חסידות על יהושע ז:ז

עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. (ראה יד) בש"ס (תענית ט'.) אשכחיה רבי יוחנן לינוקיה דריש לקיש א"ל אימא לי פסוקיך א"ל עשר תעשר א"ל ומאי עשר תעשר א"ל עשר בשביל שתתעשר א"ל מנא לך א"ל זיל נסי א"ל ומי שרי לנסוייה להקב"ה והכתיב לא תנסו את ה' א"ל הכי אמר רב הושעיא חוץ מזו שנאמר וגו' ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות וכו'. הענין בזה כי עשיר הם אותיות עשר שהשפעת השי"ת יורדת עד עשר מדרגות עד תפיסת אדם ואין הכל שוין בזה כי על משה רבינו ע"ה נאמר (משלי י״ח:כ״ג) תחנונים ידבר רש. ורק יהושע נקרא עשיר שעליו נאמר (שם) ועשיר יענה עזות וכדאיתא וסנהדרין מ"ד.) תחנונים ידבר רש זה משה ועשיר יענה עזות זה יהושע וכו'. ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן. היינו שלא נחשב לו שום חטא על אמרו זאת ובדור המדבר אם היו אומרים כזאת היה נחשב להם לחטא וכדכתיב (שמות י"ז.) על נסותם את ה'. כי בדור המדבר היה משרע"ה המנהיג שלהם שפני משה כפני חמה (ב"ב ע"ה.) וזה רומז שהשי"ת היה מתנהג עמהם למעלה מתפיסתם ודעתם לכן אם רק אמרו דבר שהוא נגד הנהגה זו נחשב להם לחטא כי בהדי כבשא דרחמנא למה לך. אבל בדור באי הארץ שיהושע הי' המנהיג שפניו כפני לבנה (ב"ב שם) שזה רומז שהשי"ת מסר להם לבושים ופעולות שעל ידם יהיה להם תפיסה בהנהגת השי"ת ולכן כשנהג עמהם השי"ת למעלה מתפיסתם אז אמר יהושע למה העברת העבר את העם הזה את הירדן וגו' ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן (יהושע ז׳:ז׳) היינו אם ההנהגה תהיה גם עתה למעלה מתפיסתינו כמו שהיתה הנהגת המדבר א"כ למה העברת אותנו את הירדן והכנסתנו לארץ. והענין שהיתר בזה לנסות את השי"ת כדכתיב (מלאכי ג׳:י׳) ובחנוני נא בזאת כי ענין נסיון הוא שהשי"ת מעורר את האדם ומעלה ומתפשט הנקודה היקרה הגנוזה בלב הרצוף אהבת השי"ת והנקל לה למסור נפשה על קדושת השי"ת ואף שנמצא באדם עונות שדש בעקביו כמו שאמר דהע"ה (תהילים מ״ט:ו׳) עון עקבי יסובני אכן זה הוא רק מפני שהנקודה הפנימית הוא בבחי' שינה. אבל כשירצה השי"ת לנסות את האדם אזי מעורר ומקיץ באדם נקודה זו ואז האדם מוכן למסור נפשו על קדושת השי"ת וכמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה בענין שמועדים נקראים מקראי קודש יען שבחג מעורר השי"ת ומקיץ אף את הגוף שירגיש את הקדושה ולכן לענין קרבן לענין בל תאחר יען שאז גם הגוף מסכים להקריב מפני שמלא קדושת ה' מקדושת החג לזה נעשה ממצות עשה לא תעשה וזה נקרא נסיון מצד האדם. ולנסוייה למאריה היינו כענין שאי' כמה פעמים בזה"ק כשסליק ברעותי' כשעלה ברצונו. כי באמת רצון השי"ת להטיב תמיד בכל מיני התפשטות טובה שבכח הבריאה לקבל כיון שהציב השי"ת גוון ולבוש שחפץ להקרא מלך בתחתונים ובמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו שרצונו ית' שכבודו יתפשט בכל הלבושים וכשאדם מצדו מכין א"ע ועושה פעולה לסייע לזה שיהי' מקום שרצונו ית' והשפעתו תתפשט עוד יותר זה נקרא עלי' לרצונו ית' כי רצונו זה כבודו שמתעלה בזה וזה נקרא לנסוייה למארי'. וענין מעשר הוא כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שעשירי מבורר מאוד כי מכל הטובות אין לאדם רק חלק עשירי שזה תפיסת האדם והוא מדת מלכות. וזה נקרא קב שלו שאמרו (ב"מ ל"ח.) רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו. ועי"ז שאדם מוסר בחזרה חלק עשירי שהוא קב שלו מקנה לו השי"ת התשעה קבין שלו ית' ומשלחן גבוה קא זכי להו. כי באמת הוא כדכתיב (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב אמר ה' אכן אם אדם מכיר זאת ובכחו להחזיר הטובה להשי"ת אז מקנה לו השי"ת כל הטובות כי כל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. אכן אם אדם מחזיק הטובה בשתי ידיו ואין בכחו להחזיר הטובה להשי"ת אז מראה השי"ת לי הכסף ולי הזהב ממילא לא נשאר כלום ביד הבריאה וכענין שאי' בתנחומא (פנחס י"ב) וכי יש רחמן מוסר מזונותיו לאכזרי. וזה עשר בשביל שתתעשר. לכן קורין פרשת עשר תעשר בשמיני עצרת שאז זמן אסיפה לבית שאדם מקבל אז כל הטובות וכן כשחל שמיני של פסח בשבת קורין עשר תעשר מפני שאז יש גודל שלימות שכל פעולות ישראל מתאחדים בקדושה שקבועה וקיימא. וזה דאיתא (ברכות מ"ט) שאף שאין עושין מצות חבילות חבילות ואין חותמין בשתים לבר ממקדש השבת וישראל והזמנים שחותמין בשתים מפני שחדא היא שמתאחדים קדושת ישראל מקדשי ליה בקדושת שבת שקבועה וקיימא שהשי"ת זורח אז מהשורש שהם באמת קדושה חדא ולכן נחשב לחתימה אחת:

הבאים מצבא המלחמה (במדבר לא יד). זה מיותר ומי לא ידע זה. אך הוא להורות שחלילה לאדונינו משה לחשוד את הכשרים שכוונתם לרעה, ולזה אמר שבודאי לא חשד אותם, כי הנה ראה שבאו כולם מצבא המלחמה, ואילו היה בהם ערות דבר ושב מאחריך כתיב (דברים כג טו), צא ולמד מעכן, עכן הוא היה איש אחד ולא גוע בעונו, רק על כל העדה היה קצף (יהושע ז ז). רק שקצף משה להיותם גדולים השרים בחכמה, היה להם להתבונן בדברי משה מה כוונתו :

היינו כי מצה פרוסה הוא כמבואר בגמ' (פסחים קט"ז.) מה עני דרכו בפרוסה אף כאן פרוסה וכו'. ומלת עני מורה שאינו בא לפניו ית' בשום טענה כלל רק בתחנונים ידבר רש כמאמרם ז"ל (סנהדרין מ"ד.) בתחנונים ידבר רש זה משה ועשיר יענה עזות זה יהושע מאי טעמא וכו' אלא מהכא ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן וגו' (יהושע ז׳:ז׳) היינו שיהושע הי' בא בטענה חזקה ומה תעשה לשמך הגדול כי כבר הראה השי"ת גודל ההתקשרות שיש לו עם ישראל לעיני כל האומות בהתגלות מפורש לזה כאשר ראה לפי הבנת תפיסתו איזה הנהגה נגד זאת ההתקשרות שפיר הי' רשאי לבוא בטענה חזקה להשי"ת ומה תעשה לשמך הגדול. מה שאין כן בדורו של משה שלא הראה עדיין השי"ת בהתגלות מפורש לעיני כל האומות גידל ההתקשרות שיש לו עם ישראל כי אף שהראה השי"ת לעיני מצרים כל האותות והמופתים אכן אותן שהי' רואים מפורש נאבדו ונתבטלו ואותן אומות הנשארים בעולם שלא ראו בעיניהם רק ששמעו הי' ברירה בידם לבלתי יאמינו וכיון שלא נתגלה עדיין מפורש ההתקשרות ית' לכן אף אם הי' רואים לפי תפיסתם לפעמים הנהגתו ית' נגד זאת ההתקשרות לא הי' רשאים לדבר כלום ואם הי' אומרים איזה דיבור קל נגד זאת ההנהגה כמו שיהושע הי' אומר ולו הואלנו וגו' הי' נחשב להם לחטא גדול כי טענת ומה תעשה לשמך הגדול לא הי' להם עדיין רק בתחנונים ידבר רש ועל ענין כזה רומז מצה פרוסה שאין להאדם מצדו שום טענה להשי"ת רק שעומד נוכח השי"ת בתשוקה פשוטה המשוללת מכל גוון וזאת התשוקה הוא כענין מאמרם ז"ל (ב"ב י"ב) קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות וכו' היינו שהגוף משתוקק לאכול כדי להחזיק חיותו כי בלתי אכילה אי אפשר לחיות אבל מצדו אין לו שום הבחנה בזה ותשוקה פשוטה כזאת שאין האדם נוטה בה לשום צד הוא באמת דרך התורה כמאמרם ז"ל (אבות דר"נ כ"ח) למה הדבר דומה לאיסטרטיא שהוא עוברת בין שני דרכים אחת של אור ואחת של שלג אם מהלך כנגד האור הרי נכווה באור ואם מהלך נגד שלג הרי הוא לוקה בצינה כיצד יעשה ילך בנתיים ויזהר בעצמו שלא יכווה באור ושלא ילקה בצינה וכו' היינו לבל ינטה האדם מצדו לשום צד רק שיעמוד תמיד בתשוקה פשוטה ולא יחפוץ בשום גוון מצדו ועל תשוקה פשוטה כזו רומז המחצה של המצה פרוסה שהאדם עומד תמיד באמצע ואינו נוטה לשום צד מצדו וזהו שאיתא בזוה"ק (תרומה קנ"ח:) בינוני דפלח למזכי בתרין עלמין איהו מחצית השקל עמיה בעלמא דאתי כגון מצה דאתפליג חצי' תחת המפה לאפיקומן בתר סעודה וחצי' למצוה קדם סעודה וכו' היינו כי המחצית השקל רומז על הזווג הגמור שיש להשי"ת עם ישראל עד שכביכול אין שום שלימות בהרצון ית' בלעדי עבודת ישראל ונקרא מחצה. וכן התשוקה של ישראל נקרא ג"כ מחצה מצה פרוסה להורות שאין בהם שום שלימות בלעדי הרצון ית' וכשנזדווגו ונתאחדו אלו שתי המחצית ביחד בזה הזווג נגמר השלימות. וברית הקשת רומז נמי על זה דכתיב את קשתי נתתי בענן כי מצדו ית' הוא הקשת חצי עוגל וכן ישראל שנקראו ירח הוא ג"כ רק חצי עוגל וכל השלימות של זה העוגל הוא רק כשיזדווגו ביחד התשוקה של ישראל עד אור רצונו ית' אזי יש עוגל שלם: