פעם אחת חש רבי במעיו וכו' בדקו ומצאו עכו"ם אחד שהיו לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע' שנה ושתה ונתרפא אמר ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים. כי להעכו"ם מצדו לא היה שום קנין בהטובה ולא השליטו השי"ת לאכול ממנה. אבל מי שמכיר למסור להשי"ת אף הקב שלו שכבר בא לתפיסתו זה קנינו כי עי"ז מקנה לו השי"ת אף התשעה קבין שלא באו עוד לתפיסתו וזה עשר בשביל שתתעשר וכמו שמביא בגמרא שם ראי' מהכתוב (מלאכי ג׳:י׳) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די כי טרף רומז כענין דאי' בזה"ק (אמור צ') טרף נתן ליריאיו מהו טרף טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה וכו' היינו כמו שזה האדם מוסר הקב עשירי שלו שנראה רחוק מאורו ית' כי כל מה שכבר בא בתפיסת אדם נראה רחוק מאור כן לעומת זה מקנה לו השי"ת התשעה קבין שהם מאתר רחיקא גבוהים ורחוקים מתפיסת האדם בקנין שלם וישליטנו לאכול מהם כי משלחן גבוה זכי להו ומכיר מצדו מפורש בהנשאר שאף בעת שהם בידו לא יצאו מרשותו ית'. ולכן קורין פרשה זו במועד כי מועדים נקראים פני ה' שהשי"ת עומד בהארת פנים נכח הבריאה וכפי שקובע בעצמו האדם בתוך לבו לבטל א"ע לרצונו ית' כן מנחיל לו השי"ת אח"כ בכל השנה כל השפעות טובות:

ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. כתיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך וגו'. רגלך היינו תמכין דאורייתא, כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעא.) שרגלים הם תמכין דאורייתא, שהרגלים מטלטלין את האדם להוליכו ממקום למקום. וזהו, אם תשיב משבת רגלך, כי בעת שנותן הש"י השפעת אור הוא נותן רק חיים פשוטים בלי שום לבוש, לזה יקח האדם ג"כ אז בלי שום לבוש ולא ילביש אותם בעסקים קטנים. וזהו, עשות חפציך ביום קדשי, שלא יקטין האדם את עצמו לטרוד אז בעסקו. כי בשבת נותן הש"י השפעה כללית, היינו רק בחיים, שאין עוד שום גוון ניכר להאדם, אף שהש"י יודע באיזה לבוש יתלבש בימי החול, אך להאדם אינו ניכר עדיין, כי כל ההתלבשות האור במדות הוא אח"כ בששת ימי המעשה שהאור מתלבש בחכמה ובגבורה וכדומה, אבל בשבת, הוא רק אור בהיר בלי שום לבוש, כדאיתא בזוה"ק (יתרו פח.) דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין וכל חד וחד יהיב מזונא לתתא. היינו כי מתחלה מברך יומין עלאין בלי שום לבוש, ואח"כ בא בהתלבשות יומין תתאין^יכמבואר לעיל פרשת מקץ אות ט ד"ה וברוך צורי: שהשי"ת מוסיף לאדם טובה תמיד, ואף אם נראה לפעמים שאין אז השפעת טובה, כגון בשבת שאסור לעבוד ולפעול שום דבר ולא נראה תוספותיו של הקב"ה, אבל באמת אז נותן השי"ת טובה בפנימיות, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פח.) מההוא יומא מתברכין יומין עלאין, וזה הוא שורש ומקור הברכה והטובות שנשפעים בששת ימי המעשה. כי כל טובה שהשי"ת משפיע לעולם מתחלה הוא רק בפנימיות בדברי תורה, ואחר שתסתעף לעוה"ז ניכר גם בעניני עוה"ז השפעת טובת הש"י, וכדכתיב (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב, האם יתן השי"ת לאדם כסף וזהב ממש, אמנם השי"ת משפיע לאדם ד"ת יקרים, שבהסתעפותן עד העוה"ז ירויח גם כסף וזהב מעניני עוה"ז, וזה הוא דכתיב (תהלים סח) ברוך ה' יום יום וגו' יום השבת ויומין דחול. שבשבת משפיע השי"ת טובה לאדם בפנימיות בחיים, ובששת ימי המעשה מסתעפת על הלבושין וניכר אף בעניני עוה"ז השפעת טובת השי"ת.. וקראת לשבת ענג. מבואר בזוה"ק (בשלח מז.) וקראת לשבת מאי וקראת דיזמין ליה וכו' וקראת לשבת מבעוד יום וכו' היינו לא כן, שבשבת לא ילביש אותם בשום גוון ולבוש, אלא שגם מבעוד יום יפרוש מהם. ולקדוש ה' מכובד. מכובד מורה על לבושים כדאיתא בגמ' (שבת קיג.) דר' יוחנן קרי ליה למאניה מכבדותא. וזהו לקדוש ה' מכובד, היינו שיהיה ניכר גם בהלבושים של עוה"ז שהם רק לשם שמים. וכבדתו מעשות דרכיך. דרך מורה על טרדא כדאיתא בגמ' (ברכות יא.) כי דרך וכו' ע"ש. ועל זה כתיב וכבדתו מעשות דרכיך, היינו שלא יטריד את עצמו בשום דבר, רק שיהיה כלי מוכן לקבל השפעתו ית', ועל ידי זה, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, נחלה בלי מצרים, היינו שיוכל להתפשט בקדושה כמה שירצה: