חסידות על יהושע ט:ד

ונקדים עוד דאיתא במדרש ה' צלך (תהלים קכא ה), מה שהאדם עושה, הצל עושה. כך במדה שהאדם מודד מודדין לו, והבן זה. אם כן לפי זה מובן אם האדם עושה איזה דבר אשר לא נכון, וממנה מובן שלפי עשיה זו מוכרח כדיעה אחת, אף שהוא אינו מכוין לכך ולא עלה על לבו, מכל מקום אם הדיעה זו מחייב אותו נשאר חייב בעוה"ר, דהא לפי עשייתו הוי כמכריע כדיעה זו, ומודדין לו כפי דיעה זו דבמדה שאדם מודד מודדין. ולפי זה מובן דאם אין דורשין בתורה, הרי לפי מעשיהם דחו הך שינוי' דרוש וקבל שכר, אם כן ממילא מוכרח כהחולקין על רבי אליעזר, ויש עיר הנדחת אף שמצויינין במצות, אם כן בעוה"ר מודדין להם ח"ו כמדה זו, ודו"ק. ולפי זה יובן דהשאלה היה על מה אבדה הארץ, אם אנשים חטאו יענשם בארצם עונש הראוי להם, אבל הארץ מה חטאה להיות חרוב ונחרב שוממה ובזויה, ושמא תאמר דנידונית כעיר הנדחת, הלא עיר הנדחת לא היה ולא יהיה דאפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון. על זה השיב השי"ת על עזבם את תורתי, ואם כן כיון דמאסו בהתורה, אם כן לפי שיטת מעשיהם אין לומר דרוש וקבל שכר, ועל כרחך צריך לומר דלא כרבי אליעזר לפי רוע בחירתם שמאסו בהתורה, אם כן במדה שאדם מודד מודדין וכו' ה' צלך, על כן ארצם נידונית כעיר הנדחת בעוה"ר, והבן. וזה דוקא לפי עונש מדתם, אבל האמת דלא הוי עיר הנדחת, אם כן לפי עונש מדתם ראוי להיות ח"ו והיתה תל עולם לא תבנה עוד כמו שנאמר בעיר הנדחת (דברים יג יז), ובאמת כל זמן שמחזיקין במאסה של תורה, אי אפשר להבנות מטעם זה. אבל כשיחזרו ויחקרו וידרשו בהתורה ויהיה אצלם יקרה מפנינים, אז לפי מדתם יהיה יתכן לומר דרוש וקבל שכר, ימדדו להם כמדתם לפסוק להם כרבי אליעזר ותבנה ותכונן ציון וירושלים וכל ערי יהודה וישראל. והיינו אין הגליות מתכנסות ר"ל מתכנסות לעריהם, אלא בזכות תנוי שמחזיקין בהתורה, אם כן יבנו החרבות ויתכנסו לעריהם. והנה ידוע אמרם (עיין תענית י' ע"ב שבת קי"ד ע"א) איזה תלמיד חכם הראוי למנותו על הצבור, כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה. דלענין תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעת עין, אמרו (שבת קי"ד ע"א) ששואלין אותו בחדא מסכת ואומרה, ואפילו מסכת כלה. אבל תלמיד חכם הראוי (למנותו על הציבור), צריך להיות ששואלין אותו בכל מקום ואומרה. וידוע דזה דוקא בדורות הראשונים שהיה לבם פתוח כפתחו של אולם והיה לומדין על פה, מה שאין כן עתה כמבואר בפוסקים. הרי הקדמה אחת, דהשופטים הראשונים היו תלמידי חכמים גדולים מאד, והיה התורה קבוע בפיהם ובלבם כמ"ש (ישעיה נא ז) עם תורתי בלבם. ונקדים עוד, דיש דורשי רשומות כמבואר כמה פעמים בש"ס, והיינו דורשי רמזים נעלמים ונפלאים. ונקדים מה שפירשו הקדמונים בפרשת בלק (במדבר כד יד) לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. דמה ענין עצה לזה, הלא אין זה עצה, רק נבואות ולא עצה, ובאמת לא נאמר אחר זה שם כלום. ופירשו איעצך לאו לשון עצה, רק לשון רמז כמו איעצה עליך עיני (תהלים לב ח), כלומר שאמר לבלק ארמז לך אשר יעשה וכו'. ועל פי זה מבואר, דכעת נאמר נדחה קראו לך, דהיינו שקורין לך עיר הנדחת הואיל ודורש אין לה כנ"ל, על זה נאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה, היינו כמו שופטים הראשונים כנ"ל, ויועציך היינו דורשי רשומות כבתחלה, אם כן יתכן אצלם דרוש וקבל שכר, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק ולא נידחה ועיר הנדחת ח"ו, והבן זה כי נכון הוא בס"ד, (דבלא זה קשה מה הוא ויועציך כבתחילה, הלא אין צריך ליועצים רק בעת שמתנהג בטבע, אז ותשועה ברוב יועץ (משלי יא יד). מה שאין כן כשהקב"ה השגחתו ויכלתו בלי כסוי טבע, אין מבוא לחכמה ועצה, היתכן מאנשי עצה שיתנו עצה לכבוש עיר בצורה של שבע חומות, ופתיה של כל חומה כרומה ואנשי חיל סביבה, על ידי שיקיפו בשופר ויתקעו, הלא ילעגו למו, ובזה נכבשה יריחו ומה צורך ליועצים. ואף שאצל עי נעשה קצת תחבולה, הלא היה על פי דבור ולא על פי יועצים כמבואר בפסוק (יהושע ח א). והטעם היה רק משום משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב כג), או משום שחטאו קודם, היה צריך לכסוי טבע. ועיין מ"ש הרב בשם מהר"י בי רב זצוק"ל לפרש הפסוקים ביהושע סי' ט' (ט א-ד) ויהי כשמוע כל המלכים וכו', (יהושע ט ג) ויושבי גבעון שמעו וכו' (יהושע ט ד) ויעשו גם הם בערמה וכו', והוא פירוש מתוק. ואם כן לעתיד שיתגלה כבוד ה' לעין כל, מה צריך ליועצים. וכן קשה מאד על תפילתנו בשמונה עשרה ויועצינו כבתחלה, דהלא בקשה זו על העתיד ולמה זה. ולפי מ"ש אתי שפיר התפלה, שיתגלה אור התורה ויבינו רמזי התורה ומלאה הארץ דעה, והבן).

סידורן של הז' אומות שהם נגד חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות קבלתי מאדמו"ר הנ"ל זצוק"ל. כנענ"י, החסד דס"א כנעני מלשון הכנעה, שעל ידי החסד היא הכנעה, (וכן הוא בס"א אהבות רעות מצד הכנעת החס"ד דסט"א, שמראה לו אהבת התענוגים, והבן). חת"י הוא גבור"ה דס"א, שהוא מלשון חת"ת שהוא יראה וגבורה כנודע, (ומשם באים היראות הרעות מצד הקליפות, והבן). אמרי, תפארת דס"א. אמר"י לשון התפארות, מענין וד' האמירך היום (דברים כו יח), (ומשם בא הכבוד המדומיי והתפארות אשר לא לד' המה). פרז"י, נצח דס"א, מלשון פרזות תשב (זכריה ב ח), כי הנוצח יושב בערי הפרזי בבטחונו בנצחונו, (ומשם בא הנצחון והנקמה אשר לא להשם הוא). חו"י, שכחתי מה אמר קדוש השם בזה. ונ"ל שהוא מלשון חיוויא, שהוא נחש הכרוך בעקב, שהוא סוד ירך שמאל, וגם בקדושה הוד"י נהפך עלי למשחית (דניאל י ח), דהיינו כל היום דו"ה (איכה א יג) בהיפך אתוון, יהיה איך שיהיה חו"י הו"ד דס"א. ובזה יובן מה שכתב ביהושע (ט ד) אצל החו"י, ויעשו גם המה במרמה, ר"ל כמו שנחש הקדמוני היה ערום ועשה במרמה, כן גם החיויים היונקים ממדתו עשו כן. היבוס"י, נ"ל ששמעתי מפה קדוש הנ"ל מלשון תבו"ס נופת (משלי כז ז), שהוא סוד יסוד דס"א, ובחינת היסוד הוא המשפיע והזב, ולשון תבוס הוא לשון משיכה והגרה כנודע, ועוד נ"ל שהוא מלשון יבו"ס צרינו (תהלים ס יד), שפירשו דריכה, ובחינת היסו"ד הוא דרך גבר (משלי ל יט), והבן. גרגשי, בחינת המלכות דס"א, ואמר פה קדוש הנ"ל שהוא מלשון ריש גרגותני מן שמיא מוקי לה (ברכות נ"ח ע"א), שהוא כולל כל מיני ממשלות אפילו במדרגות הפחותים, והבן. ולי הקטן נראה עוד לפרש מלשון גרגוש עפר, כי מלכות הוא בחינת יסוד העפר. אחר שזכינו לכל זה צריך להבין בכאן השתנות הסדר בשינויים רבים, דהיינו חת"י פרזי"ם רפאי"ם (שהוא החו"י לפי מ"ש לעיל) אמר"י כנענ"י גרגש"י יבוס"י (בראשית טו כא), וטעמא בעי. ונ"ל דהנה בהיות שהגיע הזמן לנצח הז' קליפות, בתחלה צריך לנצח בחינת הגבו"ר הרוצה להתגבר על הקדושה, והוא הנקרא חת"י כנ"ל, וגם בחינת הנצ"ח הרוצה לנצח הקדושה ח"ו, והוא הנקרא פרז"י כנ"ל, וגם בחינת ההו"ד שהוא ענף הגבורה, והיא בחינת החוי הוא הרפאים שבכאן, ואחר כך בחינת התפאר"ת שיש בו בחינת גבור כנודע, והתפארות וגבהות שהוא אמר"י, צריך לבטלו בסוד ויגבה לבו בדרכי השם (דברי הימים ב' יז ו) דייקא, ואחר כך מבטלים תענוגי האהבות שהוא החסד דקליפות, שהוא סוד כנענ"י כנ"ל, ואחר כך יתפרדו כל פועלי און דהיינו גרגש"י יבוס"י, שהוא סוד יסו"ד מלכות דס"א, וזכר מקודם גרגש"י שהוא המלכות, כי כן הוא בקליפה נוקבא קודמת לדכורא, והבן מה שאמרו רז"ל (ב"ר פע"ד ה') שאצל עשו נזכר קודם הנשים לזכרים שעשה מהן העיקר, מה שאין כן אצל יעקב, והבן כי קצרתי עד אשר יהיה הש"י בעזרי והמשכילים יבינו. ואף על פי כן לא אמנע מלציין להבין קושט דברי אמת, ותראה מאמר בזוהר הק' איך דברינו סובבים על קוטב האמת, כי כבר ידעת לבטל קליפת הגבורה והנצח והוד ענף הגבורה שבקדושה, הוא הכל התעוררת יראה וגבורה ונצחון בעבודת הש"י ויראת חטא, על ידי זה מוסיפין כח בספירות דקדושה, ומתישין כוחות הנ"ל בזה לעומת זה בס"א, אשר פעולות כוחות הנ"ל בס"א, הוא להיפך יראות רעות כגון שלא ליתן צדקה שמתיירא שלא יענו ונצחון ונקמה לא להשם, הכל עבור היראה רעה והבן, ועל ידי היראת שמים ויראת חטא, מתישין כח הקליפות הנ"ל, ומתבטלים המדות הנ"ל מהאדם, ומוסיפין כח בקדושה כנ"ל. והנה מדת התפארת דס"א, הוא התפארות וגאה וגאון וגובה אשר לא להשם, וביטולו הוא על ידי ענוה בעבודת השם, וכן החסד שבקליפה כבר ידעת שהוא הכנעה שמראה לו תענוגים רעים, ובענוה בקדושה מתבטל כ"ז תאוה התענוגים וכדומה והבן, והנה מדת יסו"ד ומלכות דס"א, ממנו באים כל התאוות רעות ומיני ניאוף וכדומה, וביטול כל אלה על ידי חסידות, דהיינו להיכנס לפנים משורת הדין ולעשות משמרת למשמרת, כאשר נצטוינו (ויקרא יט ב) קדושים תהיו. ומעתה אציג לפניך מאמר הזהר נשא (ח"ג קמ"ה ע"א) וז"ל, כמה גדולה היראה לפני הקב"ה, שבכלל היראה ענוה ובכלל הענוה חסידות, נמצא כל מי שיש בו יראת חטא ישנו בכולן, ומי שאינו ירא שמים אין בו לא ענוה ולא חסידות וכו', כל מי שיש בו יראת שמים זוכה לענוה, כל מי שיש בו ענוה זוכה לחסידות וכו'. ומעתה בין והתבונן הסדר של ז' אומות שאמר הש"י לאבינו אברהם, כי לביטולם צריך מקודם יראת שמים לבטל קליפת "חתי "פרזי "רפאים, ואחר כך יזכו לענוה ויבטלו קליפת "אמרי "כנעני, ואחר כך יזכו לחסידות ויבטלו קליפת "גרגשי "ויבוסי, ודי: